אבי פיטשון
אבי פיטשון
להקת "ביין בהופעה בלבונטין 7 בתל אביב
"ביין" בלבונטין 7
אבי פיטשון
אבי פיטשון

"ביין" (Bane) היא להקת הארדקור פאנק ממסצ'וסטס שקיימת 20 שנה. אם תשאלו את חברי הלהקה, כולם בשוק מזה שעברו 20 שנה מאז 1995 ולא חמש. הם מספרים בראיונות שכשהם מגיעים להופיע במקום שיש בו מחסומים מול הבמה ויודעים שהילדים בקהל לא יוכלו לקפוץ מהבמה ולהשתולל כמו שצריך, הם מתבאסים בדיוק כמו שהם התבאסו מזה בסיבוב ההופעות הראשון שלהם. הם מודעים לחלוטין למידה שבה הז'אנר שהם חלק ממנו שייך לנוער, והם עדיין מרגישים במידה רבה כמו ילדים שהתלהבו מלהקות שראו ונתנו להם השראה להקים להקה בעצמם.

יש ל"ביין" יושרה פנימית ויכולת נדירה לשמור על קשר עין עם הדבר המהותי והראשוני שבגללו הם עולים על במה, וזו הסיבה שהם אף פעם לא שינו באופן בולט במיוחד את הסאונד שלהם או חתמו עם חברת תקליטים גדולה. זו גם הסיבה שהם הכריזו שהאלבום שהוציאו ב–2014, “דונט ווייט אפ", יהיה האחרון שלהם, ושסיבוב ההופעות העולמי שלהם הוא האחרון והולך להסתיים באביב 2016. ולמרות שהם די בתהליך של פאניקה גוברת באשר למה הם יעשו עם עצמם כשזה ייגמר, הם מתעקשים לצאת מהמשחק כשהם עדיין רחוקים מלהביך את עצמם או את הקהל הנאמן שלהם.

ביין בלבונטין 7 בהופעה
"ביין" בתל אביבצילום: אבישג שאר ישוב

לא אמרתי מה הדבר המהותי והראשוני שבגללו הם עולים על במה. זה מאוד פשוט אבל אולי קשה להסביר למי שמביט מבחוץ: הדבר הזה הוא ההארדקור פאנק עצמו, כרעיון/אנרגיה/קהילה שהיא לא פחות ממצילת חיים בשביל הרבה ילדים אאוטסיידרים בכל העולם. יש כל מיני תצורות וביטויים לרוח החיובית והקונסטרוקטיבית הזו — ו"ביין" משיקה לכולם — אם זה מה שמכונה הארדקור "יות קרו", או אם זה תנועת הסטרייט אדג' שדוחה רעלים והתמכרויות למיניהם. אבל ב"ביין" יש משהו שמסמן את הגרעין (=הארדקור) של כל זה בצורה כמעט מופשטת, צורה שהופכת את התשוקה והשייכות המניעים את הסצינה הזאת לשירה בסאונד, בטקסט ובתנועה.

no context, index is6

נשכבתי על ספסל ברוטשילד

ההקדמה הזו נועדה לספר למה החלל של לבונטין 7 הפך ללילה אחד עד למעמד חגיגי, מרגש, צובט לב, וכמובן גם מיוזע במיוחד. נדיר לראות בישראל להקות שהן חלק מהקלאסיקה של ההארדקור האמריקאי. אם אני לא טועה, זו הפעם השנייה מאז 2001, שלהקה מהלייבל האהוב והאגדי "איקוול ויז'ן" מופיעה פה. בפעם שעברה זו היתה להקת "שלטר" וההופעה התקיימה במושב מזור ליד פתח תקווה ונודע לי על כך ברגע האחרון מקרן ק. והייתי בביקור בארץ מלונדון וידעתי שאני חייב להיות שם.

"ביין" והקהל בלבונטין
עם הקהל בהופעהצילום: אבישג שאר ישוב

אני זוכר במוחשיות את התחושה שמשותפת להרבה אנשים שהיו חלק מסצינה מסוימת והתבגרו ופתאום הם מגיעים לאולם התעמלות באמצע מושב ולא מכירים את כל הילדים החדשים ומתפעלים מזה שההתלהבות משבע הלהקות המקומיות שחיממו את "שלטר" היתה שווה בעוצמתה להתלהבות מהלהקה האורחת. בדרך הביתה מישהו שאל אותי בן כמה אני ולא האמין כשעניתי כי זה פשוט לא היה גיל שנתפס לשואל כקשור לעולם הזה. והנה עברו 14 שנה והסיטואציה חוזרת על עצמה (גם קרן פה! ועוד כמה דיירי שיכון ותיקים שלא איבדו קשר עין ולב עם הדבר המהותי והראשוני הנ"ל ולכן נראים צעירים ואף אחד לא חושד בדבר. בא לי להקים להקת הארדקור ולקרוא לה "הדבר המהותי הראשוני”) רק שהפעם אני כבר מורגל לחלוטין לפוזיציה של פנסיונר־סצינה ושלם עמה לחלוטין ויש אפילו משהו נעים בזרות הזאת, בלהיות זבוב על הקיר ולהביט בדור הנוכחי.

גם הלילה יש ארבע להקות חימום מקומיות. אני תופס שתיים מהם, "נוט און טור" שהתראיינו מעל דפים אלה לאחרונה, ו"קידס אינסיין" שלמעשה אירגנו את ההופעה של "ביין" בישראל. שתי להקות מדהימות שתמיד כיף לראות. הגעתי ללבונטין ישר מהעבודה. לפעמים כשאני הולך להופעה אחרי העבודה אני מוצא חדר ריק במערכת ותופס תנומה. הפעם לא מצאתי. נשכבתי על ספסל ברוטשילד לאיזה רבע שעה אבל זה לא ממש רעיון טוב בחמישי בערב. כבר התחלתי להילחץ שאהיה עייף מדי אבל לא הייתי צריך. "נוט און טור" ו"קידס אינסיין" זה כמו משקה אנרגיה מינוס הרעלים. ואז "ביין" עולים לבמה ומראים לילדים של היום מה זה ילדים נצחיים.

זו לא רק ההתרגשות לראות את "ביין" פעם ראשונה ולדעת שזו גם הפעם האחרונה. זו לא רק ההתרגשות של לשמוע את ההארדקור ההמנוני, הסוחף, אך לא פשטני שלהם בפעם הראשונה חי. הציפיות והסופרלטיבים נעלמים ונשכחים כי כמו כותרת האי־פי של הלהקה מ–1998, “הולדינג דיס מומנט", האנרגיה שמתבקעת על הבמה מוחקת במכת הדף כל דבר חוץ מהרגע הזה. ואולי אין ערך הארדקור טהור יותר מההיות־בתוך־הרגע.

לבונטין הופך תוך שנייה לקופסת זיעה, הילדים נשפכים על הבמה והבמה נשפכת על הילדים. אני איכשהו תפסתי כיסא עזוב שהיה תקוע בשמאל הבמה בתוך ערימה של תיקי גיטרות, תיקי גב וסקייטבורדים, נעמדתי עליו, ואני צופה במתרחש בחיוך מטופש. ושוב, ובאמת, זה לא יותר מהרגיל כי זה "ביין" וחיכינו שנים וכו' וגו'. זו הנוכחות הטוטאלית והקונקרטית של הסיטואציה עצמה. אין מה לעשות, אי אפשר להתחרות בנסיון ובמחוייבות של הלהקה הזאת ואי אפשר להתכחש לקפיצת המדרגה המטורפת שהולמת בנוכחים מהרגע שהאקורד הראשון מנוגן.

זה כל כך ברור ששני האארונים שבלב הלהקה, אארון דלבק הגיטריסט ואארון בדרד הסולן, עושים את הדבר שהם עושים הרבה זמן, יודעים איך ללחוץ על כל הכפתורים אבל בטבעיות מוחלטת, ללא שום גינונים תיאטרליים, ותוך כדי שהם נסחפים בעצמם לתוך אותה מערבולת של הכאן ועכשיו שהם יוצרים. הרגע כה קונקרטי וטהור שקשה לי לדבר עליו בצורה קונקרטית. פה ושם נקלט משהו. הגיטרות כל כך קדימה ולמעלה במיקס עד שלאורך רוב ההופעה ממש קשה לשמוע את השירה, אבל ממילא כל מי שבחדר שרים ביחד.

יש פער משונה בין הביקוע הגרעיני שהופך את הלהקה והקהל לישות אחת במהלך כל שיר, לבין השקט היחסי שבין השירים. נדמה שאנשים מנצלים את ההפוגה לתפוס אוויר ולא מבזבזים אנרגיה על להריע. אין לי שום דרך להעריך מה היה משך ההופעה אבל כמו כל המנטליות של "ביין", היא הסתיימה בשיא ללא מתיחה מיותרת של החוויה. זו היתה אחת ההופעות האלה שאחריה אתה נשאר לעמוד שם ללא סיבה, מחייך לעצמך, הולדינג דיס מומנט.

"Bane", לבונטין 7 תל אביב, חמישי 26.11

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ