אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהובה עוזרי: "מי שמפלה מוזיקה מזרחית זאת בעיה שלו"

היא שונאת שקוראים לה זמרת דיכאון ("שמעת פעם שירים ביידיש?"), סולדת מהמאבק העדתי ("היום אנחנו מעורבבים, זה כבר לא משנה") ולא מכניסה תקליטים של זמרים אחרים הביתה ("אם אכתוב שיר שדומה לשיר של מישהו אחר, אני אמות"). אהובה עוזרי חוזרת לבארבי אחרי 16 שנה, נרגשת מתמיד. ראיון מעורר השראה

תגובות

הראיון פורסם לראשונה ב-14 בדצמבר 2015"תגידי למי שאמר את זה, שילך לפסיכיאטר", מטיחה אהובה עוזרי בפני מי שמעז להגדיר אותה ככוכבת שירי דיכאון. "דיכאון זו מחלה מאוד קשה, לא שירים. 'שירי נשמה', או אפילו 'שירי עצב' אני מסכימה לקרוא לזה, לא דיכאון". מלכת הכרם התימני, שבקריירה המתפרשת על פני 40 שנה סוערות הטביעה את חותמה על המוזיקה הישראלית, לא אוהבת את המשבצת הזו. "שמעת פעם שירים ביידיש? איזה עצובים הם... לידם מזרחית זה כסף קטן", היא מסכמת, בהומור שכל כך מאפיין אותה.» בחזרה לויניל - לוח הופעות» ברי סחרוף כבש את הבארבי עם "נגיעות"» סיפורה של הלהקה שגנבו לה את כל הכלים» למה אדל לא שברה לנו את הלב?בעצם, כל מה שאהובה עוזרי הייתה צריכה כדי לפרוץ במהלך שנות הקריירה המוזיקלית שלה הוא חדר. סליחה, חדר ואנשים בתוכו. ככה התחילה לשיר - היא, חדר וקהל, ומאז ועד היום היא שומרת על החיבור האינטימי והייחודי הזה גם כשהיא מופיעה באולמות הגדולים. מההתחלה דרכה בעולם המוזיקה הייתה פתלתלה ומורכבת - מזמרת חאפלות מבוקשת ועד פזמונאית זוכת פרס מפעל חיים - הישגיה היו מלווים באבדן אהובים לה, מה שהביא אותה לגדוע את הקריירה, ואחר כך לשוב אליה. בניגוד לציפיות שעלולות להגיע מאישה עם סיפור חיים שיכול לפרנס סרט של אלמודובר, המפגש עם עוזרי הוא קליל, אותנטי ומלא הומור, בעיקר עצמי, ובהחלט אפשר ללמוד ממנה דבר או שניים על פרופורציות ונחישות. אנחנו נפגשות בביתה שבנווה צדק, לקראת ההופעה ביום רביעי (ה-16 בדצמבר) במועדון הבארבי, לראשונה מאז בוטלה הופעתה שם ב-99' בעקבות התפרצות מחלתה. במופע עוזרי תארח את יהודית רביץ, מוש בן ארי ושירן אברהם, לרגל הדפסת מהדורת ויניל של האלבום האחרון שהוקלט בקולה - "צלצולי פעמונים", והוצאה מחודשת של תקליטה הראשון מ-75', "היכן החייל". השד העדתי, גרסת אהובה עוזרי אחרי שנים של הופעות ועם עשרות אלבומים באמתחתה, עוזרי הפכה לסמל תרבותי של המוזיקה המזרחית, ושמה עלה, לעיתים בעל כורחה, בהקשר של מאבק חברתי-עדתי. אבל לעומת לא מעט קולות שנשמעים בשנים האחרונות, הקול שהיא משמיעה הוא צנוע וסלחני משהו. "היינו מדינה צעירה, לא היינו מגובשים ולא הכרנו אחד את השני", היא אומרת. "כמו שהם לא הכירו מוזיקה מזרחית, אנחנו לא הכרנו מוזיקה קלאסית. האוזן לא סימפלה את זה. בעולם תמיד יש התנגשויות בין תרבויות, אבל אם נלמד את התרבות של האחר נדע להעריך אותו. תאמיני לי, הם לא כל כך רחוקים מהתרבות שלנו, בסוף כולנו באותה מדינה - זה לא שהם בקנדה ואנחנו פה (צוחקת). היום אנחנו יותר מעורבבים, זה כבר לא משנה אשכנזי או מזרחי. ובקשר לאפליה, מי שמפלה אותי או את המוזיקה המזרחית - זו בעיה שלו ולא שלי. שייהנה, אני ממשיכה בשלי. שירה הולכת על פי תרבות. את התרבות שלי הבאתי מהבית, ואני חושבת שיש לנו תרבות יפה. אין תרבות שאני לא מעריכה - ערבית, אירופאית. חוץ מהיוצאים מן הכלל - יש שירים שהם לא תרבות"."אנחנו צריכים לשמור על הגחלת". אהובה עוזרי (צילום: מתוך עטיפת האלבום "היכן החייל")ועם הסלחנות של עוזרי כלפי הממסד האשכנזי, באה גם לא מעט ביקורת למי שמובילים היום את הז'אנר הים תיכוני במצעדי ההשמעות. "מה שהם עושים זה ביזנס", היא מצהירה, "למרות שלאחרונה שמעתי כמה קולות צעירים שעושים מזרחית אורגינל, חוזרים לשורשים. אין לי בעיה שיכתבו שירי חתונות אבל גם קלאסיקות - שישמרו על התרבות. מי שישמור על התרבות הוא מי שיקום ויגיד 'אני לא רוצה ביזנס, אני רוצה מוזיקה'. אנחנו צריכים לשמור על הגחלת שלנו".את הגחלת הזו היא משייכת, ספק בצחוק ספק ברצינות, לתימנים שחוזרים לקדמת הבמה. "כשהם מתרחקים מהמוזיקה, כל המזרחית דועכת", היא ממשיכה, ומוסיפה בגאווה ששירן אברהם, בת טיפוחיה והיורשת שלה לדבריה (איתה הקליטה שירים לאלבום החדש) - או כפי שהיא קוראת לה "אהובה עוזרי הקטנה" - גם היא תימניה. "כשאני שומעת תימנית אני בוכה", היא מסגירה, "זו עדה עדינה. חינכו אותנו לצניעות וכבוד, וגם אני ככה". לצד זאת, עם הקביעה הכללית שישנה התעוררות מזרחית בשנים האחרונות היא לא מסכימה. "אין דבר כזה, מה מתעורר? זה פועל כמו גלגל", היא מסבירה, "היום המזרחית עולה, מחר מוזיקה אשכנזית, עוד שבוע מוזיקה פרסית".סיפורים של אחרים. אהובה עוזרי עם "נפשי דוממה":ואכן צניעות היא תואר המלווה את אהובה עוזרי בכל שיחה, ראיון או התייחסות אליה בתקשורת. אבל היום אולי יותר מתמיד, כשבוחנים את הקריירה המפוארת, המעמד שרכשה, הנחישות ושיתופי הפעולה האמנותיים, בולט כי מדובר ביוצרת שבנתה ותפסה לה מקום של כבוד במוזיקה הישראלית - על כל גווניה. עוזרי הפכה מפורסמת עוד לפני צאת אלבומה הראשון, שמה הלך לפניה והיא הופיעה בכל מקום אפשרי. הקהל, היא זוכרת, תמיד היה מגוון. יחד עם הצלחתה, הייתה מוקפת בכוכבים הגדולים של תקופתה ואף ליוותה וטיפחה קריירות כמו זו של זוהר ארגוב. אבל לעומת עמיתים שחיו את חיי הכוכבות באופן גלוי והמוני, היא נותרה בשלה, נטולת מניירות וגינונים של הדיווה שיכולה הייתה להיות.איך ההתמכרות לכוכבות דילגה עלייך? "באתי מבית צנוע. כשהתחלתי להתפרסם, אמא שלי אמרה לי שאם אני חושבת שתמיד אהיה למעלה אז יש לי טעות, והיא צדקה. גם האחים שלי כאלה, כשאני איתם אי אפשר לנחש בכלל שאני זמרת. אני בת הזקונים, הם רק יורדים עליי. אין לי אגו, אני לא טיפוס כזה".ממלכתי תמורת מיתרי קול התהילה והכסף, לדבריה, לא מעניינים אותה כהוא זה, "רק אהבת הקהל". ב-2000, שנה לאחר שחלתה בסרטן הגרון, עוזרי התבשרה כי תיאלץ לעבור ניתוח שישנה את חייה. "כשד''ר טליה אמרה לי שצריך להוציא לי את מיתרי הקול, אמרתי לה 'תשמעי, יש לי כסף. כמה כסף את רוצה? רק תשאירי לי את המיתרים"', היא חושפת ומסכמת, "להשתעבד לכסף? הרי בשעת צרה הוא לא עזר לי. אני לא זקוקה לו כמו שאני זקוקה לקהל. הקהל הוא כמו כדור בשבילי, הוא האושר שלי". הקהל של עוזרי הוא אכן תופעה יוצא דופן. למרות אובדן היכולת לשיר, מאזיניה נשארו נאמנים ואף המשיכו להתרחב. "אני לא שמעתי על אמן שהקהל נשאר איתו גם אחרי שאיבד את היכולות שלו", היא אומרת, "אני נאמנה לקהל שלי, וכשאני מופיעה אני באה לתת משהו מעצמי. הקהל רוצה את הקרבה, לראות את הפנים שלי. למדתי להיות חלק מהקהל, חברה שלו. אנשים מרגישים כשמישהו באמת אוהב אותם, זה משהו פנימי, לא משחק. גם כשאני כותבת אני חושבת על הקהל שלי, מה הוא יאהב, מה ינעם לו לאוזן"."הקהל הוא כמור כדור בשבילי, הוא האושר שלי". אהובה עוזרי (צילום: אילן בשור)באלבומה האחרון, "מעליי דממה", שיצא ב-2013, נעזרה עוזרי בצבא של אמנים שהתגייסו ושימשו כקולה. רבים מהם כלל לא מהז'אנר המזוהה איתה, וניתן למצוא ביניהם גם את חוה אלברשטיין, ברי סחרוף, אהוד בנאי, יהודית רביץ ודנה ברגר. הפרויקט הביא איתו הרחבה נוספת של מעגל המעריצים, ואף חיזק את מעמדה עוד יותר. "זה הגדיל את הקהל האשכנזי שהיה פחות מחובר, כפי שקרה כשכתבתי ליהודית רביץ את 'האיש ההוא'", היא מתגאה, "זה נקרא מיזוג קהל, קירוב לבבות". איך את מרגישה לחזור להופיע דווקא בבארבי?"ההופעה מאוד מרגשת אותי, אני נכנסת לעידן חדש - מחדשת את התקליטים, עובדת על תקליט חדש. בנוסף, אני כותבת יחד עם שאול בסר, מעבד שאני מתה עליו, מוזיקה לסרט. אמן שתהיה לי התרגשות בריאה ויפה, אני צמאה לתת לקהל, זה חשוב לי מאוד. גם ד"ר רן, הרופא שניתח אותי, צפוי להגיע, וזו סיבה נוספת להתרגשות הגדולה. אני באה לבארבי ומרגישה שהולך להיות לילה לבן. אני מקווה שנישאר עד הבוקר ושהקהל ייהנה. אני מרגישה כאילו אני חוזרת לאהובה עוזרי הישנה (צוחקת), אני בת 67 אבל אני לא מרגישה כך, גם מבחינה בריאותית, גם אמנותית וגם בפן של עשייה. זה פשוט עושה לי טוב. אני מופיעה מול צעירים שבאים לשמוע את השירים שלי, שהם בעצם הילדים שלי. לפעמים כשאני רואה שהקהל מורכב מצעירים ומבוגרים יחד, אני אומרת לעצמי שבטח הסבתא הביאה את הנכד".להתאהב בה מהרגע הראשון. אהובה עוזרי עם "עמק הפרחים":את ממעטת לכתוב על חייך האישיים, למרות שהיו בהם לא מעט מהמורות/אתגרים."חסר על מה לכתוב? אם אני אתחיל לכתוב על עצמי, אני לא אהיה לגמרי כנה עם הקהל - ואני לא רוצה שזה יקרה. חוץ מזה שיש כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם, מה אני צריכה לדחוף את עצמי? אם תגידי לי ספסל אכתוב על ספסל, על איש זקן שיושב על ספסל, על החיים של האיש הזה שיושב יום יום על הספסל, על תרבותו, על הזיכרונות שצבר על הספסל. לא חסר על מה לכתוב. מוזיקה היא מקצוע, כמו ספר שרואה את הראש שלך ואומר 'אני רוצה לעשות לך ככה בראש'. כשאדם כותב על עצמו, הוא כאילו לוקח את הבית שלו למשרד. אני כותבת על החיים, רק לא ממש עליי. אני קוראת לזה שירי רחוב".לעומת הסיפורים שהיא אוספת מסביבה, מוזיקה אחרת (מלבד זו שהיא יוצרת) היא לא שומעת כלל. "קחי שעה ותנסי למצוא דיסק או תקליט בבית שלי, אין", היא מגלה, "אני כותבת הרבה ולא רוצה להיכנס לסגנונות אחרים. המוח קולט כל דבר. אם אני אשמע שיר שישפיע על הכתיבה שלי, ואז אכתוב משהו שדומה לשיר הזה ומישהו יגיד לי - זה דומה לזה, אני אמות (צוחקת)".אבל לא חסרה לך השראה ממקורות אחרים?"בילדותי האזנתי לאנטוניו מולינה, הזמר הכי גדול בספרד. ממנו למדתי את הטכניקה של השירה. עד היום יש לי נגיעות ספרדית בסגנון. רואה למה אני לא שומעת מוזיקה?".

כתבות שאולי פספסתם

*#