אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט על קורט קוביין: קולאז' מטלטל של אמן חריג

עבודה של שמונה שנים הביאה ליצירה יוצאת דופן, רגישה ואינטימית על חייו של סולן נירוונה. רגעי ההצלחה והשפל מוצגים דרך עיניהם של הקרובים ודרך עיניו וקולו של קוביין, ומתגבשים לכדי פורטרט ייחודי ומרגש של נער כועס שרק רצה להרגיש שייך

תגובות
גיבור הרוקנרול שהעולם ציפה לו. קורט קוביין
Getty Images

מאז שיצא הטריילר הרשמי ל-"Kurt Cobain: Montage of Heck" לפני כחצי שנה לא ידעתי מנוחה מהציפייה ליצירה היומרנית והמסקרנת הזאת. ההיסטריה הבינלאומית סביב הסרט התיעודי על חייו של סולן להקת נירוונה קורט קוביין (אולי המקיף ביותר שנעשה על הזמר) היא אחת החריגות שראינו זה זמן מה, ולא בכדי. קוביין היה מוזיקאי כישרוני ובחור נאה למדי, שלא הסתיר את מחשבותיו, ולא שיחק לפי כללי הפוליטיקלי קורקט של האמריקאיות המשמימה אליה נולד. הוא לא שמר על הדיסטנס, שהיה מנת חלקם של אייקונים אחרים בתקופה ההיא, וכנטול יומרות של מפורסם היה קל מאוד להתאהב בו.

» גמר אותנו: צפייה ראשונה בטריילר הסרט
» מאחורי הקלעים של "Montage of Heck"
» הישראלי שראה את נירוונה בהופעה
» מה באמת הרג את קורט קוביין?

זאת הייתה אמריקה שלפני המדיה מרובת הערוצים, עולם נטול רשתות חברתיות וחדשות מידיות. עולם שבו מספר מועט של מגזינים, תחנות רדיו, חברות תקליטים וערוץ מוזיקה מרכזי אחד הכתיבו את הטון. אולי דווקא בגלל מיעוט המידע היחסי דאז (לעומת מה שניתן למצוא בקלות גם בפינות החשוכות של האינטרנט) יצר המציצנות והאדרת דמותו של קוביין רק הפכו ליותר מפלצתיים עם השנים. להקתו פגשה רבים מאתנו אי שם בכניסה המכוערת לגיל הנעורים, ותפסה רגעים נוכחים ומשמעותיים בחיינו, וקוביין הפך לחבר ילדות קרוב-רחוק, נער דחוי ורגיש, ששנא את העולם ומצא נחמה במוזיקה. זה היה הגרעין של הכל, וגם הדבר שחרץ את גורלו.

"פסיפס של עזאזל" (בתרגום חופשי), שיוקרן ב-14-15 במאי בפסטיבל דוקאביב הקרוב (במעמד הבמאי), מלווה את חייו של קורט קוביין מינקות עד למותו, ומנסה לתפוס את הדרך שהובילה אותו מאנונימיות לרגע שבו כל העולם הכיר אותו. מדובר במסמך פולשני ואינטימי עד להכאיב, שאם מושאו היה בחיים ודאי היה מתכחש לו ומתרעם על קיומו. דרך ראיונות מלאי פתיחות עם האנשים הקרובים שהקיפו את חייו, הסרט מצליח להאיר חלקים חדשים מדמותו של קוביין, ועושה זאת בצורה מעוררת השתאות. בולטת בתחילה וונדי או'קונר, אמו המנוכרת, כאחת הדמויות שהתוו את צעדיו וכנראה התורמת הראשונה לגרעין הכאב שנטמן בו. דרך קולאז' ימי הולדת ומשחקים בחצר, ילדותו מוצגת בתמונה בהירה לכאורה של משפחה כל-אמריקאית קלאסית - אבא, אמא ובן. תמימות פוטוגנית שמעוררת את המחשבה העצובה לפיה שנותיו הראשונות היו היחידות בהן היה באמת ובתמים מאושר, מחוץ לחייו על הבמה.

הצצה לנפש מיוסרת. הטריילר לסרט "Montage of Heck":

מלבד ראיונות מציג הסרט הקלטות אישיות של קוביין, שמלוות את התמונה ההולכת ומאפירה. אביו הנוקשה משפיל ומבזה אותו באופן תמידי, אמו נכשלת בהגנה על נפשו של בנה הצעיר ובהמשך מגיעה נקודת המפנה הראשונה - כשהוריו מתגרשים. אמו משלחת אותו מהבית, וקורט הצעיר והמסוכסך נע בין בתים של קרובי משפחה, רק כדי להיזרק מהם אחד אחרי השני. זהו הסדק שיביא את הבאים אחריו - האנשים הבוגרים בחייו בגדו בו, אכזבו אותו ודחו אותו. החלק הראשון, המתאר את ילדותו ותחילת התבגרותו הוא אם כן החשוב מכולם, כיוון שחייו של קורט קוביין הם באופן מובהק פועל יוצא של אלה. המחסור בבית וביציבות היה אחד מהמרכיבים המשמעותים באדם והאמן שהפך להיות, והלעג וההשפלה שחווה מצד אביו ליוו אותו כגורם לחץ משמעותי גם בחייו הבוגרים.

"Montage of Heck" מבוים בצורה מעוררת אימה לעיתים. הוא מתחיל בבחירה מצוינת של שירי פס הקול (אותם כתב כמובן קוביין), שמלווים כל פרק בסיפור באופן כמעט כרונולוגי וטבעי המתכתב היטב עם העריכה. אלה משולבים בקטעי וידאו ביתיים, הקלטות אישיות, אנימציות המורכבות הן מסרטונים (מדובבים בידי קולו) והן מציוריו, כתביו ויצירותיו שמונפשים בצורה מרהיבה, ויחד הופכים לפסיפס ויזואלי יפהפה של מוחו הקודח של המוזיקאי. אמנותו הייתה עמוסת דימויים אלימים ופנטזיות חריגות עוד משנותיו המוקדמות, וכנער מתבגר היה נתון במצוקה רבה וחיפש נואשות סיבות להמשיך לחיות. כך מתח את הגבולות והביא את עצמו למצבים קיצוניים שהסרט מגלה לעולם לראשונה, מהם ניצל כנראה בגלל בחירתו האבסולוטית במוזיקה. במקום להפוך לעוד סיפור סטטיסטי עצוב על ילד ממשפחה אנונימית ולא מתפקדת, הPאנק הציל את חייו וסיפק לו צוהר לפרוק בו את הזעם המצטבר.

הפורטרט שעולה מהחיטוט הכל כך אינטימי הזה (בו לא פעם קוביין מעיד על עצמו) מציג בעיקרו אדם רגיש שזועק לנורמטיביות, אומד את עצמו בעזרתה, אבל פועל מולה בהתנגדות נחרצת וללא משים. סיפור אנכרוניסטי על ילד רגיש מדי שלא מצא את מקומו בחברה השמרנית והשבלונית אליה הוא גדל. לדבריו, מאז ומתמיד רצה להרגיש שייך, אבל כל פרק בחייו העיד על כך שלא מצא את מקומו באף מסגרת. מי שמחפש תשובות פשוטות לא יקבל אותן מהסרט הזה. ככל שהבמאי מגלה עוד טפחים מחייו של קוביין, כך דמותו האנומלית הופכת מורכבת יותר ומעוררת עוד ועוד שאלות.

המקום היחיד בו באמת היה מאושר. נירוונה מופיעים עם "Blew" ב-1992:

התובנה הגדולה ביותר שעולה מהסרט היא המאבק הפנימי וחסר הרחמים שהתחולל בנפשו של קורט קוביין. מחד הוא רצה שלנירוונה יהיו מעריצים, שיאהבו את המוזיקה שלו, שיוכל להתפרנס מעבודתו, שיאזינו לו וינגנו את שיריו ברדיו. בטחון כלכלי והכרה אמנותית היו חשובים לו ללא עוררין. מאידך, נראה כי לקה במחשבה הנאיבית שיוכל להשיג את הדברים הללו בלי למכור את נשמתו ל-MTV, להתראיין לכל תכנית קיקיונית ולהפוך למודל רכילות והערצה של נערות צעירות. הוא לא רצה להיות מפורסם, הפופולריות דחתה אותו ומחוץ לבמה לא היו לו שאיפות להיות באור הזרקורים. זו כנראה הסתירה העמוקה ביותר, עמה הגיע המחיר הכבד ששילם במהלך הפיכתו לטרף האישי והנלעג של ההמונים, מושא ההערצה והתשוקה הלאומי. בסרט אף מופיעה הקלטה נבואית ומעוררת בעתה שלו מתוך ראיון בו אמר "אני מרגיש כאילו אנשים רוצים שאמות כי זה יהיה סיפור הרוקנרול הקלאסי".

נירוונה הצליחה והתפוצצה בתוך עולם שהיה קטן מדי להכיל את כל הרעש והכנות הזאת. ובתוך אותה סערה מצא קוביין אי של שקט בשם קורטני לאב, כך לפחות עולה מהמוצג. באופן מעט מוטה הסרט עושה תיקון עם אחת הנשים הכי שנואות בהיסטוריה של הרוקנרול, כשהוא מציג בצורה קיצונית את הרדיפה אחרי קוביין ולאב, ועוסק באופן מוגזם במה שכן או לא אמרו עליה. חציו השני עוסק בחיי הזוג, ובו בהחלט ניכר שקוביין תפס את לאב כעוגן נפשי ויציב בחייו (עם התעלמות קלה מהנזק שהשניים גרמו זו לזה) וככוח מניע בהפיכתו לגבר חדש. על אף היותם מכורים כבדים השניים השתוקקו למשפחה והביאו לעולם את בתם היחידה פרנסיס בין. מעברי אנימציה הכוללים את ציורי העוברים הידועים של קוביין, קטעים ממחברותיו בהן הוא כותב על תינוקות מכורים להרואין וההכרזות מהעיתונים דאז, מסמנים את ההריון הזה כעוד נקודת תפנית דרמטית. במילותיו, נגלים פחדיו הגדולים ביותר של קוביין האבא - הוא מבועת שמשהו איום יקרה לבתו, שהיא תעזוב אותו או שהוא יאבד אותה וכותב שיקדיש לה את חייו. מצמרר במיוחד לחשוב על כך באחד הרגעים היותר מקסימים בסרט בו הוא משחק איתה במלוא חן באמבטיה.

דווקא בשנים היציבות הללו, בהן השיג הצלחה והקים בית חם, הכאב מילא אותו ביתר שאת. הוא שקע לתוך בור שחור, התרחק מאשתו ומבתו, הפסיק לכתוב והתמכר לגמרי להרואין. בצילום מציצני ומטריד, מתועד קוביין כשהוא אוחז בבתו הקטנה ולא מצליח להשאיר את עיניו פקוחות. התמונה הזאת לא יכולה שלא להיחרט בזיכרון ולחדד שלפנינו לא סיפור על הצלחה אלא סיפור על חלומות. לאן אדם הולך כשנגמרים לו החלומות? איך ייצור חדשים כשהקרע בנפשו עמוק מדי? אלה כנראה שאלות המפתח בניסיון לפענח את אישיותו של קורט קוביין.

​מונומנט נדיר של לב שבור. קורט קוביין
End of Movie, LLC / YES

אקורד הסיום של היצירה הדוקומנטרית הכל כך ייחודית הזאת מסופר במילותיה של קורטני לאב, שמנסה לספק הסבר לסוף הטראגי של חייו של קורט קוביין,  ושכל העולם תהה על סיבתו. לאב מתארת את השבר האחרון שהתחולל בנפשו של קורט קוביין חודש לפני מותו, ושהוביל לדבריה להתאבדותו הבלתי נמנעת. כמה רגעים לאחר וידוי זה, עם ציון גיל מותו, נחתם הסרט. נדמה שהנרטיב שבחר הבמאי בהקשר זה הוא מעט מפוקפק, בעיקר כי לאב היא זאת שהגישה לו את המפתחות לארכיון הסרטים של קוביין ובמובן זה גם הכתיבה את סוף הסרט. יחד עם זאת מדובר בבחירה אמיצה ובעלת מסר חד משמעי מצידו של הבמאי - לקטוע את הסיפור עם מותו של קוביין, בלי עיסוקים מורבידיים ומאוסים בהתאבדות עצמה ובתאוריות הקונספירציה שצצו אחריה. כך, כשיצירתו גוועה והוא קטע את חייו באחת, לא נותר עוד מה לספר.

אחרי שמונה שנים של עבודה על "Kurt Cobain: Montage of Heck" ברט מורגן ניסה לתת תשובה, אולי אחת מיני רבות, לאחד מהמוחות היותר מופרעים של שנות ה-90'. בזמן הקצוב של שעתיים ורבע הוא לא פתר את החידה, אבל הצליח לתחום את דמותו המסתורית של קורט קוביין לגבולות אנושיים בשר ודם, שמפרקים מעט את דמותו המיתית - נער מתוסכל שמצא מפלט במוזיקה, אמן ייחודי בעל חזיונות מפלצתיים, טיפוס משעשע ומלא הומור וילד בודד בעל נשמה רגישה שרק רצה חיי משפחה. קוביין, כמו כולנו, הוא סך סביבתו, פעולות האנשים שהקיפו אותו, תגובתו אליהם ואל המציאות והתשוקה העמוקה שבערה בו. ברגע אחד יפהפה בסרט הוא מצוטט כשהוא כותב "אני מרגיש כאילו שאני נמדד 24 שעות ביממה. להיות בלהקה זו עבודה קשה והתשואות לא שוות את זה אלא אם כן אתה עדיין אוהב לנגן לייב. אלוהים איך שאני אוהב לנגן לייב".

כאחת שאת המחקר שלה, כמו רבים אחרים, עשתה אי שם בתחילת גיל העשרה - אוספת כל תמונה, סרטים ומסמכים אפשריים שקשורים לקורט קוביין, הייתי צמאה לחלקים הנוספים בפאזל שכולנו הרכבנו. פרטים שרק קורטני לאב ידעה, שרק חברי נירוונה ידעו, שרק ברט מורגן, בעל המפתחות לארכיון המופלא הזה, יכול לספר. למרות רגעים חשופים למדי שעלולים לייצר גם אצל הסקרן שבסקרנים אי נוחות מסוימת (במיוחד חרף העובדה שקוביין סלד עד שד עצמותיו מהחיטוט בחייו האישיים), מדובר בעבודת טווייה עדינה וחסרת תקדים של אנשים, אירועים, רגשות ומחשבות שהרכיבו את חייו ואישיותו של המוזיקאי האניגמטי הזה. התוצאה? לא פחות מיצירת מופת דוקומנטרית שלא נראתה כדוגמתה בעולם המוזיקה הפופולרית. מסמך נדיר ויוצא מגדר הרגיל, רגיש להפליא ומעורר השראה בהיסטוריה של התרבות העכשווית. אין ספק כי מדובר באבן דרך שכל אוהב מוזיקה בנפשו מחויב לצפות בה וכל מעריץ של נירוונה יתמלא ממנה בחסד אינסופי.

הביקורת פורסמה לראשונה ב-5 במאי 2015; "קורט קוביין: Montage of a Heck" ישודר במסגרת ספיישל מוזיקלי של yes דוקו ביום שני ה-11 באפריל 2016, בשעה 22:00

*#