דייוויד בואי לא נזקק לסמים קשים כדי לכתוב - אלא למוות

עד לשנות ה–80', ההרס העצמי הזין את היצירה הגדולה של בואי, שעשה מאז מוזיקה איומה במקרה הגרוע וסתמית במקרה הטוב - עד שהגיע "בלאקסטאר". המוות הביא אותו שוב אל הפסגה

רוגל אלפר
רוגל אלפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציור קיר של בואי בהשראת אלבומו החדש "בלאקסטאר" בבריסל. אלבום גדול
ציור קיר של בואי בהשראת אלבומו החדש בבריסל.
רוגל אלפר
רוגל אלפר

"בלאקסטאר" הוא אלבום גדול. ברור שחלק מגדולתו כרוך בעיתוי ובהקשר יציאתו לאור. אבל כך תכנן אותו דייוויד בואי. מותו הוא חלק אינטגרלי מהיצירה, התפאורה שהאלבום הוא הפסקול שלו. אין בכך כדי לגרוע מגדולת השירים והדימויים שמופיעים בקליפים. זהו האלבום הגדול הראשון והאחרון של בואי מאז 1981. בעשור שנגמר ב–81' עם "סקרי מונסטרז" יצר בואי כמעט אך ורק מוזיקה גדולה, רובה ככולה תוך התחככות בלתי פוסקת עם המוות באמצעות צריכת סמים ואלכוהול. ההרס העצמי ומשאלת המוות הזינו את היצירה. את אלבומיו הגדולים ביותר, "לו" ו"סטיישן טו סטיישן", הוא ממש חילץ ממלתעות מנת היתר. בשנות ה–80 אימץ פרסונה בריאה ויצר מוזיקה מסחרית, רובה איומה. הוא עצמו אמר שזו היתה תקופת הפיל קולינס שלו. אולי רק לבואי מותר להזכיר את בואי וקולינס באותה נשימה בלי לחטוף סטירה.

בשנות ה–90 נהפך באמצע החיים לאיש משפחה ואב מיושב, ולמעט הבלחות בודדות (לטעמי בעיקר באלבום הלא מוערך מספיק "אאוטסייד", עם בריאן אינו) לא הצליח למצוא את המגע המקורי, המהפכני, שאפיין אותו בשיאו. הוא היה בסדר, לא יותר. כשהושפע מאופנות חולפות (ע"ע דראם־נ'־בייס ב"ארת'לינג") נשמע כחקיין במקום כחדשן שמנכס ז'אנר שהומצא על ידי אחרים והופך אותו למשהו אישי, חלוצי, משפיע ובלתי צפוי לגמרי. ואז חטף התקף לב ונעלם.

השיר "Little Wonder" מתוך האלבום "Earthling"

בשובו ב–2013 עם "היום הבא" כבר החל להרוג את עצמו, מוחק על העטיפה את הפרסונה של "הירוז". התסכול ניכר. היו שם, בעטיפה הזו, גם מרירות ושנאה עצמית וגם הודאה כי איננו מסוגל להמציא עצמו מחדש בחייו. ואכן, גם ב"היום הבא" לא הצליח בואי להתאושש ממשבר יצירתי ממאיר של 30 שנה. ובסינגל "איפה אנחנו עכשיו?" כבר נשמע כמי שוויתר ונאחז ביודעין בתהילת העבר.

עטיפת האלבום "the next day"

וכעת את "בלאקסטאר", כמו את "לו" בזמנו, הוא חילץ ברגע האחרון ממלתעות המוות. בואי חשש בשנות ה–70 שהוא לא מסוגל לכתוב שירים טובים בלי סמים קשים. הוא די צדק. אבל בדיעבד מתברר שהקוק וההרואין לא היו מהותיים, אלא רק מימוש אחד מתוך כמה אפשריים של עיקרון־על חשוב יותר: "בלאקסטאר" מוכיח שבואי יכול לכתוב שירים טובים בלי סמים קשים אבל הוא לא יכול לכתוב שירים טובים בלי להסתכל למוות בעיניים ולפחד ממנו. הסרטן הביא אותו שוב אל המוות והמוות הביא אותו שוב אל היצירה הגדולה.

"בלאקסטאר" של דייוויד בואי

הוא לא נזקק דווקא לסמים קשים כדי לכתוב, אלא למוות. וגם זה לא לגמרי מדויק. ב"לזרוס", הסינגל השני מתוך "בלאקסטאר", הוא שר שהוא כל כך מסטול שמוחו סחרחר עליו. בקליפ הוא שכוב על ערש דווי. מסטול, יש להניח, מסמי אלחוש בבית החולים. הוא הקפיד לומר שמדובר במוחו ולא בראשו.

מוחו, האיבר שבו הלחין וכתב, קיבל את הדלק שהסיע אותו לפסגות.

"לזרוס" של דייוויד בואי"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ