בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"די אוה סיז" בבארבי: הרעש שהילדים של היום אוהבים

מצד אחד, הסאונד הפרוע והפרימיטיבי שלהם פירק כל שיר ליסודות הבסיסיים של רעש, קצב וצעקה. מצד שני, זה היה רוקנרול נטול מאצ'ואיזם. השילוב הזה הופך אותם לקולו של דור

6תגובות
"די אוה סיז
אילן בר

על פניו, אין הרבה חדש ברוקנרול המערות הפאנקיסטי של "די אוה סיז" (Thee Oh Sees). הדרייב הפרימיטיבי שלהם מבוסס על רעש כאוטי, שירה המזכירה טווח שלם של שאגות, נביחות, קריאות ויללות אורנג־אוטניות ומקצב קדומים שבטי. שני המתופפים, ריאן מוטינו ודן רינקון במרכז הבמה, הבסיסט טים הלמן מימינם והגיטריסט/סולן/מנהיג/יצור ג'ון דווייר משמאלם מתקשרים ברגש טקסי שקיים בגלגולים שונים משחר האנושות. גם אם נגביל את לוח הזמנים לשחר המצאת הגיטרה החשמלית, מדובר במשהו מאוד בסיסי ואוניברסלי, שאמור לדבר לכל מי שחייו סובבים סביב רעש חשמלי דיוניסי ומסעיר, ולא משנה הווריאציה — ג'יימס בראון, איגי והסטוג'ס, “בלאק סאבאת", “סקס פיסטולס", “מטאליקה", “ביקיני קיל”, או ה"אוה סיז".

השבט שהתקבץ בהתרגשות רבה והשתולל נון־סטופ לכל אורך ההופעה אמש (רביעי) בבארבי היה ברובו המוחלט מבוסס על צעירים בשנות ה–20. העובדה שכותב שורות אלו נהנה פחות מהם, חשובה פחות ממה שהוא — אני, נו — הבין על בסיס פער חווייתי זה, הבנה שאי אפשר לחלץ מאלבומי האולפן של הלהקה. זו הבנה מהותית שאני מברך עליה, שהרי הבנה חדשה היא לפעמים יקרת ערך בהרבה מהדיון "אם היה לי כיף או לא". כלומר, היה לי כיף, אבל הרבה פחות מאשר לילדים של היום. למרות כל מה שכתבתי בתחילת הביקורת, התברר כי הווריאציות, המינונים והדגשים של אלמנטים שונים בתוך המסגרת שאותה הגדרנו כ"רוקנרול" יכולים להצטבר לכדי סך שלם שיוצר שבר פרדיגמטי במסורת המוזיקלית הזו, כזה שהופך את ה"אוה סיז" לקולו של דור ואת הפראפרזה שלהם לנוסחה עתיקת יומין מקורית במידה שמייצרת פער דורות שחובה להתייחס אליו ולדבר עליו. בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב בטעות, לא משנה כמה שנים אתה שומע מוזיקה, שזאת לא להקה טובה. כלומר, בדיוק משום שאתה שומע מוזיקה הרבה שנים אתה עלול ליפול במלכודת הזאת, שנובעת מחינוך על ברכי פרדיגמה מיושנת יותר של המוזיקה הזאת.

זהו, סיימתי ללכת סחור־סחור. פשוט אגיד את זה: הרוקנרול של "די אוה סיז" אינו מאצ'ואיסטי. הם לא מנגנים מהזין, ואף שהאגן נוכח במוזיקה שלהם ובנוכחות הבימתית שלהם, הוא לא מחויב לג'נדר. זה מדהים, אבל מבלבל אותנו הזקנים שרגילים לזהות אנרגיה מסוימת ולתהות מה חסר כשהיא לא שם. אז כן, חסר שם זין, והתוצאה מדברת לדור חדש של רקדני רוקנרול פגאנים. תראו, איני יודע דבר על אורח החיים של חברי הלהקה בבית ובדרכים — לא נראה לי שהם מתנהגים כמו "מוטלי קרו", ושנית, אני מדבר על איך שהם נשמעים ואיך הם מתנהלים על הבמה. חצי מהלהקה (הלמן ומוטינו) נראים כתיכוניסטים ממועדון השחמט, בקטע טוב. רינקון, המתופף השני, בנוי טיפה יותר לתלפיות אבל גם הוא וגם מוטינו מנגנים בארשת שנעה בין שמחה לכמעט נינוחות. הם חמודים. דווייר משתולל ודופק את הראש כמיטב המסורת, אך נדמה כאילו הוא פשוט מגיב בטבעיות להנאה ממה שהוא עושה, בניגוד למחצין פרסונה כלשהי. חשוב יותר: בחלק גדול מהשירים (שסדר נגינתם נבחר בספונטניות, ושרבים מהם שילבו אלתורים) הוא עובר מנביחות וצרחות לשירה בקול גבוה, פלצטי. כלומר, כמגיש ווקאלי לא מעניין אותו דבר מלבד המבע לשמו. לא אכפת לו אם זה מצחיק או עדין או כל דבר אחר שלא מפגין טסטוסטרון. הכי חשוב: הוא לא מחזיק את הגיטרה בגובה האגן ככבל מאריך לפאלוס הרוקיסטי הנצחי. הוא מחזיק אותה בגובה החזה באופן כמעט מוגזם — היא כמעט מגיעה לו לסנטר. הגיטרה לא יוצאת לו מהאגן, אלא מהלב. הגיטרה עצמה מעוצבת בצורה יוצא דופן: היא שקופה וקטנה מן הרגיל. הוא לא נראה מגוחך כמו ג'זיסטים שמחזיקים את הגיטרות או הבאסים שלהם גבוה. הוא נראה מוזר, מפתיע, מלהיב, מצחיק, משוגע — הוא פשוט לא נראה כמו שום דבר חוץ מהוא עצמו.

הסאונד עצמו פרוע ופרימיטיבי ברמה שמפרקת כל תחושה של מבנה שירי מאולף ליסודות הבסיסיים ביותר של הרוק: רעש, קצב, צעקה. לכך מתווסף אלמנט חדש נוסף: פרפסקטיבה. כלומר, לא רק שהם אינם רוקרים שחוגגים את גבריותם — אגב, זה לא בהכרח רע, או אידיוטי, לחגוג גבריות. אני גם ממש לא אומר שלא היתה גבריות על הבמה, ויעידו החיוכים של הנשים הצעירות בקהל — אלא הם גם שייכים לדור שלא המציא את הגלגל. הם יודעים מהי מהותו הריטואלית של מפגן הסאונד שהם מחוללים. ובגלל זה יש משהו שעם כל הכאוס והפירוק נשמע לעתים כמעט כמו הקצנה פארודית של רוק.

בקטעים הקצרים שמתפרצים כמו מכות ברק, הם הזכירו לי "אוה סיז" כאילו ה"רזידנטס" מבצעים קאברים ל"סטוג'ס" ומנגנים אותם בכוונה קצת מהר מדי. זה הישג מרגש — להפעיל את הקהל כך ולהפוך את הבארבי לקופסת זיעה וחיוכים, לגעת בשורש הוודו העמוק של הרוקנרול, אבל לא להיעלם לחלוטין בתוכו. ה"אוה סיז" סקסיים. זו הסקסיות האולטימטיבית, של גברים שמנעד ההתבטאות הגופני, הקולי והניגוני שלהם לא מוגבל לדפיקת אגרופים על החזה. זה מהמם, וזה, כך אני מתרשם, התנאי הבסיסי לרגש בני 20. סוף סוף, אפשר להגיד, הופנם הצד הנשי של מורשת הפאנק, הצד של ה"סליטס". ה"אוה סיז" עושים הרבה יותר קקופוניה מה"סליטס", אבל חוסר המחויבות למבנה, והיציאה התכופה לקטעי אלתור ארוכים ופסיכדליים (הקטע המסיים ארך לפחות 20 דקות) הם בפירוש תוצר של חלחול הדרגתי של תודעה מכשפתית לגטו טוסטוסטרוני.

אולי קצת נסחפתי עם התיאוריה הזאת. אולי אני לא חייב להמציא תיאוריות כדי להגיד שמה לעשות, היה נחמד, אבל לא שינה לי את החיים. ברור שהלהקה הזו והדור הזה אינם הראשונים שיוצרים ו/או חווים רוק לא מאצ'ואיסטי, אבל נראה לי שהם שייכים לתקופה שבה זה שהם עושים את זה שם אותם בחזית של שיח המשמעות על המוזיקה הזו. זה לא יכול היה לקרות בדורות קודמים. אני מביט על הבמה ואז על הקהל וחוזר חלילה, ונאלץ להודות שאני לא מתחבר אליהם כי עוד לא עברתי שלב באבולוציה. אני מבין מה קורה סביבי, אבל ברמת הטעם האישי, אני עדיין נטוע במנעד מוגבל יותר — לפחות כשזה נוגע למוזיקת גיטרות רועשת.

הקהל מתפזר והנה האקסית, קורנת, בהיי. בזכותה החלטתי ללכת להופעה ובזכותה הבנתי את כל הנ"ל. זכיתי להציץ לעולם חדש, לארץ המובטחת, ונפלטתי חזרה לחופי העבר המסריח.

Thee Oh Sees, בארבי תל אביב, רביעי 31.8



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו