אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איימי": הבמאי שהרג את איימי ווינהאוס

נרקומנית, מופקרת ואובססיבית: הסרט על חייה של איימי ווינהאוס מתיימר להציג את הסיפור האמיתי ללא צנזורה, אך הופך במהרה לכתבה רכילותית חסרת רחמים שמציגה את היוצרת בצורה נצלנית וחד ממדית. למרות הכל מדובר בסרט מרגש עד דמעות

תגובות
התחילה כזמרת וגילתה שהיא יודעת לכתוב. איימי ווינהאוס
אי־פי

אי אפשר לצפות ב-"Amy", הסרט שנעשה על הזמרת והיוצרת איימי ווינהאוס, ולא לחשוב באותה נשימה על שני סרטי תעודה מוזיקליים אחרים ומדוברים שראו אור בשנה החולפת: "Cobain: Montage of Heck" שנעשה על קורט קוביין, ו-"Heaven Adores You" על אליוט סמית'. שתי יצירות קולנועיות מלאות מחשבה ותשוקה אמיתית, שהתייחסו כל אחת בצורה עמוקה ומכבדת לגיבור שלהן. בניגוד לשני המוזיקאים האלה, ווינהאוס החלה כזמרת בלבד. היא לא ראתה עצמה כיוצרת, לא כתבה או הלחינה, וכל תרומתה לשירים שביצעה בתחילת הקריירה שלה היתה הקול הגדול והבלתי יאמן שיצא מגרונה. היא רצתה להדמות לגיבורות הג'אז עליהן גדלה, ובין המקצבים המורכבים והמילים הכואבות שהז'אנר הציע, מצאה את עצמה בבית. באופן לא מפתיע כלל, "איימי", שבמרכזו דמות שחייה הפרטיים היו גלויים לכל, מעביר את המשחק המציצני הידוע (ממנו כל במאי נדרש להזהר) למגרש אחר לגמרי.

» איימי ווינהאוס - כל הכתבות
» "איימי" - הסרט
» ארבע שנים וגעגוע: מותה של איימי ווינהאוס

"איימי" מתחיל מהנקודה ההיא, כשבגיל העשרה חיפשה ווינהאוס הבריטית את גורלה בסצנת הג'אז המקומית והחלה לפרוח בה. הרגעים הפותחים את הסרט מורכבים מצילומים ביתיים שלה ושל חבריה, והשליש הראשון עוסק בחלומות, בצאת אלבומה הראשון "Frank" ובצעדים הקטנים שעשתה  אל עבר קריירה מוזיקלית מצליחה, דרך ראיונות, תיעוד אודישנים, הופעות במועדונים קטנים והקלטות, צילום עצמי שלה ושל מחשבותיה על העתיד ודברים שאמרה לתקשורת. הבמאי, אסיף קפדיה, התרכז במסלול האמנותי של ווינהאוס, כשהיא הופכת מזמרת, לכותבת, מלחינה עד שהיא מדהימה את אנשי התעשייה הגדולים. לקפדיה ניתנו כל החומרים שהוא זקוק להם על מנת לייצר אתוס מוזיקלי קלאסי - ילדה לבנה ופגיעה מבית הרוס, בעלת כשרון ואבחנה ייחודיים וחסרי גינונים, שרק רצתה לשיר והצליחה לכבוש את העולם. בתחילתו, הסרט אכן מציג מכלול הנוגע לאיימי האדם ואיימי ווינהאוס היוצרת, אך זהו, למרבה הצער, החלק הכי מוצלח בו.

המחיר הכבד מתגלה בכל עוצמתו. טריילר העוסק בתהילה של ווינהאוס:

נדמה שבמאי "איימי" בחר לנסות את מזלו וללכת על המכנה המשותף הנמוך ביותר דהיינו סקס וסמים. כבר בצעירותה ווינהאוס גילתה חיבה למשני תודעה, אבל כמו הרבה נערות בגילה, הדבר היה חלק טבעי בהתבגרות ובחיפוש העצמי שלה. היא תמיד הייתה חדורת אהבה עמוקה למוזיקה, וכשגילתה שהיא יודעת לכתוב, היצירה שלה נסקה מעלה. במובן מסוים ווינהאוס 'חיקתה' את זמרות הג'אז של שנות ה-50 וה-60 כששרה על בגידות, מעמדות חברתיים ומגדריים ומערכות יחסים רומנטיות. אלא שבניגוד לרובן היא לא שימשה כקול בלבד, אלא מיצבה את עצמה ככותבת שנונה וחדת עין, שלא חסכה אמת כואבת מחייה האישיים. כך הפכה לעילוי בדורה. ב-"Back To Black", אלבומה השני איתו פרצה לתודעה העולמית, היא כתבה ושרה על מה שקרה לה ומה שהכירה, ועם כל שברון לב נוסף נחשפה יותר ויותר במלוא כשרונה. אבל זמן המסך שניתן לחלק המשמעותי של המוזיקה והיצירה בסיפור חייה, כמעט ואיננו קיים.

לא ברורה מה הייתה כוונתו של הבמאי כשהחליט לקראת מחציתו השני של הסרט להפוך את היצירה מלאת הפוטנציאל הזאת למוצר קר וצהוב, שנדמה כאילו נשלף מתוך תכנית רכילות טיפוסית. חייה האישיים של ווינהאוס והשערוריות שסבבו אותה הפכו להיות הנרטיב היחיד. לא המרכזי - היחיד. צילומים מחרידים של עצמותיה הבולטות ועיניה המתגלגלות, מפגשים הזויים עם הפפראצי, הופעות מעוררות רחמים וקטעים מביכים מערוצי המדיה השונים, היו למעשה מרכז הסרט. כפי שנרדפה בחייה, היא נרדפת במותה - וכשחלק רב מדי מהצילומים המוצעים לנו הם סנאפ-שוטס מהירים ש'הוגנבו' על ידי אנשי רכילות, נותר רק לתהות מה עלה בדעתו של קפדיה. דמותה של האמנית מקולפת חתיכות-חתיכות עד שהיא נתפסת כנרקומנית עלובה, אישה תלותית ואובססיבית, מופקרת שצמאה לכל טיפת אהבה שתוכל לקבל.

רק רצתה לעשות מוזיקה. איימי ווינהאוס
אי־פי

ברגע אחד בסרט, בו ווינהאוס מצלמת את עצמה במצב של רזון מבעית וממלמלת דברים סרי טעם, בודדה ונטולת תקווה בביתה, לא יכולתי להתעלם מתחושת מועקה כבדה שהצטברה בבטן. במקביל, עלתה התהיה האם קפדיה פשוט רצה לנסות ולשבור את הגבולות המטושטשים בין העולם התיעודי לבין עולם הרכילות, עד כדי הריסתם כליל? וישנן שאלות נוספות שנולדות מתוך המראות מפריעי השלווה ב"איימי" - כך למשל מתוך התיאורים המפורטים יתר על המידה של מערכת היחסים הכוחנית שלה עם בן זוגה המיתולוגי בלייק פילדר סיביל, עולה התהיה מה היה קורה לו ווינהאוס הייתה גבר? האם גם אז היו מוצגים חיי האהבה שלה לראווה בצורה בוטה כל כך וחסרת כל פילטרים? ואיזו השפעה הייתה לתקשורת על איכות חייה של היוצרת?.בנוסף, על אף עדויות של מוזיקאים עמיתים בדבר ההבנה המוזיקלית  והגאונות ביצירות שכתבה, נעדר הקרדיט שהגיע לווינהאוס כמוזיקאית שפתחה את הדלת לבאות אחריה וששינתה את עולם הפופ. אם בתחילה ניסה הבמאי לדחוס את כל מרכיבי אישיותה פנימה, הרי שבשלב הזה הצופה לא נחשף כלל לעוד זוויות לסיפור והזמרת הופכת לדמות פלקטית חסרת עומק. ואולי הדבר החורה ביותר במהלך של קפדיה הוא הגדרתה של ווינהאוס באמצעות ההתמכרות שלה בלבד, חרף העובדה שהיו לו אינספור אמצעים קולנועיים וחומרי ארכיונים בעזרתם יכול היה לצייר את דמותה בצורה הרבה יותר מורכבת.

כותבת מבריקה. איימי ווינהאוס בביצוע אקוסטי ל-"Back To Black":

לעומת מוזיקאים אחרים פופולריים (רובם ככולם גברים), שצריכת האלכוהול והסמים שלהם נתפסה כמרכיב הכרחי ומהולל בחיי הרוקנרול והכוכבות, ווינהאוס - על אף שהייתה אינטילגנטית, מצחיקה ויצירתית, נתפסה כבחורה אומללה, חסרת כיוון ופרובלמטית. אם בסרט שנעשה על קורט קוביין הספיק פריים אחד בו הוא מגלגל עיניו בעודו מחזיק את בתו על מנת לזעזע את הצופים, הרי שבמקרה של איימי ווינהאוס מדובר ביותר משעה של פריימים חוזרים ונשנים בהם היא נופלת, מעשנת, שותה, מנותקת ומציגה התנהגות מבישה. יש אחד, פיט דוהרטי שמו, סולן הליברטינז המוערכים, בן גילה וחבר קרוב של ווינהאוס (שאפילו כתב עליה שיר), שהתחרה איתה בזמן אמת על תואר הנרקומן השכונתי. הוא כנראה כתב את התנ"ך של השערוריות - אבל למיטה שלו לא העזו להיכנס והקרדיט ליצירה שלו (ולהתמכרות שלו) ניתנו לו במלוא פאר והדר.

ווינהאוס לעומתו, זכתה להפוך לבדיחה מהלכת בעולם התרבות, נפתחו אתרי הימורים על מותה ולעג מתמשך בתקשורת הפך למנת חלקה היומית. היא הייתה קלה לזלזול – ולא ההתמכרות שלה, אלא דווקא היא נתפסה כבעיה. לקראת סוף "איימי", ווינהאוס מוצגת כמוצר ריק מתוכן, נטול כל כושר ליצור, ששימש היטב את הצוות שעבד איתה, בעודם נסמכים על המצוקה והניסיון שלה לברוח מהמציאות כגורמים שישמרו את תזרים המזומנים שהיא מספקת להם. התירוצים של האב שמנע מבתו טיפול, של פילדר סיביל שהאביס אותה בסמים ושל האמרגן ששלח אותה להופעות כפויות, נשמעים כמס שפתיים במקרה הטוב, וכעילה לתביעה משפטית במקרה הרע.העבודה הקולנועית ב"איימי" דלה, ואפשר אפילו חד ממדית. זוהי בעיקרה גזירה והדבקה טכנית נטולת דמיון - תצרף כרונולוגי של קטעי ארכיון, תחקיר וראיונות לא אמינים במיוחד, ומעט מאוד (אם בכלל) עבודת בימוי. במונחים המקצועיים מדובר ביצירה טפלה, אפורה וחסרת מעוף לחלוטין.  מה שבמידה מסוימת מציל אותה היא המוזיקה המופלאה והנרטיב המטלטל והמרגש שהוא חייה של ווינהאוס. ועל אף שקפדיה ממלא חורים בסיפור בעזרת עדויות של יותר מדי אנשים שמציגים את עצמם כאנשי סודה של הזמרת – הוא מצליח ללפות את האיברים הפנימיים ולזעזע. הדקות האחרונות מציגות אגדה עצובה על בחורה עדינה ומוכשרת בצורה יוצאת דופן, שהופכת למכונת רייטינג שמנוצלת ונסחטת עד מוות.

כתבה אלבום שלם על שברון לב. איימי ווינהאוס
אי־פי

"איימי" הוא סרט מעריצים נטול אמירה אמנותית, שכולו רכבת הרים סוערת של התרגשות ותחושות עצב וזעזוע עמוקות. בניגוד להבטחה – הסרט לא מתמקד בגיבורה שלו, אלא באגדת התהילה עצמה. ווינהאוס היא רק משתנה אחד מיני רבים בסיפור חייה, והדבר היחיד שנותר בגוף לאחר הצפייה הקשה בו, הוא גל של רחמים כבדים. "איימי" לא מגלה לנו דבר אחד אמיתי על איימי ווינהאוס, אבל הוא משתמש היטב בנפילה, בחולשות ובהתדרדרות המרשימה שלה, כמו כל אדם אחר שהביט בה ומיד נצצו לו דולרים בעיניים. וכך, כשהסרט פועל לאחר מותה כפי שפעלו 'אוהביה' בחייה, ממשיך ומזנה את איימי הילדה, ומקל את הזילות באיימי ווינהאוס המוזיקאית, הוא מחדד עוד יותר את המוסר הכפול של החברה, ששלט בחייה, ועכשיו שולט גם בזכרה.

הביקורת פורסמה לראשונה ב-24 ביולי 2015. "איימי" ישודר במסגרת ספיישל מוזיקלי של yes דוקו ביום רביעי ה-13 באפריל 2016, בשעה 22:00

*#