אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדיוויד בואי עד מרלין מנסון: מה מניע את הרוקרים המחופשים?

בשנות ה-70' התחפשו אמנים כמו דיוויד בואי או בריאן פרי כי חששו שהם עצמם אינם מעניינים מספיק. בשנות ה-90' להקות כמו סליפנוט ומרלין מנסון נתנו לתחפושת טוויסט אלים יותר. מי הרוקרים שנאלצו להתקע בדמות שיצרו?

תגובות

את הרעיון לתחפושת של זיגי סטארדסט לקח דיוויד בואי מהמקום הכי רחוק שהכיר מחופי אנגליה - יפן. השיער האדום, התלבושות והנעליים הם עיבוד מחודש לתחפושות של התיאטרון הקבוקי. כנראה שבאותן שנים התרבות היפנית נתפסה כחייזרית, כי זה עבד. הילדים באמת חשבו שזיגי נחת מהחלל. למרות שאצל בואי תמיד נדמה שהתחפושת נועדה להשתלב עם המוזיקה והקונספט של האלבום, לימים הוא התוודה שהחלפת הזהויות התכופה שלו בשנות ה-70', מזיגי ועד הדוכס הלבן, נבעו מהחשש שהוא, כבן אדם וזמר, לא מעניין מספיק.» עכבר פורים 2016 - המדריך המלא» ההופעות השוות של פורים 2016» וינטג' טורבו החזיר את הרוקנרול למרכז» כוכב שחור: שירת הברבור של דיוויד בואי» להקת ארמון עולה על הגג של בלקוני טיויבמוזיקת הרוק והפופ קיימת מסורת עתיקת יומין של מסכות ותחפושות. המסכה יכולה להיות מסכה של ממש, והיא יכולה גם לקחת חלק מפרסונה שלמה שהאמן מסתתר מאחוריה מסיבות שונות, בין אם אמנותיות ובין אם אישיות. הרגע המכונן בו התחפושת הפכה לכלי משחק מרכזי בעולם המוזיקה היה כשבואי התחפש לכוכב רוק משיחי מגלקסיה רחוקה. שמות רבים בעולם הרוק, מקיס ועד מרלין מנסון לקחו את השראתם מבואי של 1972, גם אם בסופו של דבר הטוויסט היה מעט שונה.לבוש יפני מסורתי או חייזר? דיוויד בואי כזיגי סטארדאסט:

גימיק מאופר נדמה שברוב המקרים בשנות ה-70' בהן התחפשו המוזיקאים, מדובר היה ברצון של הזמר לשים מחסום בינו לבין הקהל. רוקסי מיוזיק לדוגמה, הציגו דימוי של פאר ואלגנטיות. חבריה התהדרו בנוצות טווס וחליפות נוצצות כדי לברוח מהדרך הקונבנציונלית בה נהגו להקות להופיע עד אותן שנים. גם שם הסיבה הייתה אישית: בהופעות הראשונות, הסולן בריאן פרי כל כך התבייש לעמוד בקדמת הבמה, שאת רוב השירים הוא שר מאחורי הקלידים על יד המתופף. לעומת הביישנות של פרי, החברים בג'נסיס לא כל כך הבינו מה הקטע של הסולן שלהם, פיטר גבריאל, כשהפתיע אותם על הבמה לבוש בתחפושת של שועל מפחיד. אבל זה עבד. האפקט שזה יצר על הקהל זיכה את הלהקה בתשומת לב ובהערצה. להקת קיס ניסתה להופיע כמה פעמים בג'ינס ובלי איפור אבל הקהל נשאר קצת אדיש. היא החליטה לשנות מסלול וכל חבריה החלו להתאפר ולהתלבש בתור דמויות של איש חתול, איש חלל ועוד כל מיני אישים. תוך זמן קצר, הרבה בזכות הגימיק המאופר, הם הפכו למפלצת מסחרית משומנת ומדממת שפוצצה איצטדיונים.  גם החברים ללהקה הופתעו. פיטר גבריאל וג'נסיס:

לימים החליט בואי לוותר על משחק הזהויות הסכיזופרני ויצא לחפש את עצמו. רק לעיתים רחוקות הוא נתן הופעה אקסצנטרית, אבל התחפושת נשארה על הבמה בלבד. רוקסי מיוזיק ירדה בהדרגה מהנוצץ ובריאן פרי החליט לשמור על סגנון אלגנטי, נקי יותר וצעקני פחות. פיטר גבריאל גם הוא נחשף עם השנים וכל המסכות ירדו, אם כי בשנות ה-80' הוא העביר את הססגוניות לקליפים החדשניים שיצר. התחפושות עשו את שלהן, התחפושות יכולות ללכת. הן יצרו את האפקט הפרסומי והאמנותי הנדרש והשיגו עבורם את תשומת הלב. דומה שלאחר מכן בואי, פרי וגבריאל השקיעו יותר במוזיקה ופחות בדימוי. קיס, לעומתם, שימרה מרצון או נתקעה בלית ברירה (תלוי את מי שואלים) עם אותה תחפושת אליה נכנסה בשנת 1973. גם אליס קופר, ששמו האמיתי היה וינסנט דמון פורנייר, לא הצליח להשתחרר מהזהות השטנית שיצר אי שם בסוף שנות ה-60' תחילת שנות ה-70' וכנראה גם איבד את עצמו בתוכה. קשה לשפוט את קיס ואליס קופר על שלא החליפו תחפושת פורים גם כשנגמר החג. ההצלחה שלהם בשוק האמריקאי הייתה כל כך ענקית שמבחינתם להוריד את המסכה איתה הם מזוהים זה לתקוע כדור בראש הקריירה. לבואי, פרי ופיטר גבריאל לא עמדה דילמה גדולה כל כך. הם אמנם היו אמנים מצליחים אבל בקנה מידה אנגלי יותר. או במילים אחרות, הכסף עדיין לא היה שווה את זה. כשהופיעו בג'ינס הקהל נשאר אדיש. קיס:

להפוך למסכה עצמה לפיד התחפושות המשיך לבעור, ודור חדש קם להתחפש בשנות ה-90'. להקות כמו מרלין מנסון וסליפנוט הציתו גל חדש של מתחפשים בקרב הרוק הכבד והניו-מטאל. אמנם הם שאבו השראה ברורה מהמתחפשים של העבר, אבל עם רצון חזק להגדרה עצמית חדשה. סליפנוט תקפו את הבמות פעם אחר פעם מחופשים מכף רגל ועד מסכה, מקפידים לשדרג ולהוסיף אלמנטים לתחפושות שלהם מאלבום לאלבום ומהופעה להופעה. בשנים הראשונות של הלהקה חבריה הקפידו להכין את המסכות בעצמם. כשהגיעה ההצלחה הגדולה כנראה שהזמן הפנוי להכין תחפושת הלך והצטמצם והלהקה גייסה את שרותיה של חברת אפקטים מיוחדים שתייצר עבורם מסכות. את היכולות של אותה חברה ניתן לראות בקליפ שלהם מ-2004, "Vermillion", שם הם עטו מסכות מוות מבעיתות שהותאמו אישית עבורם בגבס.

בריאן היו וורנר הקים את להקת "מרלין מנסון והספוקי קידז" בשנת 1989 ובמהלך השנים קיצר את השם למרלין מנסון. בדומה לבואי, שהרכיב את השם זיגי סטארדאסט מהשם איגי (חברו הותיק איגי פופ) ומהשם של אמן השוליים הפסיכדלי - Legendery Stardust Cowboy,  את השם מרלין מנסון הרכיב וורנר משמה של השחקנית מרלין מונרו והרוצח הכי מפורסם של שנות ה-60',  צ'ארלס מנסון. בניגוד לבואי, השם הפך מזוהה איתו לחלוטין והוא אימץ את הפרסונה שיצר גם מאחורי הקלעים.קיים דמיון מסוים בין התחפושות של מרלין מנסון וזיגי סטארדסט, אבל מנסון נתן טוויסט אלים לדמות החריגה שיצר. הדימוי של מנסון היה הרבה פחות תמים מהדימוי שבואי ייצר ב-1972. המיניות החופשית של זיגי הפכה אצל מנסון לאלימה ומעוותת ואולי גם נטולת אהבה. את ההשפעה וההבדל בגישה בין מרלין מנסון לדיוויד בואי אפשר לא רק לראות אלא גם לשמוע - בגרסת הכיסוי שעשה מנסון ל-" Golden Years" של בואי.המיניות של שנות ה-70' הפכה לאלימה. מרלין מנסון מבצע בואי:

בעשור האחרון לא קמה להקה בולטת שהתחפושת הייתה לחלק משמעותי מהפרסונה הבימתית שלה. הייצוג המעניין ביותר לאמנות המסכה בימינו מגיע דווקא מעולם הפופ. אך גם הנציגה הבולטת ביותר של תרבות זו - ליידי גאגא, משתדלת לא לזהות את עצמה עם פרסונה אחת ויחידה. האם אנחנו חיים בתקופה שבה אלטר אגו אחד פשוט כבר לא מספק?.הרצון להתחפש בשנות ה-90' בעולם הרוק הכבד קיבל טוויסט של אימה. כבר לא היה מדובר בחיפוש אחר צורת התבטאות חדשה על הבמה או בהרחבת אופקי הפופ, אלא בניסיון לקבע דימוי של פחד וסיוט בראשי המקשיבים. מרלין מנסון וסליפנוט לא נטשו את המראה הפריקי והתמידו איתו עמוק אל תוך שנות ה-2000, תוך שהם מקפידים עליו גם מחוץ לבמה. בניגוד לבואי ושאר גיבורי שנות ה-70' לא היה קיים בהם אותו רצון להחליף תחפושת או לחפש גישה אחרת אל המוזיקה, הם רצו להיבלע בתוך המפלצת ולהפוך למסכה אותם הם עטו.

*#