הקליק המיוחד של אלי אברמוב

אלי אברמוב, שמת אתמול, כמעט לא שם את עצמו בחזית כאמן, אבל המוזיקה האלטרנטיבית בארץ איבדה עם מותו את אחד ממעצביה הבולטים

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלי אברמוב (משמאל) לצד דני דותן ועובד אפרת, חברי "הקליק"
אלי אברמוב (משמאל) לצד דני דותן ועובד אפרת, חברי "הקליק"צילום: דודו בכר

"אני לא בפסקול" – כך נקרא האלבום האחרון של "הקליק", שהוקלט זמן קצר לפני שאלי אברמוב חלה במחלה שגרמה למותו אתמול בגיל 61. אבל גם לאלה שלא נמצאים בפסקול יש פסקול, ובפסקול הזה – שמשמיע צלילים שמסרבים להתיישר לפי ההעדפות, התכתיבים ואזורי הנוחות של המוזיקה וההוויה הישראלית – היה לאברמוב חלק חשוב. המוזיקה האלטרנטיבית בארץ איבדה עם מותו את אחד ממעצביה הבולטים.

"הקליק" היתה (ועודנה, אף על פי שקשה לדמיין אותה פועלת בלי אברמוב) להקת רוק, אבל בהיותה אחת הנציגות הישראליות הבולטות והטובות ביותר של הפוסט־פאנק והגל החדש של תחילת שנות ה–80, היא עירערה בצורה נחרצת על האסתטיקה והאתוס של הרוק הממוסד וחתרה לביטוי אמנותי שונה בתכלית. דני דותן, סולן "הקליק" והפה שלה, ניסח את הגישה הזאת במלים. אברמוב, שהלחין את שירי הלהקה, היה היוצר המרכזי שסיגנן אותה מבחינה מוזיקלית.

ערכים שנחשבו שליליים ובלתי רצויים בשפה של הרוק הישראלי הממוסד, כמו רפטטיביות, דיסוננס, צליל קר ומכונתי, עמדו בבסיס הביטוי המוזיקלי של אברמוב ו"הקליק". השיר "אינקובטור" הוא ההמחשה הקיצונית ביותר של הגישה הזאת, וסולו הגיטרה של אברמוב – שני צלילים בלבד, עם מרווח דיסוננטי ביניהם – הוא ככל הנראה הסולו המתריס ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, וגם אחד הטובים שבהם. העובדה ש"אינקובטור", לצד היסוד הרדיקלי שלו, היה גם שיר פופ מעולה היא עדות לכישרונו הגדול של אברמוב. אותה כפילות איפיינה רבים משירי "הקליק".

אברמוב הוא החבר השלישי של "הקליק" שהולך לעולמו. המתופף ז'אן ז'אק גולדברג מת לפני תשע שנים, ולפני חודשיים וחצי בסך הכל הלכה לעולמה רונה ורד, שהצטרפה ללהקה כקלידנית לפני הקלטת אלבומה השני, "עולם צפוף". עם מותה של ורד סיפר דני דותן שהסיבה לכך שהיא צורפה ל"קליק" היתה ההתעקשות של אברמוב ש"עולם צפוף" יהיה שונה בתכלית מהאלבום הראשון, "אמא אני לא רוצה להיגמל". "אלי אמר שהאלבום החדש יהיה מהפכה מוחלטת בהשוואה לראשון", אמר דותן. ההתעקשות הזאת, המחויבות לתפישה אמנותית של שינוי וצמיחה בלתי פוסקים, עמדו בבסיס היצירה של אברמוב.

המוזיקה באלבום השני של "הקליק" זנחה את הזוויות הפאנקיסטיות החדות והדוקרות של האלבום הראשון ונעשתה סמיכה ועמוקה יותר, עם משיכה לריצוד האלקטרוני של הסינתסייזר. אחרי ש"הקליק" התפרקו אברמוב המשיך בכיוון הזה, צלל לגמרי לתוך המוזיקה האלקטרונית וזנח במידה רבה את עולם הרוק. הוא עזר לאמנים שנמצאים עם רגל אחת בתוך הרוק, כמו ערן צור וקורין אלאל, להתנסות בצליל אלקטרוני יותר, ונהנה לעבוד עם זמרים כמו דנה אינטרנשיונל, שכל הווייתם היתה מלכתחילה מנוגדת לאתוס הרוקיסטי.

אברמוב כמעט לא שם את עצמו בחזית כאמן (הוא הוציא שני אלבומי סולו בלבד, תחת השם "Pitch bend"). עוד פחות מכך הוא נחשף כפרסונה ציבורית ותקשורתית. כמו כריס לואו מה"פט שופ בויז", קשה להיזכר מתי שמענו אותו מדבר. אבל המוזיקה שלו דיברה, השפיעה, העניקה השראה, ותמשיך להשמיע את הקליק המיוחד שלה גם אחרי מותו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ