שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פיסי אושרוביץ, זקן נגני הג'ז בארץ, מספר על הרגע שבו נדלק הסווינג

פיסי אושרוביץ, זקן הג'זיסטים הישראלים, בן 90, ועדיין זוכר את הביקור של ליונל המפטון בארץ בשנות ה–50 שבו הוא תפש מהו ג'ז — וכמעט הודח מלהקתו. אז מה חסר לו בנגני הג'ז היום?

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פיסי אושרוביץ. לצוענים היה את ה-feel
פיסי אושרוביץ. לצוענים היה את ה-feelצילום: אברהם קביליו
בן שלו
בן שלו

אחד הרגעים המכוננים של הג'ז הישראלי התרחש בזמן ביקורו בארץ של נגן הוויברפון ליונל המפטון באמצע שנות ה–50. לא מדובר בסיפור שלפיו המפטון, אחד מכוכבי הג'ז הגדולים בעולם באותה תקופה, זילזל בתחילה בנגינה של המוזיקאים הישראלים ("You don't swing for shit") וכעבור שנה, בביקורו השני בארץ, התרשם מהשיפור הגדול שחל בה ("Now you motherfuckin swing"). זה סיפור יפה, עם גרוב מרשים בגזרת הסלנג השחור, אבל הוא לא נכון. "לא היה ולא נברא", אומר פיסי אושרוביץ, שהיה צמוד להמפטון בשני הביקורים שלו בארץ.

הסיפור האמיתי צנוע יותר, אבל לא פחות חזק. אושרוביץ, שהיה אחד הג'זיסטים הישראלים הבולטים באותה תקופה והופיע עם תזמורתו בכל ערב במועדון ה"קוקטייל בר" בתל אביב, ניצל את שני הביקורים של המפטון ותזמורתו, ובעיקר את הביקור השני שנמשך יותר מחודש, כדי ללמוד כמה שיותר מהנגנים הניו יורקים השחורים, ובמיוחד מאחד החצוצרנים של המפטון, שהוא זוכר רק בשמו הפרטי, ג'ו ("כל העיר רעדה כשהוא היה מרביץ עם החצוצרה").

"שאלתי את ג'ו למה אצלנו אין סווינג, למה זה לא מצלצל כמו שצריך", מספר אושרוביץ. "הוא לא אמר כלום, רק עשה ככה עם היד" — אושרוביץ מכה באצבע צרידה בקצב סווינג, שמדגיש את הפעמה השנייה והרביעית בכל תיבה. "לנגן על השתיים והארבע. מתברר שעל זה יושב כל העסק. אם אין לך את זה, זה לא ג'ז. זה נכנס לי לראש ומאותו רגע התחלתי לשמוע ג'ז בצורה אחרת ולנגן בצורה אחרת. ניסיתי ללמד את הנגנים שלי, אבל זה נשמע להם מוזר. הם לא היו רגילים לקצב הזה. לפני זה ניגנו על האחד והשלוש, כמו במארשים. הנגנים רצו לעשות מהפכה, להדיח אותי. אפילו הלכתי למנהל המלון ואמרתי לו 'הנגנים לא רוצים שאני אהיה מנהל התזמורת אז מחר אני עוזב'. הוא אמר 'תירגע, אני רוצה שמחר תמצא נגנים אחרים'. בסוף הם נאלצו לבקש סליחה ולשנות את הנגינה שלהם. אחרי שהם התרגלו — הם התחילו לאהוב את זה. קיבלו את הדלקת".

רוב המוזיקאים שניגנו בתזמורת ההיא של אושרוביץ כבר אינם בחיים, וכמוהם כמעט כל הנגנים שהשתייכו לדור המייסדים של הג'ז הישראלי. בשנים האחרונות מתו ראשוני נגני הג'ז בירושלים, הבסיסט נפתלי אהרוני והפסנתרן חיים אלכסנדר. הם היו בשנות התשעים לחייהם. המתופף הוגו לנדוור והקלרניתן יגאל נחמני (שעזב לאנגליה ושינה את שמו לאל ניומן) נפטרו אף הם בשנים האחרונות. הם היו בשנות השמונים לחייהם. סטו הכהן, אחד מחלוצי הג'ז הטובים והמקוריים ביותר, מת בעשור הקודם. אושרוביץ הוא כמעט האחרון שנותר בחיים, והחודש ימלאו לו 90. זאת הזדמנות טובה להצדיע לאחד מחלוצי הג'ז החשובים בישראל, אחד האחראים העיקריים להתפשטות הדלקת של השתיים והארבע במרחב המקומי חסר הסווינג.

נעמי שמר החמיאה

הוא נולד בעיירה בצפון רומניה. הכלי הראשון שלו היה אקורדיון, והוא מספר שלצוענים שאתם ניגן בנעוריו "היה משהו מה-feel של הג'ז. הם לא ניגנו על השתיים והארבע, אבל הרגש הזה היה קיים אצלם". הוא עלה לישראל ב–1950, ניגן בתזמורות של בתי מלון בתל אביב עד שהתחיל להנהיג את התזמורת שלו, שניגנה בתחילה ב"קוקטייל בר" ואחר כך במשך שנים רבות, שישה לילות בשבוע, במלון דן.

התוכנית היתה מתחילה בשמונה או תשע בערב עם מוזיקת ריקודים לטינית (מה שפיסי מכנה "ממבו־שממבו"), שירים איטלקיים וצרפתיים, פופ אמריקאי, ושירים אהובים מהתפוצות השונות — קצת רוסי, מעט רומני, ולפעמים גם בולגרי והונגרי. בדרך כלל היה גם אמן אורח — בדרן, זמרת, קומיקאי או רקדן סטפס. בקהל ישבו אנשים מה"בורז'ואזי", כלשונו של אושרוביץ. "אנשים עם יכולות. מהנדסים, עורכי דין, תיירים, לפעמים פוליטיקאים וגנגסטרים". בסביבות אחת בלילה, אחרי שרוב הקהל עזב, המוזיקאים יכלו סוף סוף לנגן ג'ז, או "סווינג סטייל" כמו שקראו לזה אז.

יש מעט מאוד הקלטות של אושרוביץ. אלבומי ג'ז לא הוקלטו בארץ לפני שנות ה–70, שבהן אושרוביץ הפסיק לנגן באופן רציף והתמקד בעבודה באולפן ההקלטות שלו, שבנו מפעיל עד היום. אבל ההקלטות המעטות שנעשו מבהירות שהתזמורת של אושרוביץ היתה הרכב סווינג מצוין. רוב ההקלטות הן של גרסאות ג'ז לשירי זמר עברי, שהוקלטו על ידי קול ישראל. זה קונספט בעייתי בדרך כלל, אבל אושרוביץ — שבשנות ה–50 התחיל נגן בוויברפון, שנהפך לכלי העיקרי שלו — כתב עיבודים נהדרים והפיח סווינג מלא תנופה בשירים של נעמי שמר למשל. הוא מספר ששמר התקשרה להחמיא לו. "כבוד גדול", הוא אומר.

בכל פעם שמתקשרים אליו, וגם בביקור בביתו בתל אביב השבוע, יש ג'ז ברקע. בעיקר משנות ה–50. כשהוא נשאל מה הוא חושב על הג'זיסטים הצעירים של היום, הוא מנענע בראשו ואומר "אני לא כל כך מתלהב. אין להם את ה-Feel הזה. הם מוזיקאים מצוינים, אבל מבחינת ג'ז זה לא בדיוק זה". דבר דומה הוא אומר כשעולה בשיחה שמו של רישאר גליאנו הצרפתי, אקורדיוניסט הג'ז המצליח ביותר בתקופה האחרונה. "יש לו טכניקה והכל, אבל מבחינת ג'ז יש לי קצת ספק לגביו", אומר אושרוביץ. באותה נשימה הוא מהלל אקורדיוניסטים אמריקאים בני דורו כמו ארט ואן דאם, ג'ו מוני וארני פליצ'ה, שמת לפני חודשיים בגיל 93. "אתה חייב לשמוע אותם ביוטיוב", הוא אומר.

האם הוא מתכונן ליום הולדתו ה–90? "רוצים לעשות לי חגיגה, אבל אני לא אוהב את זה", הוא אומר. הוא מזכיר חגיגות יום הולדת שנעשו למוזיקאים קשישים, בארץ ובעולם, ואומר שתמיד הרגיש לא בנוח בסיטואציות האלה: "אני לא רוצה את הדברים האלה. אני רוצה שיזכרו אותי כמו שהייתי פעם".

50 שנות ג'ז ישראלי נכנסות לספר

פיסי אושרוביץ הוא אחד מגיבורי הספר החדש "הג'ז בישראל — 50 השנים הראשונות". בספר מככבים המוזיקאים המרכזיים בהתפתחות הג'ז בארץ — הסקסופוניסטים מל קלר ואלברט פיאמנטה, הפסנתרן דני גוטפריד, המתופף אהרל'ה קמינסקי — ולצדם מועלית על נס גם תרומתם של מוזיקאים הרבה פחות מוכרים. הגיטריסטים דני מרבנט ואברי שרון, הבסיסטים רוז'ה אברהם ופנצ'ו בלומנצווייג, הפסנתרנים ולריו סגל ורובי וכנר, ועוד עשרות מוזיקאים שרק מי שביקר בג'ם־סשנים במועדון "בר ברים" בשנות השישים והשבעים זוכר איך הם נראו ונשמעו.

מתוך הספר "הג'ז בישראל - 50 השנים הראשונות"
מתוך הספר "הג'ז בישראל - 50 השנים הראשונות"צילום: אברהם קביליו

"הג'ז בישראל" נכתב על ידי יאיר דגן, איש תוכנה וחובב ג'ז, שהיה באותם ג'ם־סשנים ב"בר ברים". "הרעיון לספר נולד בזמן הלימודים של הבן שלי במגמת הג'ז בתלמה ילין", מספר דגן. "כשאמרתי לו 'בוא נשמע את ממלו (גיטנופולוס) או את מל קלר' לא היה לו מושג מי האנשים האלה. זה ציער אותי ואמרתי לו 'אני אאסוף לך חומר'. ככה התחיל התחקיר, ומהר מאוד התברר לי שיש מספיק חומר לספר. עשיתי את זה גם בשבילי. רציתי להיזכר בתקופה ההיא. אלה גיבורי התרבות שלי. הספר הזה הוא הדרך שלי להגיד להם תודה".

"50 השנים הראשונות" שמופיעות בכותרת המשנה של הספר מסתיימות ב–1980. זאת היתה תקופת מפנה בהתפתחות הג'ז בארץ. דור שלם של נגנים נסע אז ללמוד בארה"ב ("פתאום לא נשארו נגנים בארץ", אומר דגן) וכשהם חזרו נפתח פרק חדש בג'ז הישראלי. הפרק הזה ואלה שאחריו לא מתועדים בספר החדש. "רציתי להתרכז בדורות הראשונים, אלה שנלחמו בשיניים", אומר דגן.

הוא עבד על הספר במשך שנתיים, נבר בכל ארכיון אפשרי, מצא מאות תצלומים, כרזות וגזירי עיתונים, וגם ראיין עשרות ג'זיסטים. את כל זה עשה ללא מימון. "יש אנשים שאוספים בולים ומשקיעים בזה את הכסף שלהם. אני השקעתי בזה", הוא אומר. דגן גם אסף עשרות הקלטות והרכיב פלייליסט ובו קטעים נבחרים מהתקופה שמתועדת בספר, או לפחות חלק ממנה (לפני שנות החמישים לא היה שום תיעוד לג'ז בישראל). הקטעים מופיעים בערוץ היוטיוב "ג'ז בישראל" וביחד עם הספר עצמו הם מחיים ומשמרים חתיכת היסטוריה מוזיקלית ישראלית שכמעט לא תועדה עד היום. "הג'ז בישראל" יושק ביום שישי בצהריים בבית היוצר בנמל תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ