אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השפיעו נשיאי ארצות הברית על הPאנק וההיפ הופ?

רונלד רייגן החיה מחדש את הPאנק, ביל קלינטון הוריד אותו למחוזות הפרווה וברק אובמה כמעט הרג את ההיפ הופ - כך השתנתה הסצנה המוזיקלית באמריקה בעקבות דיירי הבית הלבן

תגובות

באחת מהופעות האיחוד של D.O.A בשנים האחרונות, ג’ואי שיטהד - מהשמות הציוריים שהיו בשביל הדור שלו מעין חובה שבטית - שאל את הקהל אם הם יודעים מי האיש שעשה הכי הרבה למען הPאנק בשנות ה-80', "ואני לא מדבר על ג’לו ביאפרה או ג'ון ליידון", הדגיש. השתררה דממה, לא עניין של מה בכך בהופעה של להקה ממייסדות ההארדקור, שהציווי הראשון שלה היה "רועש" והשני "מהר". "רונלד רייגן!", שיטהד ענה לעצמו, "בגללו כולם הקימו להקות Pאנק". ואז הם ניגנו את "Fucked Up Ronnie", שיצא ב-1984 - קצת לפני שרייגן, האיש שהמציא מחדש את השמרנות האמריקאית, נבחר לקדנציה שנייה, שאחריה עוד השאיר מזכרת בדמות כהונה אחת של הסגן שלו, ג'ורג' בוש האב, הפעם בתפקיד הראשי בבית הלבן.» השירים שטראמפ לא היה רוצה לשמוע» חדשות מוזיקה: דיוויד בואי עדיין חי» הסוד להצלחה מטאורית: לולה מארש בראיון» עשר הופעות חובה בפסטיבל הפסנתר» עוד מוזיקה בעכבר העירהפצצה של רייגן ”Fucked Up Ronnie / You’re not gonna last / You’re gonna die too / From a neutron blast”(“Fucked Up Ronnie” של D.O.A)המחזור המייסד של הפאנק - הראמונס, הבאזזקוקס, The Damned ואחרים - ביסס את האקלים הפוליטי שעליו צמחו להקות ההארדקור, להקות הדור השני, אבל הם עצמם היו עסוקים מדי בלשתות מכדי לחשוב על הממשלה. תעלולי התקשורת הציניים והמתוחכמים מדי של מלקולם מקלארן, אמרגן הסקס פיסטולס, בטח לא עזרו לבסס מניפסט מגובש לנוער הזועם. אין עדות טובה יותר לקיומו של וואקום בתחום הזה מאשר האימוץ הגורף של הקריאות של ג’וני רוטן לאנרכיה, שפספסו לחלוטין את האירוניה המובהקת של השיר. באלבום ניהיליסטי כמו "Nevermind the Bollocks" מעולם לא יכול היה להיות מקום לקריאה להתארגנות פוליטית.אחת הסיבות לצמיחת ההארדקור פאנק בתחילת שנות ה-80' היתה המגבלות הפיזיות על חברי הלהקות. רבים מהם היו ילדים לקראת סוף התיכון, שלא יכלו לנסוע רחוק כדי לחזות בלהקות מהז’אנר החדש. אלה שכבר הספיקו לבסס את עצמן, Black Flag למשל, אמנם חרשו את היבשת בוואן חבוט (הסולן, הנרי רולינס, פרסם מאוחר יותר יומנים מהתקופה תחת הכותרת "Get In the Van"), אבל זה לא היה מספיק. למרבה המזל, האופי הפשטני של המוזיקה ואווירת העשה זאת בעצמך שאפיינה את הפאנק סיפקו פתרון, והילדים הקימו להקות משל עצמם.רונלד רייגן (צילום: AP)ובכל זאת, אפשר להניח שג'ואי שיטהד - שבהחלט היה שם כשזה קרה (גם אם אפשר לפקפק בשלמות הזיכרונות שלו מהתקופה) - ידע למה הוא התכוון כשהוא נתן את הקרדיט דווקא לרייגן. במקרה של הלהקה הקנדית שלו (D.O.A היו מוונקובר ולמרות שהרבו להופיע בארצות הברית, מעולם לא עברו לגור בה), הסנטימנט האנטי-רפובליקאי החריף נראה אולי מעושה, אבל צריך לזכור שבתקופה ההיא פירוק ברית המועצות לא נראה באופק והיה נדמה שהעולם ממשיך להתנדנד על סף תהום גרעינית, כשהבייבי של רייגן, "פרויקט מלחמת הכוכבים" (תוכנית להגנה מפני טילים גרעיניים באמצעות לוויינים חמושים בלייזרים), שם על השולחן תרחיש סביר של מלחמת עולם שלישית, שבה הוא בהחלט התכוון לנצח.פצצת הניוטרון הפכה לסלוגן זמין בפזמונים של אינספור שירי הארדקור, אבל היתה זאת האווירה הניאו-שמרנית, החומרנית ורודפת הבצע שניכרה את הילדים האלה מהממסד, ולא סכנת החיים הממשית שהוציאה את האחים הגדולים שלהם לרחובות. בספרו "Our Band Could Be Your Life" מספר העיתונאי מייקל אזראד על התסכול שחש בוב מולד, מייסד הלהקות Husker Du ו-Sugar, כשהגיע ללמוד בקולג’ במינסוטה. "תרבות הנגד של שנות ה-60' פינתה את השטח מזמן", כותב אזראד, "במקומה הייתה קבוצת נערים שקראו לעצמם הרפובליקאים הצעירים". “אני זוכר שצפיתי בהם קמים בבוקר”, סיפר מולד, “לובשים חליפות ועניבות, מדברים על בחור מקליפורניה בשם רייגן ואיך הוא הולך להיות הנשיא הבא. ישבתי והתווכחתי עם הבני זונות האלה, ושנאתי את זה. חשבתי, 'זה לא מה שאנחנו אמורים לעשות עם שנות הנעורים האחרונות שלנו"'. הכמעט של קלינטון “I don’t want to live to be thirty four / I don’t want to die in a nuclear war”(“Live Fast Die Young” של סירקל ג’רקס)אורח החיים הקלאסי והמטונף של הפאנק היה תבנית מושלמת למרד בפוריטניות החדשה. בעוד שרייגן החיל תיאוריות ניאו-ליברליות על הכלכלה האמריקאית, יותר ויותר דלתות נסגרו בפני הצעירים שעמדו ללכת לקולג' ולהתחיל לבנות לעצמם עתיד. באקלים כזה, סגנון החיים שההארדקור הציע - ניהיליזם מצד אחד, קהילתיות עזה מצד שני - נראה מפתה עבור רבים. אבל הקריירות המוזיקליות של חברי הלהקות קרסו תחת נטל החיים המהירים, העניים והאלימים, ותשומת לב המאזינים עברה בהדרגה ללהקות מתוחכמות יותר, להקות פוסט-הארדקור כמו פוגאזי ו-Jawbreaker, שהתרחקו מהכתיבה הסלוגנית למחוזות אישיים יותר, לצד פריחת האינדי-רוק האמריקאי המוקדם, שיוצג במיטבו על ידי פייבמנט: הכעס התחלף בריחוק אירוני, ואת המוזיקליות השלימה מודעות פופ עקומה. כך השנים האחרונות של שנות ה-80' הפכו להספד משותף לשלטון רייגן וללהקות ההארדקור. עבר עשור לפני שהפזמון "Bush sucks" הצליח להיטען באותו זעם שאפיין את "Reagan sucks".ביל קלינטון (צילום: AFP)כשקלינטון נכנס לבית הלבן ב-1993, המהפכה המוזיקלית שחזתה את האווירה החיובית של נשיאותו כבר היתה בשיאה. הסיפור על איך כמה הרכבים מסיאטל, וושינגטון, שהיו מעין בני דודים מוזיקליים של ההארדקור, הפכו בן רגע לסנסציית מדיה אי שם ב-1991 כבר סופר מאות פעמים. אבל חשוב להתייחס לא-פוליטיות המובהקת של הלהקות האלה, שאולי לא סבלו את הרפובליקאים הצעירים, אבל לא טרחו להסוות את הטינה האישית באידיאולוגיה. נשיאות ה"כמעט" של קלינטון - כמעט לקח לריאות, כמעט קיים יחסי מין עם האישה הזאת - הדהדה גם ברדיו. הלהקות היו כמעט רועשות, כמעט מסוכנות, אבל משהו בשיער המתנפנף, העיניים העצובות והמיתות הטרגיות הפך אותן למושאי הזדהות נגישים, יותר ג'יימס דין מאשר הדור הבא של ג'ואי שיטהד. הסחרור של אובמה “Ice insured, fuck life insurance/Three bad bitches, don’t come concurrent"(“Live Fast Die Young” של ריק רוס)בדיוק כמו ששנות ה-80' של הפאנק התחילו ב-1981 ונגמרו ב-1991, כך הנשיאות בת שתי הקדנציות של ג'ורג' בוש הבן התחילה, בעצם, ב־11 בספטמבר, 2001. אבל על רקע מגדלי התאומים והפנטגון היה אפשר לפספס פיצוץ אחד נוסף שקרה באותו היום בדיוק: "The Blueprint", האלבום השישי של ג'יי זי יצא לאור והפך להצלחה האמנותית הכי גדולה שלו. זוהי גם נקודת ציון טובה לפתיחת העשור שבו ההיפ הופ התנתק מהשורשים המוקדמים של ההצלחה המסחרית שלו (הגנגסטה ראפ של טופאק וביגי משנות ה-90' המוקדמות) והטמיע בהדרגה את ה-DNA המוזיקלי שלו בכל הפקת פופ מודרנית.בדומה לאופן שבו הפאנק עוכל והוצע לרדיו כשהוא שומר על התדמית המרדנית שלו, אבל מרוקן מתכנים ביקורתיים, בעשור הזה ההיפ הופ מצא את מה שחיפש כל הניינטיז: דרך להפוך לסגנון המוזיקלי השולט בארצות הברית. עבור ראפרים ותיקים יותר כמו ג'יי זי, שרצו לקצור את מה שנטעו שנים קודם לכן, זה דרש חיפוש אחר קול שמצד אחד מדגיש את העבר שלהם בתור סוחרי סמים בשכונות קשות, ומצד שני חוגג את מצבם הכלכלי החדש. ג'יי זי הצליח לבסס לעצמו תדמית שכל פוליטיקאי היה הורג בשבילה: מיליונר אותנטי, אחד שיכול, מצד אחד, ליהנות בחופשיות מכל הדברים המוגזמים שכסף מוגזם קונה, ומצד שני, כזה שאינו מתנהג כנובוריש פאתטי. ג'יי זי, אספן האמנות ושעוני הזהב, הפגין טעם טוב מצד אחד ואת היכולת לקבוע מה ייחשב מעתה לטעם טוב מצד שני.ברק אובמה (צילום: CARLOS BARRIA/רויטרס)ההיפ הופ הלך בזהירות מסביב לשאלה "מי אשם במצב הכלכלי שבו גדלנו", והסתפק לרוב בהפניית אצבע מאשימה כלפי דמות מעורפלת - ספק האדם הלבן, ספק הממשלה, ועבור רוב הראפרים פשוט "The man". אם הוריקן קתרינה עוד הוציא מקניה ווסט את ההערה המפורסמת "לג’ורג’ בוש לא אכפת משחורים", הרי שמאז שאובמה נבחר לנשיאות, ההיפ הופ חגג את הגשמת הנבואה של נאס ב"Black President", ואז נכנס לסחרור. ההשתלטות הסתיימה: הנשיא העריץ את ג'יי זי. מה עכשיו?עבור ג'יי זי וקניה ווסט, התשובה נמצאה באלבום מתפקע מחשיבות עצמית כמו "Watch the Throne", שכולו חגיגת הצלחה ועושר. אבל במפתיע, דווקא מתוך עמדה הפוכה, עם ראפרים שלובשים חליפות יקרות בהרבה מהרפובליקאים הצעירים שבוב מולד שנא כל כך, נולד שיר עם שם (ואתוס) זהה לשיר של להקת הפאנק הדפוקה ההיא מלפני 30 שנה. כלומר, הפוך. כלומר, זהה.

*#