דפנה ארד
שלושת חברי להקת "הקליק"
חברי "הקליק" ב-2011. אברמוב משמאלצילום: דודו בכר
דפנה ארד

אלי אברמוב, שהיה הגיטריסט והמלחין של להקת "הקליק", מת אתמול. הוא הותיר אחריו ושני ילדים. הלווייתו של תתקיים ביום חמישי ב-14:00 בבבית העלמין האזרחי "מנוחת עולם" בנתניה.

אברמוב נולד בירושלים ב–1954, והיה חברו ושותפו המוזיקלי של דני דותן מילדות. ב-1980 השניים הקימו יחד את להקת "הקליק", שבה היו חברים גם עובד אפרת וז'אן־ז'ק גולדברג. "הקליק" היתה מחלוצות הגל החדש במוזיקה הישראלית, שנודעה בהופעותיה יוצאות הדופן.

הלהקה הוציאה שני אלבומי אולפן: "אמא אני לא רוצה להיגמל" בשנת 1981 ו"עולם צפוף" בשנת 1983. לאחר מכן היא התפרקה, ואברמוב טס לארצות הברית להמשיך בקריירה המוזיקלית שלו.

ב-1988 אברמוב חזר לישראל לרגל שלוש הופעות איחוד, וב-1995 חזר סופית לארץ, והשתלב בתעשיית המוזיקה הישראלית. הוא הפיק אלבומים עבור קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל, "קרח 9", טל גורדון, איגי וקסמן, נתן סלור, דני דותן והיונים. לצד זאת, הוציא שני אלבומי סולו, ב-2001 וב-2003 תחת השם Pitchbend. בשנים האחרונות היה חבר דירקטוריון אקו"ם.

"הקליק" התאחדה שוב בשנים 2004 ו-2011. בעשור האחרון החליטו חברי "הקליק" להחיות את רוח הלהקה ועבדו יחד על אלבום חדש עם המתופף עודד פרח, שהחליף את ז'אן־ז'ק גולדברג שנפטר. "אני לא בפסקול" יצא ביוני השנה, עם המלים של דני דותן והלחן של אלי אברמוב. האיחוד האחרון תועד בסרט "הקליק האחרון" שיצרו דליה מבורך ודני דותן.

דותן סיפר אתמול כי "גמרנו להקליט את 'אני לא בפסקול' ואלי חלה. מאז הוא עבר ניתוח והיתה הרגשה שהוא יצא מזה. אבל זה לא קרה. התחלנו לעבוד על האלבום "אני לא בפסקול" עם ז'אן ז'אק גולדברג לפני 10 שנים. ז'אק מת, המשכנו בלעדיו. וכשגמרנו אותו אלי מת.

"הוא היה מוזיקאי גדול. אדם צנוע נורא, נגאטיב שלי בהרבה מובנים. אנחנו מכירים מגיל 14. איך שנפגשנו נדלקנו אחד על השני. כי הכל הגעיל אותנו והכל ביאס אותנו, הבית ספר, המשמעת, ופשוט ברחנו יחד כל הזמן, לעיר העתיקה, הוא ניגן על גיטרה ואני הייתי צורח. הקמנו  להקה שנקראה 'פולחן דיוניסוס' שכל הרעיון שלה היה להיות משוגעים עד הסוף ולעשות כל מה שנגד, חגיגות של אלכוהול וסמים, כל מה שצריך כדי להיות דיוניסים. נשארנו בקשר ואז שנפגשנו כמבוגרים, בגיל 23, החלטנו לעשות את זה שוב פעם עם הקליק, חשבנו שיש לנו מתכונת לכבוש את הארץ בשניה. כתבנו יחד את האלבום 'אמא אני לא רוצה להיגמל', עם שירי סיוט אקזיסטנציאליסטים על הקיום של האדם ועליבותו. 

"הוא תמיד הלחין ואני תמיד כתבתי מלים. אני הייתי הפה של הלהקה, ואלי היה ציני, שקט כזה. ביקורתי מאוד. אטי מאוד. מדויק. מעמיק. מאוד מוכשר. כישרון של צבעים מלוכלכים. אהבתי איך שהוא ניגן גיטרה, עם אצבעות קשות ורבות עם המיתרים.

"אני לא חושב שיש הרבה אנשים שהבינו אותי כמו שאלי הבין. הוא קיבל אותי למרות חוסר הרצון לעשות דברים שיהיו להיטים".

דיברתם על מוות?

"המון. כל הקיום שלנו הוא שיחה על המוות. האלבום האחרון הוא האלבום הכי אפל שלנו. ההרגשה שלנו היתה שאנחנו עושים מוזיקה שמדברת בשפה של הארץ באלימות של הארץ. אלי התחבר לזה, ויצר סאונד כזה לשירים. מורשת אלי אברמוב דורשת קצת זמן, עד שתזכה להערכה שמגיעה לה. גם את 'הקליק' לקח לעכל. משנות ה-80, עד שנהפכנו למשהו שאפשר לדבר עליו לעומק לקח זמן".

קוואמי, מייסד "רדיו הקצה", ספד לו: "אלי אברמוב היה ממעצבי הסאונד של ילדותי, הסאונד הזה שהחזיק אותי חי ושבלי טיפת הגזמה גרם לי להרגיש שאני לא לבד בעולם הזה. 'הקליק' של ההתחלה היתה עוגן בשבילי בתור ילד, אבל הדבר המטורף באמת הוא שהיא היתה כזה גם בשנה האחרונה עם האלבום שהיא הוציאה ממש לא מזמן, שהוא כמו כלום אחד האלבומים הכי חזקים ונועזים שנוצרו ויצאו פה בשנים האחרונות".

איגי וקסמן, שהיתה חברה עם אברמוב בצמד "מוק סטריאו" שעשה פופ באנגלית: "מתרסק הלב. הוא היה כל כך צעיר, צנוע ומוכשר ברמות. היתה לי זכות וכבוד להכיר אותו ולעבוד אתו. לא ייאמן שהוא איננו. אחלה בן אדם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ