אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס, קוקאין ותהילה: בעקבות הביוגרפיה של דיוויד בואי

יש לא מעט סמים, נשים, גברים, פאייטים ופלטפורמות בסיפור של דיוויד בואי, אבל המוזיקה עלתה על כולם. עיתונאי הרוק האמריקאי מארק ספיץ לקח את ההערצה שלו צעד אחד קדימה והוציא מזה ביוגרפיה פתלתלה

תגובות

קיימים הרבה ספרים על דיוויד בואי. על בואי וביסקסואליות, על בואי ואופנה, יש ספר על האלבום "Low" מ־1977 וספר המוקדש כולו לשהותו הקצרה של בואי בברלין עם איגי פופ. קיימות חוברות תווים לגיטרה. ישנן אנציקלופדיות כדוגמת זו של ניקולס פג: "המדריך השלם לדיוויד בואי". קיים ספר בשם "דיוויד בואי: כרונולוגיה", המדווח היכן בדיוק היה דיוויד בואי ומה עשה ב־19 בנובמבר 1971 או ב־12 בפברואר 1983, אם אתם זקוקים למידע הזה, ויש גם את כל ספרי הווידויים בנוסח "חיי עם דיוויד בואי". דומה שכל מי שגדל עם בואי, עבד איתו, שכב איתו, רצה לשכב איתו, הפיק, ניהל או רצה לנהל אותו הצליח להרוויח משהו מדפי "תוצאות החיפוש" הדחוסים האלה. אנג'י בואי, אשתו לשעבר, כתבה שני ספרים. את השני קידמה בפיקחות אופיינית על ידי רמיזה למנחי תוכניות אירוח שייתכן שתפסה את בעלה לשעבר כשהתעסק עם ג'אגר. » בוקר קשה: דיוויד בואי נפטר ממחלת הסרטן» "Blackstar": שירת הברבור של דיוויד בואי» הכוכבים מגיבים למותו הפתאומי של בואי» ברלין בעקבות דיוויד בואיעיתונאי הרוק מארק ספיץ יודע את כל זה. הוא מונה את כל הספרים הללו, ועוד כמה וכמה דומים, כבר בהתחלה. לעזאזל, הוא אפילו פותח את הביוגרפיה שכתב בהתנצלות - "זה אפילו לא היה רעיון שלי". זה לא היה. זה היה רעיון של הסוכן שלו, שעלה בפגישה שניהלו במסעדת סדאר טוורן ביוניברסיטי פלייס. בהתחשב בכל הספרים והפרסומים האלה, הוא חשש שאם יכתוב גם הוא ספר על בואי, יראה קצת אופורטוניסט, או גרוע מכך, מציצן. הרי הוא היה מעריץ שרוף של בואי (אפשר להשתמש במונחי עבר כשמדובר בהערצה לבואי? לא נראה לי) ולא יוכל להסתיר את יראת המעריץ שלו. אחרי הכל יש לו חולצה שעליה תצלום מטושטש בשחור־לבן של בואי, בערך משנת 1982, ועליה מודפסת הכתובת "דפקתי את מיק ג'אגר" (שנוצרה בעקבות הרמיזה ההיא של אנג'י) שהוא מנסה להעניק לה מראה וינטג'י מספיק כדי שיוכל ללבוש אותה. אבל אז, בתום הפגישה, הוא יצא לרחוב, הגיע למעבר חציה, וממש לימינו, במרחק שישה מטרים בערך, עמד דיוויד בואי, לפני תיבת דואר, והרים את זרועו. אז מה היה לו שם עם מיק ג'אגר? דיוויד בואיהוא עשה את כל מה שכל ניו יורקי, מעריץ אדוק של בואי או לא, היה עושה במקומו במקרה של פגישה באדם מפורסם. הוא אמר לעצמו בשלווה, כמעט בשחצנות, "בסדר, אז הברנש הזה ממש דומה לדיוויד בואי". תגובות ראשוניות הן רגועות מטבען, בייחוד אם אין אלכוהול בהישג יד. אנחנו חייבים לשכוח עד כמה האנשים האלה חשובים - או לא חשובים - לנו, הוא כותב, הרי אנחנו ניו יורקים אדישים, בסופו של דבר. אבל הקול בראשו היה נחוש. "אבל הרי לא ייתכן שזה דיוויד בואי. האם לא דיברתי עכשיו על דיוויד בואי? זה דיוויד בואי. אלוהים אדירים, דיוויד בואי. כמה... משהו".באותו אחר צהריים הוא לא אמר דבר לדיוויד בואי. הוא לא הראה אפילו שהוא יודע מיהו או שחייו והאמנות שלו והמוזיקה שלו השפיעו על כל מהלך חייו, ושרק דקות ספורות קודם לכן הוא דן באפשרות להקדיש כמה שנים מחייו לאתחול מחודש שלו. הוא שיחק אותה אדיש, כפי שבואי לימד אותו, את מעריציו. הוא היה מישהו אחר. הוא אימץ פוזה. כשהגיע לדירה שלו הרים טלפון לסוכן והסכים לכתוב את הביוגרפיה. "זה היה מהיר", אמר לו הסוכן, "למה שינית את דעתך?". "פתאום הרגשתי הרבה יותר קרוב אליו", הוא ענה. "דיוויד בואי", הביוגרפיה המצוינת שבייגרף ספיץ ב-2009, יצאה לאור אצלנו בהוצאת מודן, בתרגום לעניין של דורית בריל־פולק. ספיץ, כמו שחשש, לא שמר על אובייקטיביות למרות היותו עיתונאי רוק משופשף שכותב על בסיס יומי בעיתונים כמו "ספין", "ניו יורק טיימס", "ואניטי פייר" ו"ניו יורק פוסט" כבר יותר מעשור, ואף הוציא שני רומנים ולא מעט ביוגרפיות (על ההיסטוריה של ה-Pאנק ועל גרין דיי, למשל). מצד שני, הוא גם לא ממש השתדל. במקום זה הוא שיבץ בספר את זיכרונותיו של הנער שהיה, נער שמנמן שצבע את שערו בכתום בתקווה שהדבר יסייע לו איכשהו להיראות דומה יותר לבואי, דק גזרה ויפה תואר (זה לא עזר, לדבריו). את הספר הקדיש לכל מי שמכת התוף הראשונה בשיר "Five Years" עדיין גורמת ללבו לנתר. במילים אחרות, הוא הקדיש אותו לי.ספר שמוקדש לכל מי שצבע את שערו לכתום. "Starman":

כל פירור קוקאין זה לא היה קל. מההתחלה זה לא היה קל. קחו למשל את הסיפור עם העין. כשבואי היה בן 14 הוא וחבר שלו היו מאוהבים בנערה אחת. החבר שלו קבע לצאת איתה. באותו יום דיוויד הרים אליו טלפון ואמר שהיא נאלצה לבטל. הוא כמובן המציא את כל הסיפור. מאוחר יותר נודע לחבר שהנערה המסכנה הזאת עמדה ברחוב יותר משעה וחיכתה לו. זה היה מכוער. הוא רתח וזה התפתח לתגרה. בזמן חילופי המהלומות הציפורן שלו ננעצה לדיוויד בעין. שרירי הסוגר של עינו השמאלית נקרעו באופן חמור ומנעו מהאישון להתרחב ולהתכווץ. כושר הראייה שלו לא נפגע באופן חמור, אבל העין הדפוקה הזאת הפכה לחלק מהמראה האנדורגיני סקסי מיוחד שלו. והוא ניצל את זה. זה בטח לא נגמר שם, בגיל 14. הו לא. איך מארק ספיץ עשה לי את זה? איך הוא עשה את זה לעצמו? איך השתנתה התפיסה שלו את בואי בסיום העבודה? הוא רואה אותו בצורה אחרת עכשיו? באיזה מובן? חייבים לברר לפחות את זה. "אני מניח שאני רואה אותו יותר כאדם שנוטה לחוסר סבלנות ולחרדה ולפחד ולתשישות ולבלגן של פגיעויות אנושיות שאנחנו לא נוטים לשייך באופן מיידי לחצי־אל", הוא עונה בשיחת מיילים מתמשכת שאנחנו מקיימים, "אבל עכשיו, כשאני כמה שנים אחרי סוף העבודה, אני שמח סוף סוף להיות מסוגל לראות את החצי־אל שוב. אני יכול להגיד שזה קורה בגלל שיכולתי לאחרונה פשוט להקשיב לאלבומים שלו שוב וליהנות מהם בלי להתפתל".סקס אפיל של עין פגומה. "Life On Mars?":כשספיץ מדבר על חוסר סבלנות וחרדה ופחד ותשישות ובלגן של פגיעויות אנושיות, הוא מתכוון בעיקר לתקופת הקוק (הלא קצרה) של בואי. "אני מקשר רוקרים מסוימים לסמים מסוימים", הוא כותב. "כשאני חושב על סיד וישס, אני חושב על הרואין יותר מאשר אני חושב, נאמר, על גיטרה בס. אני אוהב את להקת הפוגס, אבל כשאני חושב על שיין מקגואן, אני חושב על נהרות וויסקי. אני מקשר רוקרים מסוימים לסמים מסוימים בעיקר כשאני צורך את הסמים האלה. יש אלבום Pאנק ישן של תימהוני אחד מלוס אנג'לס בשם בלאק רנדי (הלהקה שלו נקראת מטרו סקוואד) ששמו 'Pass the Dust, I Think I'm Bowie' (רנדי מעתיק על כריכת התקליט את עטיפת האלבום 'האנקי דורי'). כשמישהו מעביר לי את הקוק, אני לא חושב בהכרח שאני בואי, אבל בהחלט יש לי מחשבות על בואי. כשהביסטי בויז העמידו פנים שהם עדיין מסניפים קוקאין, הם חשבו על בואי". ואז מתחיל הפרק על הסמים, אי שם בתחילת שנות ה־70'. "אף על פי שאין אפשרות למדוד זאת בשום דרך משפטית", כותב ספיץ, "בהחלט מתקבל על הדעת שבאמצע שנות ה־70 דיוויד בואי הסניף יותר קוקאין מכל אדם אחר בתרבות הפופולרית: יותר מחברי להקת האיגלס, או מאלטון ג'ון, הסטונס, ריק ג'יימס, אוליבר סטון, הוליווד הנדרסון ומג'ולי מדריכת השיט מהסדרה 'ספינת האהבה'". בתחילה סיפק לו הקוק נחמה פסיכולוגית. הוא השתמש בו כנראה כדי לסלק לחלוטין את חלקיקי זיגי סטארדסט ולרפא את הפצעים. כל פירור קוקאין שתחב לחוטמו או קירב לנחירו על להב של סכין עתיקה (השיטה המועדפת עליו), היה טיפול כימותרפי בנוסח הרוקנרול. כשמישהו מעביר לי את הקוק, אני חושב על בואי. מארק ספיץבתקופה שבה התגורר בלוס אנג'לס (75'-77', אז עבר לברלין) הוא לא ממש אכל (או ליתר דיוק ניזון מקוקאין, מקפה, מסיגריות מרלבורו, מפלפלים ירוקים ואדומים ומחלב מקרטון), והוא בטח שלא ישן (באופן כללי הוא משאיר פעולות מיותרות כמו שינה לבני האנוש שבנו). הוא דיבר על עצמו בגוף שלישי. הוא היה אחוז נוירוזות ופחדים והיה כפייתי לגבי שימוש במאגיה שחורה, שתסייע לו להצליח להתגונן מפני כוחות שטניים. הספר החביב עליו היה "הגנה עצמית רוחנית" מאת דיון פורצ'ון, שנמכר כאמצעי ביטחון להגנה מפני כוחות רשע על טבעיים. בואי החל לצייר כוכבים מחומשים על כל משטח, להגנה מפני שדים ורוחות, והתעניין בנאצים ובחיפוש שלהם אחרי הגביע הקדוש. והכי מלבב - הוא השתכנע שמכשפות רודפות אחרי הזרע שלו ומתכוונות להשתמש בו כדי לברוא ילד שיוקרב לשטן. במאי 76', בראיון המפורסם שנתן לקמרון קרואו ב"פלייבוי" אחרי שנתפס מצדיע לנערים במועל יד נאצי אחרי הופעה, קישקש שיש לו אמונה חזקה מאוד בפשיזם, ושצריך להאיץ את עלייתה של תנועה ימנית קיצונית הדוגלת ברודנות דיקטטורית ולגמור עם זה מהר ככל האפשר, ועוד טרח להוסיף שגם כוכבי רוק הם פשיסטים, ושהיטלר היה אחד מכוכבי הרוק הראשונים. אבל אלה באמת היו סתם דיבורים. בואי לא גזען, הוא חי עם אהובתו אווה צ'רי, אפרו־אמריקאית, ובשלב מאוחר יותר יישא לאשה את אימאן הסומלית. הוא גם לא אנטישמי, הוא היה חברו של לו ריד והעריץ את אלן גינזבורג ובוב דילן. "אתה חייב לזכור שהוא מה שהוא קורא", אמר לספיץ הגיטריסט קרלוס אלומר, "ובאותו זמן הוא קרא המון קשקושים". אבל כמו תמיד, מוסר העבודה הגבוה שלו הוציא אותו גם מהתקופה הזאת. פלירטוט עם פשיזם. "Ashes To Ashes":

מעדנייה יהודית בפרברים אבל אם משתמע מכך שהביוגרפיה הזאת מלאה רק בתיאורים של הפגיעויות האנושיות הללו, זה ממש לא המצב. נכון, יש הרבה סמים, והרבה נשים (בדגש, כמובן, על אנג'י הו אנג'י), וגם קצת גברים, ו"רעב גופני כמעט לתהילה ולתשומת לב", אבל בעיקר יש מוזיקה. המון תיאורים חיים מאוד, מוחשיים מאוד, מעוררים מאוד, של מוזיקה ("כנופיית הרחוב הזו תיקרא 'העכבישים' והם יתנועעו כמו נמרים על וזלין"), רוקנרול ודיסקו ובלוז ונשמה ופופ ושוב רוקנרול וחוזר חלילה. ספיץ מפרק את כל אלבומי בואי למרכיביהם, שיר אחר שיר, בדרך שגורמת לך לבכות (לי לפחות, בכיתי כמו ילדה מנוזלת), וציטוטים מתוך ראיונות מדהימים שבואי נתן במשך השנים - בעיקר הראיון ל"רולינג סטון" שנתן לוויליאם ס' בורוז ב־74' והראיון השערורייתי ההוא לקמרון קרואו ב"פלייבוי". חובה, אגב, לקרוא את הספר בליווי הדיסקוגרפיה המלאה.חיי היצירה של בואי פרושים פה לכל אורכם ורוחבם ועומקם, עם כל הצבעים והפאייטים ונעלי הפלטפורמה וכל הפרסונות שהחליף ("נדמה שלכל הדמויות שבואי שאב מהן היתה רגל אחת בקבר ורגל אחת בעתיד"). ממעבדת האמנות בבקנהאם בסוף שנות ה-60'; דרך לונדון, ניו יורק (עם לו ריד, איגי פופ, אנדי וורהול), לוס אנג'לס, צרפת (עם בריאן אינו) וברלין (עם איגי פופ, אחח, איזו תקופה, בכלל כל פעם שאיגי מוזכר זה תענוג) בשנות ה־70'; ואחר כך שנות ה־80' הפופיות (נגמל מסמים, בילה את ימיו בסקי בהרי האלפים ואת לילותיו עם בנו בבית מדהים); שנות ה־90' הביאו את טין מאשין ואת אימאן, ושנות האלפיים את בתו אלכסנדרייה, רומן מחודש עם ניו יורק, תפקידי אורח מעולים בסרטים וסדרות (כמו "זולנדר", "ניצבים", "בוב ספוג"), וגם התקף לב שגרם לו להאט סוף סוף את הקצב. אבל לא משנה איזה תקופה ואיזה פרסונה ואיזה סמים היו מעורבים. כמו שספיץ אומר - זה תמיד דיוויד בואי.חבר של אנדי וורהול וריקי ג'רוויס. דיוויד בואיובכל השנים והתקופות והגלגולים היו סיבובי הופעות מיתולוגיים. באיצטדיונים עצומים או בברים קטנטנים. תארו לכם למשל שבשנת 72', בואי ואחד מנגניו האמריקאים בשם גרסון, נהגו לפלוש באיפור מלא של "זיגי" לאיזה בר קוקטיילים באחד ממלונות רשת רמדה־אין שהתאכסנו בהם ולזעזע את יתר האורחים בקונצרטים מאולתרים משיריו של סינטרה. אם רק היה מצורף לספר הזה מקל קטן של גבי אנד דבי.אתה מתאר בספר כל כך הרבה הופעות נפלאות של בואי. אם היית יכול לבחור להיות באחת מהן, איזה מהן זאת היתה? לי יש עור ברווז כשאני חושבת על הקונצרט למען הלווייתנים בלונדון ביולי 72', כשהוא אירח את לו ריד."אני יודע שהמופע הזה מושמץ ונחשב לנקודת שפל שלו, אבל לא הייתי מחליף את זה שראיתי אותו בטור 'עכביש הזכוכית'. ראיתי גם הופעה באולם רוזלנד, בערך חמש או שש שנים לפני שהתחלתי את הספר, שהיתה מעולה. הרבה 'חתכים עמוקים', כמו שאומרים. ולראות את דיוויד בואי בכזה מקום קטן - יחסית - היה ממש קול".כמה זמן ארכה העבודה על הספר הזה? זאת נראית כל כך הרבה עבודה."זה לקח בערך שנתיים שלמות. בין 2006 ל־2008 עם נסיעות לאנגליה ולגרמניה. אני לא חושב שיהיה לי ספר כזה בתוכי שוב. זה היה לקחת על עצמי סיוט, למרות שלא היה רגע אחד מעיק או משעמם, בגלל שבואי הוא אף פעם לא לא־מעניין, וחלק מהאנשים שיצא לי לדבר איתם היה מרגש לפגוש. הכרתי רבים מהם מהמיתולוגיה הגדולה של בואי אז לדבר איתם באופן אישי היה הזוי".מה הדבר המשמעותי ביותר מבחינתך שמצאת בתחקיר, במה אתה הכי גאה?"הדבר שנתקע איתי היה שכשדיוויד בואי נחת באמריקה בפעם הראשונה, בן הלוויה שהוצמד לו מהלייבל שלו לקח אותו למעדנייה יהודית בפרברים. פשוט חשבתי שזה כל כך נהדר ומצחיק וסוריאליסטי. הלוואי שיכולתי להיות שם. בעצם, הלוואי שיכולתי להיות במעדנייה יהודית בפרברים ברגע זה". אתה מתחרט על משהו שכתבת או על משהו שהשארת בחוץ?"להתחרט זה לא מאוד רוקנרול. אני אהיה כן ואומר שהסגירה של הספר, התקופה שבה רוב הספרים מעוצבים באופן אידיאלי למצב הכי מושלם וראוי לדפוס שלהם, היתה, מסיבות שמעבר לשליטתי - תביני את זה איך שתביני, חורבן טוטאלי, ולכן יש בי רגשות מעורבים לגבי מה שבסופו של דבר נמצא בספר. אבל בתחום ההוצאה לאור אתה חייב ללמוד לשחרר. זה מה שזה. אני לא הולך לעשות לזה ג'ורג' לוקאס. יש כמה שגיאות דפוס וכמה טעויות שהייתי מתקן אם הייתי יכול. ויש ימים שבהם אני חושב על השמטת האנקדוטות האישיות של המעריץ שלי, אבל אני בעיקר מעריץ את הביצים שהיו לי לכתוב את זה. אני מתכוון - מה חשבתי לעצמי? נכון? או מה שתיתי. אבל את יודעת... כמו שאמרתי, חרטה זה לא ממש רוקנרול. עומד לצאת לי ספר בסתיו על מיק ג'אגר - כאן באמריקה - ואני אסיר תודה על חלק מהטעויות שעשיתי בספר של בואי כי אני יודע שלמדתי מהן. יש גם אנשים שאני מאוד מעריך שאמרו לי שהם אהבו את הספר על בואי וזה עושה אותי מאוד מאושר. חלק מהסיבה שמשלמים לנו טוב לעשות את מה שאנחנו עושים, זה לקלוט את כל השיגעונות, הטובים והרעים, ולייצר מהם משהו, כך שאני לא מתלונן. מקטר, אולי".חרטה זה לא רוקנרול. "Heroes":מי לדעתך היורש המוביל של בואי? אני שומעת הכי הרבה ממנו ב־TV on the Radio."גאגא, כנראה. היא היתה רוצה בכל אופן. אני לא חושב שיש לו יורש. היו 'בואים חדשים' מאז שאני יכול לזכור. גארי ניומן - שהיה נחמד מספיק לדבר איתי - עולה לי בראש. אני לא חושב שזה עבד לו כל כך". איך העובדה שאתה מעריץ שלו הפכה את העבודה על הספר לשונה מהפרויקטים האחרים שלך?"כמו שאמרתי קודם, פשוט החלטתי להתוודות על כך. הספר החדש שלי, ושאר הספרים הלא בדיוניים שלי, הרבה יותר אובייקטיביים. אני מניח שלא יכולתי להישאר קול עם בואי".לא שמעת ממנו משהו? הוא לא אמר כלום? בסוף הספר כתבת שהוא בטח יגיד שהבנת את הכל לא נכון..."שלחתי לו עותק. לא שמעתי מילה בתגובה". ובמהלך העבודה - תהית מה בואי יחשוב על מה שאתה כותב? זה השפיע על הכתיבה שלך?"לא, הצלם מיק רוק אמר לי שדיוויד קורא כל דבר על עצמו כך שהנחתי שזה יכלול את הספר שלי עליו. אני מקווה שהיה משהו שם שגרם לו לחייך. ושלא היה יותר מדי שהרגיז אותו, בייחוד עכשיו כשחזרתי להעריץ אותו שוב".                               בואי יאהב את הספר? עטיפת הביוגרפיה"אני בדיוק אוכל בננה": ציטוטים נבחרים מהביוגרפיה

» "זה נכון. אני ביסקסואל. אבל אני לא יכול להכחיש שניצלתי את זה יפה מאוד. אני חושב שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. לא משנה עם מי או עם מה זה היה, כל עוד זו היתה התנסות מינית. אז זה היה איזה נער יפה מאיזה בית ספר או נער אחר שהבאתי הביתה וזיינתי בצורה נקייה ומסודרת במיטה שלי בקומה העליונה" (בראיון לקמרון קרואו, "פלייבוי", 1975).

» "פגשתי את האיש הזה, שהיה מת־חי. העור שלו היה צהוב. היתה לו פאה על הראש שהיתה בצבע הלא נכון. משקפיים קטנים. הושטתי לו את היד ללחיצה. האיש נרתע, ואני חשבתי: 'הברנש לא אוהב בשר. ברור שהוא ממשפחת הזוחלים'. הוא שלף מצלמה וצילם תמונה שלי. ניסיתי לנהל איתו שיחה קלה, וזה לא התקדם לשום מקום. אבל פתאום הוא ראה את הנעליים הצהובות שלי. ואז הוא התחיל לפטפט על עיצוב נעליים וזה שבר את הקרח" (בואי מספר על הפגישה הראשונה עם אנדי וורהול בראיון ל"רולינג סטון", 1968).

» "אחרי בדיקת הסאונד גם דיוויד וגם איגי עלו בריצה במדרגות אל חדר ההלבשה שלנו כדי להגיד שלום... נעשה ברור למה הם היו כל כך ידידותיים. שניהם היו גברים מיזוגניים ורודפי נשים שעמדו והסתכלו על דבי. כנראה בגלל זה להקת הראמונס לא קיבלה את הופעת החימום בסיבוב ההופעות הזה. בואי ניגש אל דבי - וזה הצד של דבי בסיפור - ואמר ''אני יכול לזיין אותך?' והיא הסתובבה אליו ואמרה 'אתה יכול?'" (איך דיוויד בואי ודבי הארי נפגשו על פי קלידן בלונדי ג'ימי דסטרי, 1976).

» "הוא התקשר אליי מקליפורניה ואמר שהוא עומד להפיק לי תקליט. אבל אז הוא התחיל לדבר על כל הבחורות השחורות שמנסות לשכנע אותו לעבר אותן כדי לברוא תינוק שטני. הוא ביקש ממני למצוא בשבילו מכשפה לבנה שתסיר ממנו את הקללה הזו. תדע לך שהוא דיבר ברצינות. ובעצם הכרתי מישהי בניו יורק שטענה שהיא מכשפה לבנה. היא היתה המכשפה הלבנה היחידה שפגשתי בחיים שלי אז קישרתי ביניהם. אני לא יודעת מה קרה לה. ואני לא יודעת אם היא הסירה את הקללה. אני מתארת לעצמי שכן" (הזמרת צ'רי ונילה מושיטה יד לידיד בעת צרה, 1975).

» "שלחתי אליו את המילים והוא חיבר להן לחן. כשהתקשרתי אליו אמרתי: 'היי. זה ריקי'. והוא אמר: 'אהם. מצטער. אני בדיוק אוכל בננה'. משום מה עצם הרעיון שבואי אוכל בננה הוא משונה, מפני שבראש שלי הוא עדיין נועל נעלי פלטפורמה ויש לו תסרוקת משונה, והעכבישים ממאדים יושבים סביבו והוא עונה לטלפון ויש לו את הברק על הפרצוף מ'אלדין סיין' והשנה היא עדיין 1974. והוא עונה לטלפון: 'הלו. אוי, מצטער. בדיוק אכלתי בננה'" (ריקי ג'רוויס מסנג'ר את בואי לסדרה שלו "ניצבים", 2007).

הכתבה פורסמה לראשונה בשנת 2011

כתבות שאולי פספסתם

*#