פורנו מוזיקלי: למה אנחנו לא נותנים למוזיקאים לקחת הפסקה?

בעולם שבו מוזיקאים משחררים אלבום כל דקה וחצי, דיוויד בואי ואדל הכריזו רק אחרי כמה שנים שהם משחררים מוזיקה חדשה - אז על מה בדיוק כולם סביבם לחוצים?

עלמא אליוט הופמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פיונה אפל
לא מכריחה את עצמה לכתוב. פיונה אפלצילום: רויטרס
עלמא אליוט הופמן

"אם אכתוב שירים שבסופו של דבר ארצה להקליט ולשיר, אז אעשה את זה. אני לא רוצה לעשות את זה בשביל 'לעשות את זה' ... זה חייב להיות הפוך. אם אני לא מרגישה שאני רוצה לכתוב לא אכריח את עצמי לעשות אלבום, לשלוף משהו מהתחת שלי, רק כדי שאמשיך להיות באור הזרקורים. אין שום חוק שאומר שאני חייבת שזו תהיה הקריירה שלי עד סוף ימיי". את המילים האלה אמרה פיונה אפל, אחת היוצרות הכי מוערכות בפופ העולמי כיום. אפל אמרה את הדברים במסגרת השתתפותה בסדרה התיעודית "Iconoclasts", המפגישה בין יוצרים בעלי שם עולמי מתחומי תרבות שונים.

» "לא זמרת דכאון": אהובה עוזרי בראיון מרגש
» כשאנריקה הרים את יד אליהו באוויר
» זה רשמי: אלטון ג'ון בדרך לישראל
» הערב בו אהובה עוזרי כבשה את הבארבי
» הצלמת שמסתכלת לזמרים בלבן של העיניים
» חנן בן סימון: "מחליף לפייטים והופך לדיווה"

האמת היא שאפל היא יחידת סגולה (לצד נדירים אחרים כמוה), שיש לה את היכולת והתבונה להציב את היצירה לפני הכל - לפני המאזינים, הרייטינג ואפילו לפני הכסף. את אלבום הבכורה "Tidel" שחררה ב-1996 והיא רק בת 19. MTV השתוללו ממנה, העולם העריץ אותה והיא הפכה לאחד השמות הכי חמים בתעשיית הפופ. את האלבום השני הוציאה "רק" ארבע שנים אחר כך, ב-99', ואת השלישי כעבור שש שנים נוספות. "את עצלנית, את צריכה להמשיך לדבר הבא. את מבזבזת את מה שיש לך, את זורקת את ההזדמנות הזאת", שיתפה אפל בתכנית מהגיגיהם של הסובבים אותה. "ואני אמרתי 'לא, אם אני אכריח את עצמי לעשות את זה, זה יהיה חרא'. זה למה אנשים נהיים גרועים ומאבדים את זה ... אני לא אכתוב שיר אלא אם כן זה משרת אותי בדרך מסוימת, כשאני מרגישה שאני חייבת לכתוב אותו, לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב. אם אתה לא טובע בתוך משהו - אין לך מה לתת". ואכן, מתחילת הקריירה שלה ועד היום, אפל הוציאה רק ארבעה אלבומים כשהאחרון שבהם ראה אור ב-2012. מעטים יוצרים כמוה, שבוחרים לכתוב רק כשנופלת עליהם המוזה - ושהעולם ילך לעזאזל. הרי כמו שאומרת הקלישאה הידועה, זאת בכלל לא הכמות.

אדל בהופעה
לא נכנעה ללחץ. אדלצילום: Joel Ryan/אי־פי

דבריה של אפל מאותה תכנית צפו בשבועות האחרונים, עם הכרזתם של שני אלבומים מצופים - "25" של אדל ו-"Blackstar" של דיוויד בואי (שעתיד לצאת בעוד כחודש). שניהם בחרו להמתין 4 ו-3 שנים בהתאמה, חרף לחצי המעריצים וסביר להניח גם של חברות התקליטים שלהם. ובעצם למה הלחץ כל כך גדול? מדוע אנחנו לא מרשים לעצמנו לטבוע באלבום אחד במשך שנים, להפוך אותו ולגלגל אותו, לתת לו ללוות אותנו, לגדל צמא וציפייה לאלבום הבא של האמן הזה, במקום להניח אותו על המדף ולרוץ לדבר הבא?. ובהקשר הזה, בתקופה שבה שירים חדשים משתחררים לרדיו או ליוטיוב כל שתי דקות, האם איכות המוזיקה יורדת? האם, כמו שהעלתה אפל, היצירה הופכת להיות רק מכונה של ייצור להיטים לרדיו, שעסוק יותר בהשארת האמן בכותרות ופחות באמנות עצמה? ואיך יתמודד אמן עם התחושה שלולא יוציא אלבום כל שנתיים - יהפוך להיות לא רלוונטי?את התשובה אפשר להתחיל לחפש מתחת לפנס המקומי. קחו לדוגמה את משינה, אהובה עוזרי, יהודית רביץ או מוניקה סקס - כל אלה יוצרים ישראלים מצליחים, ששחררו אלבומים בהפרשים של כשנתיים, פסקו באזור אמצע שנות האלפיים, והוציאו אלבומים חדשים בתחילת העשור. כמה מכם רכשו את האלבומים החדשים של האמנים האלה? עזבו רכישה, כמה מכם האזינו להם? בעולם של ריבוי תוכן ומהירות בלתי נתפסת של בכורות, הפרנסה, כמו גם ההכרה של המוזיקאים בישראל, עומדת עדיין, בעיקרה, על צריכה שמרנית ששייכת לעשור הקודם - מכירת אלבומים ונתוני השמעה ברדיו. כך, נדמה שהניסיון לחזור לערוצי השמע המרכזיים עם שירים חדשים אחרי הפסקה ארוכה, מהווה אתגר יותר גדול בתעשייה המקומית, מאשר פשוט להמשיך להוציא מוזיקה ולשמר סטטוס קיים. טיב המוזיקה, כמובן, הוא כבר שאלה אחרת.

מוזיקאי פורה שנחשב לגאון. פרנק זאפה עם "Cosmik Debris":

קרדיט: Leo Doe

הציפייה שלנו כמאזינים, שהאמן האהוב עלינו ינפיץ מאי שם אלבום חדש כל שנה-שנתיים יכולה לעורר לא מעט בעיות, והוויכוח הופך עוד יותר רלוונטי כשמדובר במוזיקאים שכותבים בעצמם, מתוך מעיין יצירה אישי, ולא בזמרים מבצעים. נכון, יש כאלה שעומדים בציפיות כמו משינה שציינו קודם, שהוציאו שבעה אלבומים בעשור (לפני הפירוק ב-95'), הביטלס, ששחררו שני אלבומים בשנה בממוצע, כוורת, ששחררו שלושה אלבומים אדירים בתוך שלוש שנים, או שלום חנוך שכתב את אלבומי המופת "חתונה לבנה", "על פני האדמה" ו"מחכים למשיח", בהפרשים של שנתיים. אלה דוגמאות מעטות לאמנים שסיפקו סחורה שהפכה לחוויית האזנה שלמה (בניגוד למשל, ללהיט אחד מתוך אלבום). יותר מכך, קיימים גם יוצרים חריגים, ששוברים את המוסכמה של שנה-שנתיים, ולא רק שעומדים בציפיות, אלא לא מפסיקים לכתוב, ועושים את זה בצורה מדהימה. בין השיאנים העולמיים האלה נמצא פרנק זאפה, מוזיקאי פורה שהיווה השראה גדולה לביטלס, והוציא בין השנים 1966-1993 (בה נפטר) 62 אלבומים.

לפחות היה מהנה

אבל ברוב המקרים הדרישה של הקהל, חברות התקליטים ובמידה מסוימת של האמן עצמו להישאר בכותרות - פוגשת מעיין יצירה שלא נובע. כך, מנגד, אמנים אחרים ומצליחים מאוד שהוציאו גם הם אלבומים מדי שנה-שנתיים, הממוצע הנדרש כביכול, מצאו את עצמם בלב הוויכוח - ג'יי זי, אחד הראפרים הכי גדולים ומוכשרים בעולם, שאלבומיו האחרונים נחשבים בקרב מעריציו לנפילה לתהומות הפופ המסחרי הנלעג, קולדפליי - בואו לא נכנס לשם אפילו, משה פרץ, קרן פלס ודודו אהרון שנתונים לביקורת המוזיקה השטחית, המסחרית וחסרת העומק, או עמיר בניון, שאלבומיו מוצלחים, אבל השירים המשונים שהוא משחרר לרשת כל יומיים אינם עושים עמו חסד כיוצר. ואף מילה על ניקלבק.

לא, ברצינות. מה זה?. קולדפליי עם "Adventure Of A Lifetime":

קרדיט: Coldplay

אם כך, קיומה של היצירה המוזיקלית (והתרבותית ככלל) הכנה, נשען על המאבק בין הנפילה למוצר מסחרי שאין לו דבר עם מוזיקה והצורך התכוף להישאר בחדשות, לבין הרצון ליצור אמנות מעומק הנפש שתגיע בזמנה - מלווה בחשש להעלם מהרדאר. המסקנה? עדיף לנו לבחור במוזיקה, מוזיקה אמיתית, ולא רפליקה של רגש או להיטים מהונדסים נטולי תוכן ששלפו לנו מהשרוול, גם אם נצטרך לחכות לה כמה שנים טובות. די לציין ארבעה שמות ששינו את פני המוזיקה עם אלבומי בכורה בלבד - לורין היל, הסקס פיסטולס וג'ף באקלי, (הפיסטולס התפרקו, באקלי מת והיל רוכבת על האלבום עדיין), וכמובן - להקת תמוז הישראלית, שחבריה המשיכו לקריירות מוצלחות. כנראה שכשזה טוב מספיק, גם האמן שמאחורי השירים יקבל את המקום הראוי לו.לא כל יוצר כותב חמישה אלבומים בשנה כי יש לו מה לתת ומה להגיד, וגם לא כל יוצר צריך לעשות כן - אולי מוטב לנו כמאזינים ללמוד את ערכה של ההקשבה, שנדמה שאיבדנו מזמן, וליוצרים שלנו ללמוד את ערכה של היכולת להתמהמה עם המוזיקה ולתת לה לצמוח יחד איתם. פיונה אפל סיכמה זאת נכון בפני מגזין רולינג סטון בראיון שנערך עמה ב-2005 - "הבנתי שאם השירים באו אליי, אז הם באו, ואם לא, ובכן, לפחות זה היה מהנה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ