הדי־ג'יי המצליח קיד קואלה חושב שהמוזיקה שלו היא ברמה של גן ילדים

הוא ניגן בסיבובי הופעות של "רדיוהד" ו"ביסטי בויז" ומוזיקה שלו שולבה בפסקול הסרט "גטסבי הגדול". די־ג'יי קיד קואלה, שיופיע מחר במוזיאון תל אביב, מספר מדוע הוא לא מגניב מספיק כדי לתקלט בחתונה של אחיו

דפנה ארד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קיד קואלה מתקלטצילום: Barry Brecheisen /Invision / AP
דפנה ארד

שמחה גדולה בבית משפחת סן בקנדה, אחיו הקטן של די־ג'יי קיד קואלה (שם הבמה של אריק סן) מתחתן בסוף שבוע של אירועים בוונקובר. אבל סן לא עומד לתקלט לכבודו כי הוא לא רוצה להרוס לכולם את הכיף: "אני אולי אחד מתקליטני המסיבות הגרועים בעולם", אומר הדי־ג'יי בשיחת סקייפ.

"אני לא יודע איך לגרום לעצמי לרקוד אז אין לי שמץ של מושג איך מנגנים שירים שמרימים את רחבת הריקודים. הלב שלי לא שם. אני לא מאלה שחלמו להיהפך לדי־ג'יי כדי לעקוף את התור בכניסה למועדון ולקבל גישה לחדר וי־איי־פי. זה לא שאני נגד שאנשים ייהנו, אני עושה אמנות של סאונד. ואם אתה ברייב ואתה מגיע לראות אותי דלוק, אתה כנראה תקיא כי אני כל הזמן אצא מהקצב".

על פי האתר הרשמי שלו, "קיד קואלה הוא סקרץ'־די־ג'יי בעל שם עולמי, מפיק מוזיקלי, ויוצר קומיקס עטור פרסים", אבל בשיחתנו הוא שוב ושוב מקטין את עצמו ומצטנע. את גילויי החדשנות שלו הוא מבטל כ"בעיה בתזמון שהכניסה את הקהל לשוֹק", ואת המוזיקה שלו "רמה של גן ילדים". הוא חוזר ואומר: "אני לא מגניב ואף פעם לא הייתי".

זהו אותו קיד קואלה שהוחתם בלייבל "נינג'ה טיון", במסגרתו הוציא ארבעה אלבומים. הוא ניגן בסיבובי ההופעות של "רדיוהד", "ביסטי בויז", "ארקייד פייר", מייק פאטון, ודי־ג'יי שאדו ושיתף פעולה עם "גורילז". המוזיקה שלו השתלבה בפסקול הסרטים "גטסבי הגדול" ו"סקוט פילגרים נגד העולם", בין השאר, אבל הוא מעיד שלמרות ניסיון של 25 שנה באקרובטיקת אצבעות ולמרות הניסיון הנצבר המתואר לעיל — הוא עדיין לא "וירטואוז על הפטיפונים" כפי שהגדירו אותו אנשי "התדר", מפיקי האירוע שייערך אתו במוזיאון תל אביב.

מאירועי החתונה של אחיו בוונקובר, קיד קואלה יטוס ישירות לישראל, זו הפעם השלישית בקריירה שלו. בפעם הקודמת, ב–2009, הוא השתתף בהופעת ההשקה לאלבום השני של הצמד המקומי "רדיוטריפ". ביום חמישי הקרוב, בהזמנת "התדר", הוא יפגוש אותם שוב וינגן סט על שלושה פטיפונים במוזיאון תל אביב, כגולת הכותרת של הערב "לילה פוטוריסטי: המחר כבר כאן", שכולל גם הופעה של "טאטרן", הקרנת בכורה לסרט "Industrial Soundtrack For The Urban Decay", הרצאות של זאב אנגלמאיר, אבי פיטשון וד"ר דנה אריאלי־הורוביץ, מופעים ומיצגים של גלעד כהנא, מירי סגל, ניב אסט, עטר מיינר, גרשון וייסרפירר ופוטוסוניק, לצד תצוגת אופנה של המעצב אלישע אברג'יל.

איך הכל התחיל?

"הוריי רשמו אותי ללימודי פסנתר בקונסרבטוריון בגיל ארבע ואני זוכר ששנאתי כל רגע, כל שיעור, כל רסיטל. המוזיקה נלקחה בהמון רצינות וזה די ביאס אותי יצירתית. המורה לפסנתר התעקשה שאנגן את היצירות בדיוק באותה הצורה שבה הן הולחנו לפני 500 שנה, ואם הייתי חורג מהכללים הייתי נפסל מהשתתפות בתחרות. לא הבנתי מה הקשר בין זה לבין מוזיקה. אז מרדתי בכל זה עם הפטיפונים. כיום יש לי שתי בנות, הן מנגנות על יוקלילי ולפעמים אנחנו משתעשעים יחד בסטודיו, מספרים סיפורים ומנגנים על הקלידים השחורים של האורגן. אני בעד לתת לילדים לנגן על כל כלי שלא מרתיע אותם ולאפשר להם קודם לשחק ולהתנסות, חלקם יפגינו בסופו של דבר את הגאונות שחבויה בהם".

מתי נכנסת לדמות הקואלה?

"יצאתי לסיבוב הופעות עם תוכנית הילדים 'יו גאבה גאבה' כדי שהבת שלי תחשוב שאני קוּל. יום לפני, אשתי שאלה אותי מה אני מתכנן ללבוש. תיכננתי ללבוש ג'ינס וטי־שירט אבל היא פתחה בפני פלייליסט יוטיוב של מיטב המוזיקאים שהתארחו בתוכנית בתחפושות משוגעות... היא החליטה שאלבש חליפת קואלה ותפרה אותה יש מאין כל הלילה. בהתחלה הרגשתי כמו אנימל מהחבובות והייתי בטוח שכל מי שרואה אותי ממש משועשע, ומפה לשם עליתי לבמה עם החליפה הזאת 100 פעמים. חלקן תועדו בסרטונים ביוטיוב וזה גרם לאנשים להניח שככה התלבשתי כל הקריירה, גם ב-15 השנים שניגנתי תחת השם קיד קואלה לפני שיוטיוב היה קיים. 

"אני עדיין מנסה להבין אם זו טרגדיה או אירוניה. בכל אופן, מה שקורה עכשיו זה שיום לפני שאני טס להופעה באירופה, המפיק יתקשר אלי ויגיד: 'אתה מגיע בתחפושת, כן? אתה חייב, זה בפוסטר, אנשים ירצו שנחזיר להם את הכסף, אל תאכזב אותם'. ולי כל כך חם בתוך התחפושת הזאת, אני מרגיש כמו בביקראם יוגה, ומאבד חמישה ליטר של נוזלי גוף בכל הופעה".

מתי גילית את המוזיקה שמדברת אליך?

"התחלתי להיחשף למוזיקה שאני אוהב רק בגיל 12. בשנים הראשונות רק האזנתי ל'דה־לה־סול', ג'זי ג'ף, 'פאבליק אנמי' ו'קולדקאט', למדתי, וניסיתי להבין כיצד להשתמש בפטיפון כדי להשמיע את הקול שלי. לא תיקלטתי במסיבות ולא הופעתי, רק עבדתי בבדידות בחדר שלי על הסקרצ'ים, בקטע אקספרימנטלי לגמרי. מלכתחילה אמנות הסקרצ'ינג נבעה ממחסור; כש'גרנד וויזארד תאודור' ו'גרנדמסטר פלאש' רצו לנגן לא היתה להם גישה לפסנתר או למערכת תופים, אבל הם רצו לבטא את עצמם ולהרים אירועים שיאחדו בין אנשים, אז הם השתמשו במה שהיה בסביבה — אוסף התקליטים של ההורים שלהם ופטיפון חבוט. זה היה זול וגאוני. אני מת על זה. אבל גם כיום כשאני מאזין ללואי ארמסטרונג ולת'לוניוס מונק, אני מבין שהם באמת ידעו מה הם עושים עם הכלים שלהם ושאני עדיין ברמה של גן ילדים. אולי עד שאהיה בן 80 אני אשכלל את הסגנון שלי".

עיר סכיזופרנית

סן כאמור מתגורר בקנדה, והוא מאמין שלגיאוגרפיה ולתנאי אקלים, חום וקור, יש השפעה חזקה על המוזיקה. "מונטריאול היא עיר סכיזופרנית. קרה בטירוף בחורף וחמה בטירוף בקיץ. ואני מאמין שמרבית האמנים שמתגוררים בקנדה עובדים קצת כמו ג'קיל והייד. כי בקיץ אתה רוצה רק להקליט מוזיקה פתוחה זורמת וכיפית למסיבות, ובחורף זה הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות. אתה שוקע בצלילים מלנכוליים, מדכאים ומופנמים.

"באמצע החורף האחרון הקלטתי אלבום עם אחת הזמרות האהובות עלי בעולם, אמיליאנה טוריני (זמרת מאיסלנד, מוכרת בזכות הלהיט משנת 2009 "Jungle Drum" – ד"א), באווירה מאוד מדכאת, בקצב מאוד אטי. החלטתי לא לעשות סקרצ'ים על הקול שלה, לא להפיק לה אלבום היפ־הופ, פשוט הנחתי מסגרת משלי לסגנון השירה שלה. שהקהל שלי ייכנס לשוק מהאלקטרוניקה העצובה הזאת, חלק בטח שוב לא יבין מה עבר עלי. אני מת על מוזיקה כזאת, כשאני עובד על קומיקס אני מחפש את אלבומים בדיוק כאלה, שיתנו לי מקום להשראה.

קיד קואלה מתקלט. מבחינתי הכל התחיל כי רציתי להיות מופתע כל הזמןצילום: Barry Brecheisen /Invision / AP

"לפעמים קשה לי להסביר את הפרויקטים שאני עובד עליהם, יש לי בעיה עם התזמון ואני מוציא דברים מפתיעים מדי מוקדם מדי והם לא יודעים איך להגיב. כשהוצאתי את האלבום הראשון שלי, אנשים ציפו למוזיקה לרחבות הריקודים ולהיפ־הופ ובסוף עשיתי אקספרימנט קומי של ספוקן וורד מתקליטים. כשהוצאתי את הספר הראשון שלי, 'Space Cadet', שאלו אותי מאיפה זה בא? מה זה קשור לסקרצ'ים שלך? מבחינתי הכל התחיל כי רציתי לחוות את הדבר הבא ולהיות מופתע כל הזמן. בטח יש עוד אנשים שמחפשים את זה".

מה היית עושה אם מחר הפטיפונים היו נכחדים מהעולם?

"אם הייתי בוחר בקריירה אחרת הייתי פותח דיינר או גלידריה. מטרת העל שלי היא לא להתפרנס, אלא לשתף את הרוח היצירתית שלי עם הקהל ולהתנסות, ליצור בזכות המוזיקה קשרים עמוקים, גם אם הם מחזיקים רק שעה אחת בעיר אחת שלא אחזור אליה חמש שנים. ולכן התעשייה היחידה שאני מרגיש קרוב אליה היא עסקי המסעדנות. גם שם בסופו של דבר אתה מארח אנשים, חולק איתם משהו שהכנת במיוחד לאותו ערב".

"אני מת על טכנולוגיה, אי אפשר להיות די־ג'יי ולא להיקשר לצד הזה. אבל אני חושב שיכול להיות לך המחשב הכי מהר והגאדג'ט הכי מדליק ועדיין הדבר הכי חשוב נשאר המגע האנושי. אנשים שואלים אותי מדוע אני עדיין משתמש בתקליטי ויניל. ובכן, כי יש בזה נוסטלגיה, משהו פיזי שאני אוהב בסאונד של תקליטים. אני לא מתעלם מהמכשירים החדשים, אני קודם בוחן אותם ומחפש דרכים חדשות להשתמש בהם בדרך מדהימה. עד שאפתיע עם 'וואו הוא הלחין את כל האלבום הזה עם סטפר מחדר כושר?' 'וואו כל האלבום הוא מסאונדים של שעון מעורר?'" הוא צוחק.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ