שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי האנשים שעומדים מאחורי החרמות על ישראל?

הם מנסים ליצור שינוי ("לסיים את העליונות האתנית, את השלטון היהודי הלבן"), הם מאמינים שההופעות הפכו לחלק מהתעמולה ("אי אפשר לעשות תרבות כשיש משטר של אפרטהייד") והסביבה שלהם לא תמיד מאשרת ("המשפחה שלי לא כל כך קיבלה את זה") - ראיון נדיר עם שני פעילים בתנועת ה-BDS העולמית

עידו שחם, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו שחם, עכבר העיר

בקיץ הקרוב מתוכננת חגיגת הופעות של אמנים מחו"ל - מדמיאן מארלי, דרך אינקובוס ועד סוזן וגה. להבדיל מהמפיקים והקהל שנלהב מחוויית חוץ לארץ בפארק הירקון, יש אנשים שלא כל כך מרוצים מזה. "תראה, השאלה כאן היא לא אם הולכים לקונצרט או לא," מסביר לי עופר נימן, מתרגם ואקטיביסט, בשיחה טלפונית. "אף אחד כאן לא פונה באיזשהו מסר אישי לאנשים בישראל ואומר להם 'אל תקנו כרטיס'. הפנייה לאנשים בישראל היא כזו: אתם חיים במציאות של כיבוש ואפרטהייד. 30-40 דקות מהבית שלכם יש אנשים שחיים בלי זכויות, לפעמים תחת הפצצות, נהרגים בהמוניהם. הממשלה שלכם עושה את זה. והשאלה היא מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?"

» בכל זאת מגיעים: כל ההופעות מחו"ל
» פסטיבלי המוזיקה הכי שווים באירופה
» איך תשרדו פסטיבל מוזיקה בחו"ל?

נימן הוא אחד מהפעילים בארץ של קמפיין ה-BDS: תנועה שנוסדה ב-2005 על ידי כ-170 ארגונים לא-ממשלתיים פלסטיניים וארגוני שמאל רדיקלי. התנועה קוראת לאזרחי כל העולם להשתתף בחרם על ישראל הכולל נידוי כלכלי, אקדמי ותרבותי. החרם המוזיקלי, שתוצריו הם ביטול הופעות מסיבות פוליטיות, הוא חלק מזה. בימים האחרונים התנועה עלתה שוב לכותרות, לאחר שהתאחדות הסטודנטים הבריטית הודיעה על הצטרפות לתמיכה בה, דבר שעורר דיונים סוערים במליאת הכנסת והדים בקהילה היהודית בעולם.הדוגמה האחרונה והטרייה ביותר להישגי ה-BDS בתחום התרבותי היא ביטול הופעתם של להקת The Twilight Sad והזמרת לורן היל בארץ, להם קדמו ביטולים זכורים של הפיקסיז ואלביס קוסטלו. גם רֶנֵן רז בן ה-26, מלצר ואקטיביסט מתל אביב, הוא אחד מחברי התנועה, שלדבריו מונה בארץ כ-50 פעילים. "התנועה דורשת בעצם לסיים את הכיבוש בכללותו," הוא מספר, "את משטר האפרטהייד ואת השליטה הצבאית, זכות השיבה לכל הפליטים ושחרור מחנות הפליטים, ושנחיה בצורה מלאה בשוויון. שנסיים את העליונות האתנית, את השלטון היהודי הלבן".

כשמבטלים פה הופעות של אמנים בינלאומיים או מחרימים את ישראל כמקום שאמנים יכולים לבוא אליו, איך זה עוזר למטרות האלה?
"אם ההופעות נמצאות בתוך ירושלים, חיפה, תל אביב, מקומות כאלה - למרות שזה בעיקר מתנקז לתוך תל אביב, אי אפשר להתעלם מזה שההופעה נמצאת על מקום שהיה ברובו פעם כפר פלסטיני. כל התרבות שיש כאן היא מאוד מיליטריסטית ברובה, ומי שיכול להגיע להופעות האלה זה רק יהודים. מה עם הפלסטינים שלא יכולים להגיע רק מתוך זה שהם פלסטינים? הם לא יכולים לעבור את הגדה, הם לא יכולים לעבור את המחסומים כדי ליהנות גם מההופעות. אז ההופעות האלה בעצם מנסות להלבין את הפשעים של ישראל: את הפשע של האפרטהייד ולמי הופעה מיועדת, מי יכול ליהנות ממופעי תרבות ומי לא".

האמן לא בא כי מדינת ישראל הזמינה אותו. מי שמביא אמנים לכאן אלה מפיקים עצמאיים שלא עסוקים בפוליטיקה.
"ההופעות האלה באות עם מטען פוליטי כי הן בעצם מנסות לייצג את ישראל באור חיובי - שאפשר לעשות פה הופעות, שאין כאן איומים. אבל זה לא שיש איומים, כמו שיש כאן תרבות שמנסה להעלים ושמיועדת רק לצד אחד. מתוך זה הן הופכות לחלק מהתעמולה של ישראל: תראו מי הופיע פה! תראו כמה יפה פה! כמה תרבותי פה! אבל התרבות פה היא לא תרבות הגיונית. אי אפשר לעשות תרבות כשיש משטר של אפרטהייד. לצורך העניין תראה אמנים כמו רוג'ר ווטרס או אליס ווקר שהיו פה ועכשיו הם חלק עיקרי מתנועת החרם. הם בעצם באים ואומרים: 'רגע, אנחנו לא יכולים להופיע בגדה המערבית כי זה יוצר סימטריה, שמנסה לעשות איזון כוחות כשאין כאן איזון כוחות, ואם אנחנו נופיע בישראל, אנחנו מייצגים אותם באופן ציוני - והפלסטינים ברובם הם אנטי-ציוניים פר אקסלנס'".

משהו שצריך לדבר עליו

פגשתי את רז בבית קפה תל אביבי. הוא נראה כמו צעיר פלורנטיני טיפוסי, קצת זרוק עם זיפים ובלורית וברק בעיניים. אך כשהוא ענה על השאלות, הוא דיבר בקצב מהיר עם המון אנרגיה ונחישות. לאור שורשיו המצריים, הוא מגדיר את עצמו כערבי-יהודי, והוא גם טבעוני ופעיל בקהילה הגאה. רז גדל בקיבוץ דורות שנמצא כ-3 ק"מ מעזה. לדבריו, כבר בגיל מוקדם שם לב לבתים פלסטינים נטושים באזור, והחל לחקור את הנושא. "אני לא יודע בדיוק איך", הוא נזכר, "אבל באיזשהו שלב - זה היה בסביבות גיל 12, שאלתי מה עם הפלסטינים שגרו פה. התגובה שקיבלתי מצד בית הספר והמורים היתה 'אל תזכיר את פלסטין אף פעם בבית הספר'. אז הבנתי שיש כאן משהו שצריך לדבר עליו, צריך ללמוד אותו, וצריך להכיר בו".מבחינת פעילי ה-BDS דרך המחאה הכי אפקטיבית של אמן היא בהחרמת ישראל מהטור כפי שעשו לורן היל, אלביס קוסטלו, הפיקסיז (בסיבוב הראשון), ועוד. לדעתם, גם אם האמן יבוא לארץ ויביע מחאה פוליטית זה לא יעזור: כל עוד הוזמן על ידי מפיק מקומי הביקור שלו ישמש כתעמולה של המשטר, והוא לא יעורר דיון כי הקהל הישראלי יהנה מהבידור וישכח מהמסר. גם אם האמן יקיים מופע אחד בתל אביב ואחד ברמאללה, כפי שרצתה למשל לורן היל, זה לא יעזור. לטענת הפעילים תיווצר אשליה של סימטריה, בעוד שאין לפלסטינים מעמד של אזרחים ישראלים או אפילו חופש תנועה. מכאן, לדבריהם, יש שתי אפשרויות: או שהאמן יופיע במקום שהממשל לא יוכל לתפוס עליו טרמפ - מקום כמו בילעין או מזרח ירושלים, או שהאמן יזום את הנסיעה בעצמו. למיטב ידיעתי אין אמנים מחו"ל שהופיעו או מתכננים להופיע במסגרות כאלה.

כשפעילי BDS שומעים על אמן שעומד להגיע לארץ הם יוצרים קמפיינים בטוויטר ופייסבוק, ומנסים ליצור קשר ברשתות החברתיות. הם מעלים את טיעוניהם בכתב, שולחים סטטיסטיקה וסרטונים ומבקשים התייחסות. במקרה של רובי וויליאמס התנועה אף פנתה ליוניצ"ף, ארגון עולמי להגנה על הילד שוויליאמס הוא אחד מנציגיו. ההאשמה כלפיו הייתה אפוא שהוא מצד אחד משקף ארגון הומניטרי ומצד שני מופיע במדינה שמפרה זכויות אדם בסיסיות.

מתרחש דיאלוג? האנשים של רובי וויליאמס ענו לכם?
"מה שמעניין בזה שלרוב מתעלמים לחלוטין, אבל כשניסיתי ליצור קשר עם רובי וויליאמס, הוא פשוט חסם אותי - כך שאני יודע שהמסר הגיע אליו".

ומה לגבי לורן היל?
"חלקנו קצת יותר הצלחנו. דיברנו איתה, הצלחנו להגיע אליה וזה מה שחשוב. היא ביטלה את ההופעה מתוך גורם פוליטי, והיא מבינה שהיא לא יכולה להופיע פה ולהתעלם מזה שאין כאן שני צדדים - זה צד אחד שהוא הבעייתי".

האם החרם המוזיקלי מתבטא אצל הפעילים הישראלים גם מחוץ לרשת?
"אני ועוד כמה חברה עשינו הפגנה ומחאות במקביל לאירועים שקרו - מיצגים, או מה שנקרא פלאשמוב, בהופעות, או מקומות שמייצגים את האפרטהייד כמו הבימה או ליד האופרה. הגענו ועשינו את המחאה שלנו, אמרנו מה אנחנו חושבים, גם אם זה אומר להפריע בזמן האירועים עצמם".

קיבלת איומים, במיוחד מגורמים בתעשיית המוזיקה, שיכולים אולי לחשוב שאתה דופק אותם בפעילות בעד החרם?
"באופן אישי לא קיבלתי מהם איזה שהם איומים, ועד כמה שידוע לי אף אחד מאיתנו לא קיבל איומים בנוגע לחרם בצורה זו או אחרת. אבל אנחנו פועלים בחשש שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים לקבל תביעה".

בגלל חוק החרם?
"נכון מאוד"

ואף אחד עדיין לא ניסה לתבוע אתכם?
"בינתיים לא. לשמחתנו הרבה, מבחינת החרם זה יכול לעשות לנו דווקא רעש טוב, כי אנחנו יכולים לדבר על כמה שישראל היא לא בעלת שום ערך דמוקרטי. וגם היתה עכשיו כתבה בעיתון גדול שבה סוף סוף מדברים על זה שחוק החרם, וכל תנועת ה-BDS בפרט, היא כן מהווה איום על ישראל".

איך הסביבה שלך מקבלת את זה, הם יודעים שאתה פעיל?
"אני פחות רוצה להרחיב על זה, אבל בוא נגיד את זה בקצרה, המשפחה שלי לא כל כך קיבלה את זה".

והחברים שלך, אנשים שאתה מכיר ורוצים ללכת להופעות - מה הם חושבים על זה?
"חלק מתנגדים לזה וחושבים שזה סתם קיצוני, ואני חושב שזה קיצוני להתעלם מכל הסיטואציה, ולא להבין את כל הסיטואציה בכלל, ולהיות עיוור לסיטואציה. יש כאלה שתומכים ועדיין הולכים. ויש כאלה שתומכים בי באופן מלא, ומבינים את זה, וגם לא הולכים להופעות".

יש אנשים ששכנעת אותם והחליטו בעקבות זה לא ללכת להופעות יותר?
"כן, יש כמה".

למה לי פוליטיקה עכשיו?

בסופו של דבר, למרות שיש ביטול פוליטי מדי פעם, רוב האמנים דווקא מקיימים את ההופעות שלהם בארץ. ובכל זאת, לדעת הפעילים קמפיין החרם המוזיקלי מצליח. "אם לא היתה השפעה רצינית ואימפקט," מספר רז, "אז בכלל לא היה את חוק החרם, זה לא היה רלוונטי. אבל אנחנו באים ויוצרים גל שאומר: 'אתם לא יכולים להופיע פה' כי יש כאן את הפשע ויש כאן עניין שמתמשך. זו לא רק הופעה נקודתית. זו התרבות עצמה שנמצאת בארץ הזו, תרבות שמיועדת רק לקהילה מסוימת". עופר נימן מסכים עם רז: "קודם כל, אם אנחנו מסכימים שתרבות, שמופעים, זה לא משהו שאפשר לנתק לגמרי מסוגיות פוליטיות וכלכליות, אז גם זה עניין חשוב. בהחלט יש התקדמות מסוימת בקמפיין הזה. אני חושב שיש היום אמנים בינלאומיים שהרבה יותר מודעים, וכשמקבלים הזמנה להופיע בישראל הם חושבים על זה טוב טוב. חלק למדו גם להכיר את המציאות כאן בזכות ההצפה של הנושא הזה. אל תשכח שהביטולים האלה מעלים את הנושא הזה בתקשורת. איזה נושא? את נושא הכיבוש והאפרטהייד".להפתעתי, דווקא לא מונעים מפעילי ה-BDS ללכת להופעות אם בסופו של דבר הן לא מתבטלות - כל עוד הפעילים עשו את שלהם וקראו לחרם. רנן רז שקל למשל ללכת להופעה של רוג'ר ווטרס, אך ויתר בסופו של דבר: "אני יכול להגיע להופעה. אבל אני לא אגיע רק כי אני יודע שאגיע להופעה ואז אחשוב: אני פה, אבל מה עם הפלסטינים?". נימן אמנם אוהב בעיקר אמני ג'אז שאינם בחיים, אך לפיו הוא יפעל לביטול הופעה ללא קשר לטעמו האישי. גם הוא נוטה שלא ללכת, אפילו אם האמן האהוב עליו יגיע לארץ. "יש נימוקים בעד, יש נימוקים נגד", הוא מסכם. "הנימוק נגד הוא שאני לא בטוח שאוכל ליהנות מהופעה בצורה הזו, במיוחד כשזה אמן מאוד בולט שהסבירו לו בצורה מאוד ברורה את המצב כאן, את ההשלכות. אני פשוט חושש שבנסיבות כאלה יכול להיות שההנאה שלי מהמופע תיפגם. קשה להגיד בוודאות, אבל תהיה לזה איזושהי השלכה. קשה מאוד ליהנות ממוזיקה במנותק לגמרי מהמציאות שסובבת אותנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ