שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם ירושלים מצליחה להשפיע על ההיפ־הופ שלה

סצינת ההיפ־הופ הירושלמית תקבל הערב את הבמה בפסטיבל "החזית". כמה מהיוצרים הבולטים מנסים לענות על השאלה האם המצב הפוליטי של העיר משפיע על היצירה שלהם

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוקי ביצילום: תמוז רכמן
איתי שטרן
איתי שטרן

"לא נאמן/ למדינת יהודיסטן/ לא נאמן/ למדינת חמאסטן/ לא נאמן/ לגזען התורן/ לא נאמן/ לא נאמן/ לפאקינג ליברמן". זהו ציטוט מתוך השיר "לא נאמן" של ההרכב הירושלמי "נפט", שחברים בו רוקי בי (רועי אסייג) וגובי בוש (יבגני מניטובסקי). השניים, שפעלו כצמד היפ הופ כבר בתחילת העשור הקודם, יופיעו לצד הרכבי היפ־הופ אחרים שצמחו בירושלים, דוגמת "וולקן", "מסילת ישרים", tarakan ו-וולקן וטראס, בערב שהופק עבור פסטיבל "החזית" הירושלמי, במסגרתו תופנה אלומת אור כלפי היוצרים האלטרנטיביים הפועלים בבירה שיתקיים בבית הנסן בעיר.

סצינת ההיפ־הופ הירושלמית פעילה כבר יותר מעשור. עוד בשנת 2001, שנה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, התארגנה קבוצת ראפרים ויזמה את ערבי מוצ"ש בפאב הדיוואן הירושלמי (שלימים נהפך ל"סירה"), תחת הכותרת "מקלט מוצאי שבת". בערבים אלה, בהובלתו של רוקי בי (רועי אסייג), התכנסו כמה מאמני ההיפ־הופ והראפ הטובים בעיר והופיעו עם מקטעי ראפ בעברית, אנגלית, רוסית, צרפתית ולפעמים גם בערבית. בין המשתתפים אפשר היה לפגוש את "סגול 59", רבל סאן, וולטר אינשטיין (שהקים בהמשך את "התדר") ועוד רבים וטובים. ההצגה הכי טובה בבירה נדדה מדי חודש גם לתל אביב אך שמרה על פאסון ירושלמי גאה.

"זה היה מפגש מאוד אינטואיטיבי שקרה במובן מסוים בטעות", אומר אסייג, על הערבים שהולידו את סצינת ההיפ־הופ הירושלמית, "לא חלקנו את אותן דעות או את אותו טעם מוזיקלי, אבל היינו באותה העיר והקהילה בעיר היתה קטנה ממילא, והמקומות להופעות היו קטנים גם כן, אז חלקנו את אותה במה. מזה נוצרו חיבורים מיוחדים. לא היתה שם הרמוניה נהדרת בין כולם, ולמרות זאת נוצרו שם דברים נורא יפים וחיבורים מרתקים".

את ערב ההיפ־הופ הירושלמי, כמו את שאר אירועי פסטיבל "החזית", אוצר גילי דה קיד שפועל כדי־ג'יי, מפיק ועורך מוזיקלי ומתגורר בירושלים זה שנים. כשהוא נשאל עד כמה סצינת ההיפ־הופ הירושלמית אכן בוערת ובועטת, הוא משיב כי "אני לא חושב שסצינת ההיפ־הופ של ירושלים 'ערה' יותר מסצינות אחרות. היות וזו תרבות מיובאת, הסצינה כולה, גם במקומות המוכרים וגם במקומות האזוטריים, מלאה בחקיינות. אתה יודע, אנשים שעוצמים עיניים וחושבים שהם ג'יי־זי או במקרה היותר אופנתי רוצים להיות מאדליב. ירושלים לא חפה מחקיינות במישור הזה, אבל כן קמו לאורך העשור וחצי האחרונים קולות מקוריים שהצליחו להגיב לזמן ולמקום. אפשר למנות ברשימה הזאת אתוולקןואת סדייל (שני ראפרים יוצאי רוסיה) שפצחו בהיפ־הופ מחאתי בעברית, שהיא לא שפת האם שלהם, ובעצם שיקפו בצורה מרתקת ועם מבטא כבד את איך שהם תופשים את הז'רגון של החברה הישראלית.

מסילת ישריםצילום: יעל מאירי

"דוגמה נוספת לאמן כזה הוא רוקי בי, שלאורך כל השנים התעלל בכל קונבנציית היפ־הופ אפשרית. סוג של ראפר ומפיק שזכאי באמת ובתמים לכינוי 'ניסיוני'. זה התבטא בחיבור של ליריקה ששואבת השראה מלהקות הארדקור דוגמת 'להקת ישראל', ויש בה נויז, התעלמות מחוק החריזה, ומקצבים לא שגרתיים. בעצם זו התכה של הרבה מאוד מהסגנונות והקולות שהסתובבו במרכז העיר של ירושלים והפכו אותה לכזו קשה לקטלוג".

עד כמה לדעתך המטענים הפוליטיים בירושלים משפיעים על הראפרים?

"ברור שהמצב משפיע. תסתובב במרכז העיר של ירושלים במשך חודש ותבין איזה מקום דפוק ומתוח זה. קהילת ההיפ־הופ העצמאית של ירושלים התהוותה בזמן האינתיפאדה השנייה, וברור שזה חילחל עמוק לתוך הגנום הזה. אני חושב שמרכיב נוסף בביטויי הזעם האלה נבע מחוסר הכרה. בהיעדר סיקור תקשורתי וכוח צרכני־תרבותי בעיר, נוצר משבר אמון ביחסי אמן־קהל. רוקי בי ביטא את זה לא פעם במוזיקה שלו".

גילי דה קידצילום: נועם שוגנובסקי

וולקן, אחד הראפרים הבועטים שצמחו בירושלים, היטיב לבטא את הזעם שלו, כעולה מברית המועצות, על הגזענות הישראלית שבה נתקל. "אני זוכר את עצמי כילד שמנסה להבין מה הוא רוצה לכתוב ולא יודע, מקשיב ללהקת 'House Of Pain' ומתחיל לדקלם. לאט לאט מצאתי את הסגנון שלי", הוא מספר. וולקן, כמו רבים מוותיקי הסצינה הירושלמית, מציין את רוקי בי ואת פאב "הסירה" שנהפך עבורו לבית שני כשחיפש במה ואוזן להשמיע לה את החומרים הטריים. "אני זוכר את הערבים שהיו במקלט מוצאי שבת, כי היו שם ראפרים ששרו בעברית יותר גרועה ממני ותאמין לי, זה היה הישג לא קטן. מה שהיה יפה במקום הזה הוא שאנשים שלא הכירו אחד את השני עלו לבמה, לחצו ידיים ולא היה סיכוי בעולם שהם היו יכולים להיפגש במקום אחר. במובן הזה, ירושלים היתה מקום טוב להתפתח בו".

עופר טיסר, מההרכב "מסילת ישרים", מסביר כי את הטקסטים לשירים שלהם כותב חברו לצמד אלכס קון, אותו הוא מגדיר כאדם פוליטי במובהק. "אלכס הוא אקטיביסט, סרבן מצפון והרבה מהתוכן שאנחנו שרים עליו מגיע מהמקומות האלו. לכן כמעט וגם אין הפרדה אצלנו בין האיש לפוליטי. הכל מעורבב". עד כמה ירושלים משתקפת ביצירה המוזיקלית שלהם? "אני לא חושב שזו הסצינה הירושלמית, אלא יותר העובדה שאתה עושה משהו אלטרנטיבי במקום הזה שנקרא ישראל. מה שכן, כשאתה יוצר בירושלים היא גורמת לך להרגיש שאתה מייצר איזו אלטרנטיבה כי אתה יודע מה נמצא בצד השני. בתל אביב התחושה הזו יותר חמקמקה".

מהיכרותך את השטח, עד כמה הפעילות האלטרנטיבית הזו בשדות ההיפ־הופ מבעבעת ופועלת גם היום?

"יש המון דברים שקורים מתחת לרדאר. מסתובבים בעיר המון ביט־מייקרים ממש מעניינים. במובן מסוים, חלק מהם, הקצה שלהם, מגיע גם למיינסטרים ולרדיו. אתה יכול לראות איך פתאום נצ'י נצ' קיבל את הספוט לייט ברדיו. אני מאמין שזה רק יילך ויגדל כי יש תנועה חיה של יצירה כל הזמן. מה שעוד יותר משמח זה שפועלים גם אנשים במזרח העיר ומחוצה לה, ברמאללה, שעושים אחלה ראפ בערבית. אני רק מקווה שתהיה לנו יותר גישה אליו ולהם אלינו בעתיד הקרוב".

היבט נוסף שיצר שיח ער בכל הנוגע לעונת התרבות הירושלמית ובכלל זו של "החזית" נוגע לסוגיית הקהל. בעוד שהפרויקט של עונת התרבות מתרחש כולו בירושלים, רבים טענו כי הקהל מגיע ברובו מתל אביב. "גם פנימה וגם החוצה, וזה מה שיפה", עונה גילי דה קיד כשנשאל מיהו למעשה קהל היעד של האירוע, "אנשי עונת התרבות החליטו להציג את היצירה הירושלמית כפי שהיא, בלי הפילטרים המקובלים בגופים ממסדיים, וזה על היופי והכיעור והדבש והעוקץ. בדרך כלל כתבים נשלחים לכתוב על ירושלים על סמך ביקור של חצי יום. דמיין לעצמך שעיתונאי מה'וושינגטון פוסט' היה מפרסם מאמר נרחב שמסכם את תל אביב על סמך ביקור בתחנה המרכזית ובדיזנגוף סנטר. רון חולדאי היה תולש לעצמו את השערות. הקהל הלא ירושלמי שנחשף לזה גם יוצא נשכר, כי הסיפורים הכי מרתקים הם אלה שלא עיגלו להם את הפינות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ