שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המוזיקאי עדי גלברט מתכונן ליום שבו המחשבים ישתלטו על העולם

מחשבים חכמים שישתלטו על העולם עומדים במרכז היצירה החדשה של עדי גלברט שתנוגן השבוע בירושלים. בראיון עמו מספר אחד היוצרים היחידים במוזיקה העצמאית בארץ שפיתח שפה אמנותית משלו איך השפיע המעבר לגרמניה על עבודותיו

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי גלברטצילום: לאפי דגני
בן שלו
בן שלו

"מנחה מוזיקלית מונעת כדי לרצות את אדונינו העתידיים" – זהו שמה של היצירה שעדי גלברט ינגן עם ששת שותפיו בהופעה שתתקיים ב-19 באוגוסט בתיאטרון החאן בירושלים, כחלק מאירועי פסטיבל "החזית" של עונת התרבות בירושלים.

מדוע גלברט קרא ליצירה "מנחה"? "'תפילה' נשמע לי דתי ויהודי מדי", הוא אומר. "זאת יצירה ברוח היצירות הנוצריות של באך או מסיין, יצירות שקשורות לפולחן של איזו ישות או איזה רעיון".

נשמע כבד וחמור סבר, אבל כששואלים את גלברט מי הם אותם אדונים עתידיים שהיצירה מוקדשת להם, מתברר שהיסוד הממזרי והמשחקי, שאיפיין תמיד את המוזיקה שלו, עדיין נוכח בה. "בעיקרון אלה המחשבים החכמים של עוד 20, 30 ו–40 שנה, שבטח יהיו הסוף שלנו", הוא אומר. "קודם כל, אני רוצה להציל את עצמי אז אני כבר כותב להם יצירה כדי להרגיע אותם. אולי בחיפושי האינטרנט הראשונים שלהם הם יראו שהיתה יצירה כזאת ויגידו 'טוב, הוא אחד מאלה שנחוס עליו'. חוץ מזה, זה בסדר מבחינתי שהם יגיעו. שיהיה המשך למין האנושי עם יצורים יותר חכמים ופחות חמומי מוח מאתנו. נחמד לי לכתוב בשבילם משהו".

אם התרחיש המד"בי של גלברט יתממש אי פעם ואדונינו העתידיים יוכלו להאזין למנחה המוזיקלית שהוא כתב בשבילם, רוב הסיכויים שהם ייהנו ממנה מאוד, ישמחו לחוס על יוצרה ואולי אפילו יועידו לו תפקיד בקומיסריון המוזיקה שלהם. לא שמעתי את "מנחה מוזיקלית מונעת כדי לרצות את אדונינו העתידיים", שלא הוקלטה מעולם ותישמע בפעם הראשונה בהופעה בירושלים, אבל גוף היצירה של גלברט, שמתפרש על פני 15 שנה וכולל לא פחות מ-18 אלבומים ואי־פים, מבהיר שזהו מוזיקאי מוכשר ומקורי בצורה יוצאת דופן, אחד היוצרים היחידים בזירת המוזיקה העצמאית בארץ שפיתח שפה אמנותית כובשת ואישית לחלוטין.

גלברט יופיע בירושלים עם הרכב שמבוסס על כלי נשיפה (חצוצרה, סקסופון, טרומבון ופעמיים קלרינט בס), והפורמט הזה מחזק עוד יותר את המחשבה שההופעה הזאת (שתכלול בנוסף ל"מנחה" גם קטעים מתוך אלבומיו האחרונים של גלברט בעיבודים להרכב מבוסס נשפנים) עומדת להיות אירוע שלא כדאי להחמיץ. ב-2003, שנתיים לפני שעזב את תל אביב לברלין, שם הוא חי ועובד כיום, גלברט הופיע עם סקציית כלי נשיפה בבית מרכזים בתל אביב (שנשרף זמן קצר לאחר מכן), ואף שחלפו 12 שנה מאז, ההופעה ההיא נותרה חקוקה בזיכרון. לא רק כלי נשיפה ג'זיים היו שם, אלא גם צעצועים מנגנים ומקלדות מקסימות, וגלברט ניצח על כולם בחדווה ילדית ופרש יריעה מוזיקלית מלאת דמיון ומעוף.

גלברט זוכר את ההופעה ההיא כמוצלחת מבחינה אמנותית אבל כחוויה קשה מבחינה לוגיסטית. שני נגנים שהיו אמורים לנגן בה לא הגיעו להופעה והסבירו לגלברט שהיו חייבים להשתתף באירוע לזכר חבר שהתאבד. אחר כך התברר שהם ניגנו בחתונה. "קצת נכוויתי מהסיפור הזה", אומר גלברט. "קשה לעבוד עם אנשים, בעיקר כשאין כסף לשלם להם. אין לי כוח לזה. נוח לי לעשות הכל לבד. בשביל זה למדתי בשנים האחרונות לנגן בכלי נשיפה. עכשיו אני בסקסופון. מתאמן כל יום. בשנה הבאה אני מקווה לעבור לבס קלרינט".

כמעט את כל אלבומיו הוא הקליט לבד (אפשר ומומלץ להאזין להם בדף הבנדקמפ שלו, https://gelbart.bandcamp.com/). בשבוע שעבר הוא העלה ליוטיוב סרט קצר בשם "Vermin" שגם אותו עשה לבדו – תסריט, צילום, תפאורה, וכמובן מוזיקה. ההצעה להשתתף באירועי "החזית" של עונת התרבות הירושלמית (שייפתחו ב-17 באוגוסט ויימשכו חמישה ימים) העניקה לגלברט הזדמנות – ותקציב – לחרוג ממנהגו ולשבור את שגרת הבדידות האהובה עליו. "זה אולי פחות נוח, אבל כיף לעבוד עם נגנים", הוא אומר. "אני משתעשע כבר כמה שנים ברעיון לעשות משהו עם רביעיית מיתרים, ואחד החלומות שלי הוא לעבוד עם תזמורת מלאה. מספרים על סאן רא שהוא היה קם באמצע הלילה עם רעיון ומעיר את כל האנשים בתזמורת שלו כדי לעבוד עליו. הייתי שמח אם היה לי במרתף ביג בנד שהייתי יכול מדי פעם להעיר באמצע הלילה כשבא לי רעיון".

האלבום הראשון והנהדר של גלברט, "My favorite vacation", יצא בתחילת העשור הקודם בחממת האינדי הבולטת של התקופה ההיא – חברת התקליטים הירושלמית פאקט. גם אם גלברט חלק מאפיינים מסוימים עם חבריו ללייבל, הוא הציג שפה יצירתית יחידה במינה, עם סאונד אישי ומזוהה שהתבסס על הצליל וה-feel של מקלדות ישנות וזולות. נדמה היה שהוא יונק מקשת השפעות מגוונת ורחבה יותר מזו של אמן האינדי הממוצע, והרושם הזה אכן שיקף את הביוגרפיה המוזיקלית שלו. כנער הוא הקשיב לג'ז ולמוזיקה מודרנית, ורק בגיל מאוחר יחסית גילה את הפופ והתאהב בו. אצל רוב המוזיקאים הסדר הפוך, אם הם בכלל יוצאים אי פעם מהפופ. גלברט התחיל עם שנברג ורק אז עבר ל"פאלפ".

אחד התכונות שמייחדות אותו כמוזיקאי היא שהוא מחויב למהות של הפופ בלי להיות מחויב למבנה של הפופ. הרעיונות המלודיים שלו תמיד בהירים ורעננים. אפשר היה לעשות מהם שירים יפים, גם אם בצורה מעט אקסצנטרית. אבל גלברט מעדיף להפוך אותם למיניאטורת מקלדות של דקה וחצי, או ליצירה שנפרשת על פני פרטיטורה של 22 דפים ונמשכת חצי שעה (כזו היא "מנחה מוזיקלית מונעת..."), או לכל קונפיגורציית ביניים. "אני לא מבדיל בין מוזיקה מודרנית, אוונגרד, פופ, פאנק, ג'ז", אומר גלברט. "כל מה שיפה אני שמח להשתמש בו".

הוא מרבה להזכיר כמקורות השראה את צ'ארלס מינגוס ואת אוליבייה מסיין. גם תלוניוס מונק ואריק סאטי עולים בשיחה. "אני אוהב מוזיקה שקוראת תיגר על המדיום שבתוכו היא פועלת", הוא אומר. "קח את מינגוס. במקום לכתוב קטעי ג'ז רגילים עם מנגינה, סולואים וחזרה למנגינה, הוא אמר: 'לא, אני רוצה להתחיל עם מנגינה, ואז להכניס עוד מנגינה, ואז שכולם ינגנו ברקע את מה שאני צועק להם לנגן באמצע הקטע, ואני רוצה שהבס יעשה סולו של חמש דקות ויתר הכלים ילוו אותו. כשמסיין התחיל להלחין, בשנות ה–20 או ה–30 של המאה הקודמת, היו שני מחנות: האבסטרקטי המוחלט והניאו־קלאסי. מסיין לא שם ולא שם. זה לא עניין אותו בכלל. הוא נכנס לתוך מערכת קיימת וכתב בשפה שהיא רק שלו, ורץ אתה. הוא המציא מערכת הרמונית שלמה. האנשים האלה מדהימים אותי".

ב-2005 גלברט עזב את תל אביב ועבר לברלין. מדוע? "כי היה לי חם מדי", הוא זורק מיד. "מאז לא חזרתי לארץ בקיץ. כל הביקורים שלי היו בינואר או בנובמבר. בביקור הזה אני שובר את החוקים שלי. אני מקווה שאני אשרוד".

אבל לא רק החום גרם לו לעזוב. "נמאס לי מתל אביב, מהסלט הזה", הוא אומר. "רציתי להיות במקום שאני לא מכיר אף אחד, מקום שאני לא צריך להיות בו חלק מסצינה".

אבל גם כאן לא היית חלק מסצינה, לא מבחינה מוזיקלית בכל אופן.

"ביצירה לא הייתי חלק מסצינה, אבל כשהייתי הולך לשתות לא יכולתי לברוח מזה. תל אביב זאת דירת שותפים גדולה, והתחשק לי לעבור לגור לבד. לקח לי זמן להתרגל לבדידות, אבל אני אוהב אותה, אני שמח שאני בברלין".

כשהוא נשאל איך המעבר לגרמניה השפיע על היצירה שלו הוא אומר: "אני לא חושב שהמקום משפיע עד כדי כך. אנשים אוהבים לעשות סיפור מהמקום: מה ההבדל בין שם לפה. אבל העולם הפנימי שלי הוא מה שחשוב. העולם הפנימי שלי גדל כל זמן ואני לומד לסנן את מה שאנשים אחרים אומרים או את מה שאני חושב שהם חושבים. אני מקשיב לשטויות שלי במקום לקולות של אחרים".

ואת הדבר הזה יותר קל לעשות בגרמניה מאשר בישראל?

"כן. בישראל יש דבר נורא מוזר. השוליים והמרכז נורא קרובים. אין כל כך שוליים. פה, בברלין, אני רחוק מאוד מהמרכז. אין לי שום קשר למרכז. אני לא מכיר כמעט אף אחד מהמרכז. אף אחד לא שואל את השאלה שכל כך אוהבים לשאול בארץ על המתח בין המרכז לשוליים, המתח שבין לעשות את מה שאתה רוצה לבין להצליח. זה משחרר בעיני. אני רואה חברים בישראל שעדיין עסוקים בדבר הזה. הם שואלים את עצמם שאלות כמו: האם זה טוב אם זה לא מצליח? בעיני השאלות האלה לא רלוונטיות.

"זה לא קיים רק בארץ", ממשיך גלברט. "זה קורה בכל עיר קפיטליסטית מצליחה. זה פחות נכון לברלין כי ברלין היא עיר די כושלת מבחינה קפיטליסטית. בסופרמרקט כאן אם יש דיאט ספרייט אין דיאט קולה. אין את כל השפע הזה. ולאנשים אין כזה צורך להצדיק את עצמם מבחינה הצלחתית. לי נוח להיות במקום כזה. זה מאפשר לי להקשיב רק לעצמי ולעשות רק את מה שמעניין אותי".

.

עדי גלברט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ