בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייוויד בואי: הכוכב שנפל מאיש אחר

אם הביטלס היו הסיקסטיז, בואי היה הסבנטיז, וההופעה שלו כזיגי סטארדאסט ב–1972 היתה בעלת גלי ההדף התרבותיים הגדולים ביותר מאז נענוע הירכיים של אלביס. האלבום האחרון, רק עכשיו מבינים עד כמה, כבר עטוף בעננה רכה של מוות

32תגובות
בואי. איך לכל הרוחות הוא הקליט כל כך הרבה אלבומים פורצי דרך תחת מערבולת של סמים, סקס, פרנויה, איפור כבד, הבזקי מצלמות ומצעד של עלוקות אנושיות?
אי־אף־פי

במשך כחצי שעה הבוקר, מרבע לתשע עד תשע ורבע, לא היה ברור אם הדיווחים על מותו של דייוויד בואי אמינים או כוזבים. אחר כך השתררה ודאות כואבת, בלתי נתפשת: הוא מת. איזה מעבר חד: רק אתמול — באמת אתמול, לא כמלה שמייצגת בצורה כללית את העבר הקרוב — עוד התפעלנו מהיכולת החד־פעמית של בואי להמשיך ליצור אמנות חדישה, הרפתקנית, מתנסה ונועזת, מוזיקה שפועם בה הדופק של ההווה, וכל זה בגיל שבו יוצרים דגולים כבר לא אמורים ולא נדרשים (וחוץ מהמקרה של בואי גם לא יכולים) להוביל את המחנה.

והנה, עוד לא יבשה הדיו על הביקורות על אלבומו החדש "Blackstar" (חלק מהביקורות אפילו לא הספיקו להתפרסם), ובואי כבר איננו בין החיים. The circuit's dead", כמו שהוא שר לפני יותר מ–45 שנה ב"ספייס אודיטי". שיריו יישארו אתנו עוד עשרות שנים, אם לא יותר, אבל גופו נכנע למחלת הסרטן, שעד היום כלל לא ידענו שהוא התמודד איתה בזמן שעבד על האלבום החדש (ואיך הוא עשה את האלבום, ועוד אלבום כזה, בעודו גוסס? לא ייאמן. ועוד שאלה: באיזו מידה הוא ידע שמועד מותו יהיה קרוב למועד צאתה של יצירתו האחרונה?).

התדהמה שעורר המעבר החד הזה, מדופק כל כך פועם להעדר דופק, מקו כל כך תזזיתי לקו ישר, מאלבום חדש שיצא לפני שלושה ימים למוות, היתה הרגש הראשון שעלה בתגובה לידיעה על מותו של בואי. אבל דמותו של בואי שעלתה במחשבה ברגעים הבאים, כשהתדהמה החלה להתפוגג, היתה דווקא דמות מעורפלת שלא קיבלה את שינוי העלילה החד מחיים למוות והתעקשה, כרגיל אצל בואי, להצטייר לפי התנאים שלה. זאת לא היתה אחת הדמויות האיקוניות משנות השבעים — זיגי סטארדאסט, אלדין סיין וכל השאר — אלא דמותו של בואי כפי שהיא מצטיירת באלבום החדש שלו, ובאופן מיוחד בשני השירים שמסיימים אותו, שאולי לא היו הצלילים האחרונים שבואי הקליט אבל הם הצלילים שחותמים את גוף היצירה הכביר שלו.

כששמענו אותם בסוף השבוע, אף שלא ידענו דבר על מחלתו וסופו הקרב של בואי, אי אפשר היה שלא להחסיר פעימה לנוכח עננת המוות שעטפה אותם. עננה רכה מאוד, לא טראגית. הם נשמעו כמו קינה עצמית, כמו פסקול של השלמה עם הסוף. התחושות האלה עמדו על קצה האצבעות המקלידות כשנכתבה הביקורת על האלבום (לפני יומיים!), ועכשיו כשבואי מת אפשר לפרוק אותן. זה אפילו עוזר. בואי של שני השירים האלה, "Dollar days" ו"I can't give everything away", נשמע והצטייר כמי שהולך אל המוות, או אל איזושהי הוויה שאיננה הוויית חיים, ועושה את זה בצורה מפוכחת, בהשלמה. זה נשמע כמו רקוויאם בזעיר אנפין. "If I never see the English evergreen I'm running to", הוא שר כמעט בלחישה ב"Dollar days", שכלל גם חזרה על המלים "I'm dying to". וב"I can't give everything away" הוא שר: "This is all I ever meant, that's the message that I sent". מלות סיכום ופרידה, שהושרו לא רק בטון יפהפה שמיזג בין שליטה להרפיית האחיזה אלא גם כשהן עטופות בתכריכים של מוזיקה נהדרת.

"This is all I ever meant, that's the message that I sent". זאת היתה כל כוונתי (וגם: זאת היתה המשמעות שלי), זה היה המסר ששלחתי. הימים הקרובים יעוררו דיון אינסופי, מפלצתי בהיקפו, בשאלות האלה. מה היתה כוונתו הגדולה של בואי, מה היה המסר שלו, מה היתה משמעותו. בואי אמר פעם בראיון שכל השירים שלו עסקו בצורה זו או אחרת בניכור, זרות וחרדה. הוא ידע כמובן על מה הוא מדבר, אבל נדמה שזה רק צד אחד של המשוואה האמנותית המונומנטלית שלו. הצד השני, שבלעדיו בואי היה עוד זמר נפלא ששר שירים נוגים על הצדדים האפלים של הקיום האנושי, הוא הצד של השחרור.

המשחרר הגדול של הפופ

השחרור היה המסר של בואי וחלק חשוב מהמשמעות שלו. ספק אם בכל תולדות הפופ היה אמן שגרם לכל כך הרבה אנשים לחשוב מחדש על הזהות שלהם, לשחק אתה, לשנות אותה, להיחלץ ממנה ולברוא לעצמם זהות אחרת, או לפחות להשתיל בזהות הקיימת חלקיקים של אחרות. בואי היה המשחרר הגדול של הפופ, והדבר המדהים הוא שהוא עלה על במת המוזיקה הפופולרית אחרי שמהפכת השחרור הגדולה בתולדותיה כבר התרחשה. זה לא שהוא נחת בעידן של שמרנות חברתית, מחשבתית ומינית מוחלטת. בואי היה אמנם פעיל מאוד במחצית השנייה של שנות השישים, אבל הוא נולד ב–1947 והיה צעיר מכדי להיות שחקן מפתח ברעידת האדמה המוזיקלית והתרבותית של הסיקסטיז. כשהוא פרץ עם "ספייס אודיטי" ב–1969 מהפכת הסמים, המין החופשי והרוקנרול היתה כבר בעיצומה, אולי אפילו בדמדומיה.

לפחות באמריקה. באנגליה השמרנית הגלגלים זזו יותר לאט, מה שהשאיר לבואי מרחב פעולה גדול ופורה. אבל עם כל המהפכנות מרחיבת התודעה של הסיקסטיז ותרבות הנגד, היו הרבה אזורים תרבותיים ומנטליים שלא שוחררו בשנות השישים והיו הרבה מאוד אפשרויות שהדור של הביטלס ופסטיבל וודסטוק לא העלה בדעתו. משחק עם זהות מינית למשל. המהפכה של שנות השישים היתה מאוד הטרוסקסואלית.

בואי. יותר מכל סממן אחר, הקול של בואי הוא שימשיך להדהד
אי־אף־פי

או חשיבה מחדש על עצם זהותו ומהותו של האמן. המהפכה של שנות השישים העמידה במרכז את דמות האמן האותנטי, המתריס והמורד. בואי, במודע או פשוט כי כך זה פרץ ממנו, הציג תפישה שונה לחלוטין. המינון של הזרות והניכור במציאות האנגלית של תחילת שנות השבעים היה כנראה כל כך גדול, שעל מנת להשתחרר לא היה די עוד באמן גדול ובהיר מחשבה שיראה את הדרך. הדרך היתה הרוסה. הניכור השחית הכל. הדרך היחידה להשתחרר מהאפלה היתה להתגלגל לתוך דמות לא אנושית שתבטא גם את כל מה שחולה ומסואב וגם את כל מה שנוצץ וזוהר. יפה ומפחיד, מושך ומרתיע. אבל בעיקר מושך. לא ייאמן כמה מושך.

ההופעה הראשונה של בואי כזיגי סטארדאסט בטלוויזיה האנגלית ב–1972 היתה ככל הנראה ההופעה בעלת גלי ההדף התרבותיים הגדולים ביותר מאז נענוע הירכיים של אלביס כמעט עשרים שנה קודם לכן. "נשאבנו לתוך הישות הזאת, הגדולה מהחיים, הלא מציאותית, שעוררה בנו את הרצון להיות יותר ממה שאנחנו", אמר הזמר גארי ניומן. "אני חושב שזה היה אחד הרגעים המכריעים במוזיקה המודרנית". מארק ספיץ, מחבר אחת הביוגרפיות של בואי, כתב: "הופעה של שלוש דקות בטלוויזיה גרמה לכל מה שלא היה בסגנון של בואי להיראות עלוב ותפל".

"בואי היה הראשון שהכניס את האימאג' למוזיקה הפופולרית. זאת פריצת הדרך שלו", אמר ההיסטוריון פרופ' עודד היילברונר, שערך לפני כמה שנים את ספר המאמרים "דייוויד בואי — האיש שנפל מכוכב אחר". "הוא הלך בצורה מודעת על הקו שהדימוי יוצר את המוזיקה ולא המוזיקה יוצרת את הדימוי. הוא שיחק עם הומוסקסואליות ועם חייזרות ועם לבוש ועם מחול ועם תיאטרון ועם עיצוב ועם פוליטיקה, והדמויות שיצאו מכל המשחק הזה עשו שריטות לאנשים. אני לא מכיר עוד אמן בתרבות הפופ שהצליח לשקף את כל מה שהיה בתקופתו, למצוא ולהמציא", הוסיף היילברונר.

משחקי הזהויות של בואי, השקלול המרהיב של תיאטרון ומחול לתוך הפרפורמנס שלו, ההבנה העמוקה שלו שפופ זה לא רק צליל אלא גם מראה — בלי כל האלמנטים האלה אי אפשר להבין את חשיבותו של בואי. למעשה, הם עד כדי כך מהותיים ליצירה שלו, שהם עשויים ליצור את הרושם כי הם חשובים יותר מהמוזיקה. ייתכן שאם בוחנים את בואי כתופעה תרבותית זה אפילו נכון. אבל ברור לחלוטין שאילו בואי לא היה מוזיקאי ענק, בנוסף לכל כל התכונות שלו כמונומנט של תרבות פופ, הוא היה מתפוגג מהר מאוד, ולא משנה כמה מושכת ונוצצת היתה דמותו וכמה משחרר היה המסר שבקע ממנו.

בואי. עוד לא יבשה הדיו על הביקורות על אלבומו החדש "Blackstar"
אי־פי

הוא היה כותב שירים אדיר, והוא היה מבצע אפילו יותר טוב. הקול שלו היה אחד המביעים ביותר במוזיקה של 50 השנים האחרונות. הוא יכול היה להיות חד או רך, דרמטי או ציני, אישי או מומצא, קרוב או זר, מסורתי או חדיש. נדמה שיותר מכל סממן אחר של בואי, הקול שלו הוא שימשיך להדהד בצורה העמוקה ביותר. בלי הקול הזה ספק אם הוא יכול היה להתנסות בכל כך הרבה עולמות מוזיקליים ולדעת שהוא תמיד יישמע כמו עצמו.

הקריירה של בואי נמשכה 50 שנה, אבל העשור שלו היה כמובן שנות השבעים. היו מוזיקאים מצליחים ממנו בעשור הזה, אבל לא היה מוזיקאי שהיצירה הכוללת שלו בשנות השבעים היתה כל כך משפיעה, חדשנית ורבת פנים. בדומה לביטלס בשנות השישים, אבל בכוחות עצמו בלבד (עם עזרה של שותפים מצוינים כמובן), בואי המציא את עצמו מחדש כמעט כל שנה בסבנטיז, וכל המצאה עצמית שלו יצרה גלי הדף שהידהדו במרחב תרבותי עצום.

"האנקי דורי" מ–1971 היה יצירת המופת הראשונה של בואי, והיא בישרה את בואו של זיגי סטארדאסט ב–1972, השנה שבה בואי נהפך לסופרסטאר גלאם רוק בלתי ניתן לעצירה. הדמות, הבגדים, האיפור וגם המלים המריאו גבוה ונוצץ מעל האתוס של עולם הרוק של תחילת שנות השבעים, אבל המוזיקה עצמה היתה רוקנרול בשיא תפארתו. ב–1974 בואי "הרג" את זיגי ועשה מעבר חד לסול והדיסקו של "Young Americans"; ואז שקע בצורה טוטאלית לתוך הקוקאין בלוס אנג'לס של 1975; ואחר כך יצא מהקוקאין (או הצליח לתפקד תחת ההשפעה) עם האלבום "Station to station", שמצד אחד בישר את הניו וייב ומצד שני כלל את הביצוע הלא ייאמן לסטנדרט הנושן "Wild is the wind".

שנה לאחר מכן בואי התחיל להקליט את "טרילוגיית ברלין" המופתית שלו עם בריאן אינו (האלבומים "Low", "Heroes" ו"Lodger"). איך לכל הרוחות הוא הצליח להקליט כל כך הרבה אלבומים פורצי דרך בזמן שהיה נתון במערבולת כאוטית של סמים, סקס, פרנויה, איפור כבד, הבזקי מצלמות ומצעד בלתי נגמר של עלוקות אנושיות שנצמדו לגופו הנחשק ולנפשו הלא יציבה?

העשור הכביר של בואי הסתיים ב–1981 עם "Scary monsters", שנחשב לאלבום הגדול האחרון שלו. אחר כך באה ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו עם "Let's dance". בעשרים השנים שלאחר מכן הוא המשיך להוציא אלבומים שלא פרצו שום דרך חדשה (כמה דרכים אמן אחד יכול לפרוץ?) ועמדו בצל של עבודותיו הקודמות (אני מודה שאני לא מכיר את רובם). המוזיקאי מובי סיפר פעם שבאחת ההופעות של בואי בשנות התשעים, כשהוא שר את "האיש שמכר את העולם", הנער שישב לצדו בקהל אמר 'מדליק, דייוויד בואי שר שיר של קורט קוביין!"

ב–2004 בואי עבר התקף לב והקריירה שלו נעצרה. הוא הפסיק להופיע ולהקליט. בספר "דייוויד בואי — האיש שנפל מכוכב אחר" כתב דותן בלייס: "'היעלמותו' של בואי בעקבות התקף הלב שעבר הצמיחה שמועות על מצבו הבריאותי, ובעיקר השתוממות ותסכול על עזיבתו את הנוף המוזיקלי הציבורי. אלה הדורשים את חזרתו ככל הנראה לא האזינו האזנה קפדנית לאלבומיו האחרונים, וסירבו לקרוא את האותות הפזורים בהם. אופטימי ככל שישאף להיות, בשלושת אלבומי הטרילוגיה, במיוחד בשניים המאוחרים, דייוויד בואי בונה כוריאוגרפיה של פרידה. בואי הקדים ברוחו ובנפשו את האיתות הפיזיולוגי, אשר גדע את סיבוב ההופעות האחרון שלו בעודו באבו... מוטב לקהלו, וכך גם לתעשיית המוזיקה, להכיר בעובדה שדייוויד בואי עצמו למד לכבדה: גם אנשי המאדים הם בני תמותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו