שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קנדריק סקוט ולהקתו היו שיאו של הערב הראשון בפסטיבל הג'ז באילת

עוד הופיעו אמש, הבסיסט אבישי כהן והפסנתרן עומרי מור שניגנו בדייקנות ובשטף, ואביתר בנאי שהתארח בהופעתו של הסקסופוניסט דניאל זמיר, אך שיריו לא צלחו את המעבר אל הבמה הג'זית

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

בערך חצי שעה אחרי תחילת ההופעה של המתופף קנדריק סקוט, כשכבר היה די ברור שההופעה הזאת היא שיאו של הערב הראשון בפסטיבל הג'ז, סקוט והלהקה שלו, שנקראת "Oracle", ניגנו קטע שצילצל מאוד מוכר אבל נותר בלתי מזוהה. ג'ז מורכב אך זורם, חמקמק בקטע טוב, אלסטי בקטע מצוין. מה זה יכול להיות? אולי משהו של ויין שורטר? או של הרבי הנקוק המוקדם?

כשהקטע הסתיים סקוט ניגש למיקרופון ואמר: "זה היה 'Never catch me' של פליינג לוטוס". ואללה. עכשיו שאתה אומר... לא ג'ז משנות השישים, אלא היפ־הופ אינסטרומנטלי מ–2014. "אני מעריץ את ארבעת האנשים שאחראים לקטע הזה", המשיך סקוט. "פליינג לוטוס, הבסיסט Thundercat, המתופף דיאנטוני פרקס והאיש שלקח לי את השם, קנדריק למאר. אני ראפר לא רע, אבל הוא יותר טוב ממני, וכל הפיתולים המלודיים ששמעתם עכשיו — זאת הדרך שלי לנגן את הראפ שלו".

מתי בפעם האחרונה שמענו בפסטיבל הג'ז באילת ג'זיסט ששואב השראה מהראפרים ומפיקי ההיפ־הופ של הרגע? זאת בחירה נדירה, מפתיעה, מעניינת מאוד, וגם מוצדקת להפליא וסקוט ו"אורקל" הוציאו אותה לפועל בצורה נהדרת, בדיוק כפי שהם ניגנו את הקטעים שהם כתבו, שהרכיבו את מרבית ההופעה.

חיוך התפשט על הפנים בדקות הראשונות של ההופעה למראה הקשר הרגשי העמוק של המוזיקאים אל דפי התווים שלהם. אני לא זוכר שראיתי אי פעם מוזיקאי ג'ז שהיו יותר מרוכזים בתווים שלהם. האף של כולם, חוץ משל סקוט, היה תקוע בתוך הפרטיטורות, שהיו מחוזקות לעמודי התווים בצבא שלם של אטבים. זה נראה די חשוד למען האמת. איפה הספונטניות? האם זאת תהיה הופעה אקדמית מייבשת?

שלילי קטלני. המוזיקאים (הסקסופוניסט ג'ון אליס, הגיטריסט מייקל מורנו, הקונטרבסיסט אלן המפטון והפסנתרן פביאן אלמזן) נזקקו לדפי התווים מפני שהמוזיקה שהם ניגנו היתה מפותלת, מורכבת ועשירה, אבל לצד השק המלא של האינטלקט היו בהופעה הזאת גם שקים גדושים של גרוב ורגש. המוזיקה היתה אינטנסיבית ועדינה בעת ובעונה אחת. היו בה כוח ודחיסות, אבל גם ממד לירי. וחמשת המוזיקאים ניגנו כגוף אחד. אף אחד לא השתלט, גם לא סקוט, וכשמישהו לקח סולו כל השאר לא הורידו את הרגל מדוושת היצירתיות. הרגישו היטב שזאת להקה שמנגנת ביחד הרבה זמן, להקה שעבדה קשה כדי לייצר תדר מוזיקלי משלה. והצליחה.

הבסיסט אבישי כהן והפסנתרן עומרי מורצילום: אברהם קביליו

אחרי שעה נהדרת סקוט וחברי הלהקה הניחו את הכלים וירדו מהבמה. כמה אנשים קמו מהכיסאות והתחילו ללכת לכיוון היציאה, אבל בחור צעיר שישב בשורה לפני צעק "לא! קוראים להם בחזרה!" זה מה שקרה. חמשת המוזיקאים חזרו וניגנו את קטע הנושא מתוך האלבום שהם יוציאו בחודש הבא בחברת "בלו נוט". נדמה לי שסקוט אמר שקוראים לו "I am the drum" ואני בטוח שהוא מצוין. סקוט ושותפיו יופיעו גם הערב (שני) בפסטיבל.

בניגוד גמור לחברי "אורקל", הבסיסט אבישי כהן והפסנתרן עומרי מור, שפתחו את הפסטיבל, לא נזקקו כמעט לדפי תווים. למור לא היו תווים בכלל ולכהן היה דף תווים, אבל הוא הציץ בו רק מדי פעם. העובדה הזאת לא היתה מצדיקה התייחסות אלמלא חלק מהקטעים ששני המוזיקאים ניגנו ממש התפוצצו מרוב אינפורמציה מלודית וכללו מעברים ארוכים שחלקם יצאו מתוך הג'ז והפליגו אל עולם המוזיקה הצפון אפריקאית. כהן ומור ניגנו אותם בדייקנות ובשטף, כמעט ללא תווים כאמור. היה ברור שהדואט הזה הוא לא מפגש מאולתר בין שני ג'זיסטים מצוינים ומנוסים שיודעים ליפול על הרגליים בכל מצב, אלא קדמה לו עבודת הכנה רצינית ומושקעת.

סיריל איימה. התגלתה כזמרת חביבה ולא יותרצילום: אברהם קביליו

ואכן, כהן ומור הרבו לנגן ביחד בזמן האחרון. כהן סיפר שהם חזרו לא מזמן מהקלטות של מה שאמור להיות אלבום הבכורה של מור ("בוא נחכה ונראה שהוא באמת יוצא", אמר חובב ג'ז אחרי ההופעה — האלבום הזה נמצא באוויר כבר די הרבה שנים). הקטעים מתוך האלבום העתידי של מור היו לטעמי הטובים והמעניינים ביותר בהופעה. הם לא הושתתו על ההיגיון העלילתי הרגיל של הג'ז, שבו מנגנים את המנגינה ואז מאלתרים עליה, אלא נשמעו כמו סוויטות קטנות ששזרו כמה מנגינות זו לזו. חלק מהמנגינות נשמעו כמו הרהורים מתמשכים שלא בהכרח מובילים למסקנות נחרצות, אחרות היו יותר תקיפות וסוחפות מבחינה קצבית וכשהן ההגיעו לנקודת רתיחה מור, שהוא מוזיקאי די מופנם בדרך כלל, קם מכיסא הפסנתרן והניע את האגן קדימה ואחורה תוך כדי נגינה בצורה שלא היתה מביישת את ליטל ריצ'ארד.

את הקטעים המסועפים והפתוחים של מור השלימו הקטעים היותר ברורים וסגורים של כהן, להיטים במושגים של ג'ז. היו אנשים בקהל שממש שרו אותם, ובעיקר את הקטע "Calm", שלטעמי היה קצת מימי ומשעמם. האיש שישב לפני והשווה בטלפון מחירים של מגרסות היה שותף לדעה הזאת ככל הנראה, אבל חצי שעה לאחר מכן, כשכהן ומור סיימו את ההדרן (הכפול! ייתכן שזה תקדים בפסטיבל הג'ז באילת) עם שיר לטיני מרקד, איש המגרסות קם על רגליו וצעק "אולה!"

דניאל זמיר ואביתר בנאי, שיריו של בנאי לא הצליחו לעשות את המעבר לבמה הג'זיתצילום: אברהם קביליו

אחרי ההופעה של כהן ומור רוב הקהל זרם להופעה של דניאל זמיר, שאירח את אביתר בנאי. אני הלכתי עם המיעוט להופעה של הזמרת הצרפתייה סיריל איימה, בעיקר מפני שבערב הראשון של פסטיבל הג'ז האוזן רוצה לשמוע רק ג'ז, בלי פריצות אל מוזיקה פופולרית, ולא משנה כמה היא טובה.

אך אבוי, איימה התגלתה כזמרת חביבה ולא יותר, ששרה סטנדרטים עם גיטריסט בלבד. המתופף שלה נאלץ להישאר בצרפת, הודיע המנהל האמנותי של הפסטיבל אלי דג'יברי לקהל לפני שההופעה התחילה (בתוכניה הובטחה בכלל להקה של ארבעה נגנים). כך או כך, המוזיקה היתה נעימה בצורה משעממת והוחלט לחתוך ולהיכנס להופעה של זמיר ובנאי, חרף ההסתייגות העקרונית. כמובן שזה קרה בדיוק ברגע שבו זמיר הזמין את בנאי לעלות.

השירים של בנאי לא צלחו את המעבר אל הבמה הג'זית והיה ברור שבמקרה הזה לא נעשתה הכנה רצינית. גם בנאי עצמו לא הרגיש בנוח בסיטואציה. הוא לא היה במיטבו מבחינה ווקאלית, וכשזמיר תפס את המיקרופון קיבלנו תזכורת לכך שזמר מצוין הוא לא. אבל איזה סקסופוניסט. לא ראיתי אותו מופיע כמה שנים ושכחתי כמה אני אוהב את הנגינה שלו. את השטף שלה, את הצליל, את החום. הוא היה נהדר, וכך גם הלהקה שלו (המתופף אמיר ברסלר, הקונטרבסיסט גלעד אברו והפסנתרן תומר בר), והאנשים שעזבו את ההופעה אחרי שבנאי ירד (היו לא מעט כאלה) החמיצו ביצוע חורך של "שיר השומר" ("חליל רועים ירון, גולשים עדרי הצאן") שנמשך יותר מעשר דקות והבהיר שבאצבעות הנכונות זמר עברי נושן יכול להיות המוזיקה הכי רלוונטית.

פסטיבל הג'ז באילת, הערב הראשון, 23.8

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ