מחוץ לבמה: היום בו הצלתי את פי ג'יי הארווי מתא שירותים כימיים

השתתפות מקרית בקליפ של פרנק טרנר, לילה ספונטני בים עם בלונד רדהד, סמול טוק בבר השכונתי עם Haim, ימים שלמים ברכב אחד עם שרון ואן אטן ונסיעה חסרת נשימה ברכבת עם דייב גרוהל: ההרפתקאות המוזיקליות הכי אדירות שהיינו מתים להיות אלה שמספרים אותן

עלמא אליוט הופמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דייב גרוהל בתחנת רכבת בלונדון
דייב גרוהלצילום: ליאור אבל
עלמא אליוט הופמן

בשנים האחרונות ישראל הופכת לאט לאט למעצמת הופעות בינלאומיות (בסדר, אל תהיו כאלה שיפוטיים, זה באמת קורה), וכולנו מצליחים להגשים מדי פעם חלום ולראות את הלהקה שאנחנו הכי אוהבים על הבמות המקומיות. אבל ההרפתקה האמיתית היא כשאנחנו פתאום נתקלים בהם, באנשים שאנחנו מעריצים כל כך את המוזיקה שלהם, סתם, במקרה, על הדרך, בתחנת רכבת בלונדון או בתא שירותים כימיים בחיפה. מעבר לכל שואו מטורף שנראה על הבמה, או הופעה שנשתכר בה עד הקאה בשורות הראשונות - אלה ללא ספק סיפורי מורשת הקרב הכי טובים שיש לאנשי קהילת המוזיקה לשמור אצלם בזיכרון. החל מבילוי לילי בים עם להקה שחשבת לאנונימית, דרך שיחה עם כוכב ענק שעיצב לך את הנעורים, ועד השתתפות מתועדת לנצח בקליפ של ההרכב הנערץ עליך - אלה הסיפורים שגורמים לכל אחד מאיתנו לקנא שלא הוא זה שהיה שם באותו הרגע. ואם כן הייתה לנו ההזדמנות, השאלה האמיתית היא, מה כל אחד מאיתנו היה עושה? הנה שישה אנשים שהיו שם כדי לספר.

» איגלז אוף דת' מטאל מדברים: הראיון המלא
» פו פייטרס מחלקים אלבום חינמי למעריצים
» למה אדל לא מצליחה לשבור לנו את הלב?
» הקורו אמנם נסגר אבל הPאנק עדיין לא מת

איך השתתפתי בקליפ של פרנק טרנר / אור ברנע
"לפרנק טרנר ולי היו כמה חברים משותפים. באותה תקופה הוא היה סולן ההרכב Million Dead, והגיטריסט, קמרון דין, היה חבר טוב של אדר, חבר שלי שגר בלונדון כבר המון שנים. בשנת 2002 הייתה תקופה שגרתי שם כמה חודשים וקמרון הזמין אותנו להשתתף בקליפ שלהם. זה היה יום די משוגע, מלא אנשים בחדר פצפון הולכים פוגו שוב ושוב סביב הלהקה בזמן הצילומים. חטפתי מלא מכות. ככה בעצם פגשתי את פרנק טרנר וג'וליה רוזיקה (בסיסטית ההרכב), ונוצר בינינו איזשהו קשר בזמן שהייתי בלונדון. אחרי מלא שנים, נדב מ-Kids Insane חיבר בינינו מחדש כשפרנק הגיע לבקר בישראל, והוא אפילו התארח בתוכנית הרדיו שלי. היה צחוקים, אנחנו עוד בקשר מדי פעם. אהבה של החיים שלי האיש הזה".

איפשהו שם בתוך הפוגו. הקליפ ל-"Smilling At Strangers On Trains":

קרדיט: kinpossible

איך הצטלמתי עם חיים והיה אדיר ברמות / רוני מרקביץ'
"קודם כל, חשוב להבין שחברי להקתי (The Driers) ואני מעריצים את להקת Haim ברמה שגובלת באובססיה. דיברנו בעבר על לעשות הופעה בפורים ולהתחפש אליהן, שורטס והכל. לפני כמה חודשים ישבתי בעבודה, שעה לסיום המשמרת, והמתופף שלנו, בן טברסקי, שלח הודעה בוואטספ של הלהקה: 'פגשתי את חיים'. לא הבנתי מי זה חיים והתעלמתי מההודעה, אלא שאז הוא שלח את התמונה המצורפת. חתכתי מהעבודה מיידית ורצתי לפורט סעיד, שם היו כבר עוד כמה חברים שעשו את אותו הדבר, וכשכולם כבר היו מספיק שיכורים ניגשנו לדבר איתן. הן כמובן היו מקסימות ומאוד סבלניות לקשקושים שלנו, בעיקר הבסיסטית אסתי שזרמה איתנו כל כך עד שבסוף הרגשנו לא נעים ושחררנו אותה בעצמנו. היא נתנה לבן את מספר הטלפון שלה ולמחרת ניסינו לשדל אותן להגיע לנגן בקורו, אבל זה לא קרה. בסופו של דבר כולם הסכימו שזה הגיוני בסטטוס קוו הלאומי שאחת הלהקות הלוהטות בעולם תגיע לפה ולא תנגן תו אחד".

איך יצאתי לטור בחו"ל ושרון ון אטן חיממה אותי / נועה בביוף
"בסוף 2007 הוצאתי את אלבום הבכורה שלי "From A Window To A Wall" תחת הפקתו של גרג וויקס, מייסד וחבר להקת הפולק-פסיכדליה האמריקאית Espers, שהגיע אליי דרך הפייסבוק של אותם ימים - Myspace. עם שחרור האלבום בארצות הברית ובאירופה, החלטתי לעבור לפילדלפיה, והוא הסכים לעזור לארגן את הטור הראשון בחיי בחוף המזרחי. הייתה רק בעיה אחת: לא היה לי רישיון. למען הצלת הטור, גרג החליט לחבר ביני לבין מוזיקאית די אנונימית בזמנו (עם רישיון!), שעמדה בעצמה להוציא את האלבום הראשון שלה בלייבל שלו, בתור המופע הפותח של הסיבוב.

וכך יצא, שבקיץ 2008, אוטובוס מפילי הוריד אותי בצ'יינה טאון, ניו יורק, ומי שאספה אותי משם עם חיוך מתוק, נעלי בד שטוחות ואוטו גדול אדום, הייתה לא אחרת משרון ואן אטן. בשבילי הכל היה חדש, שרון לעומת זאת, הייתה לוחמת דרכים ותיקה. היא כבר עשתה אינספור טורים, ניהלה באופן מרשים רשימות קשר עם מעריצים חדשים וישנים ובין לבין עבדה בלייבל שלא הבין עדיין איזה כישרון ענק נמצא אצלו (ובינתיים נתן לה בעיקר לקדם אמנים אחרים). חשוב להבהיר: אף אחד, אבל אף אחד, לא עושה טור עם מישהו שלא יכול להתחלק בשעות הנהיגה הארוכות. אבל שרון, יוצאת דופן גם מהבחינה הזו, לא התלוננה לרגע, ואחרי נהיגה סטנדרטית של 7 שעות ביום לכיוון, הייתה מעמיסה על עצמה מגבר וגיטרה חשמלית והולכת ברגל עד למקום ההופעה. כל ערב היא הייתה פותחת את הסט, הלסתות היו נשמטות ואני הייתי עולה ברעדה אחריה. אחרי ימים על גבי ימים באוטו אחד אדום, למדתי גם את כל הסיפורים שמאחורי השירים שלה ואת האדם המופלא שהיא, והפכנו לחברות טובות.

לא הרווחנו ממש כסף מכל הסיפור הזה (אולי סלסלת דובדבנים שאנרכיסט אחד הציע לשרון תמורת הדיסק שלה), אבל הסתדרנו מספיק בשביל דלק ואוכל ליום הבא. המשכנו להופיע ביחד מדי פעם גם אחרי אותו טור, בכל מיני מועדונים ניו-יורקיים שהדלת שלהם הייתה פתוחה עבור שרון תמיד, ולא עבר הרבה זמן עד שכל שאר העולם הצטרף להערצה כלפיה. אני מתגעגעת לג'אנק שהיינו קונות בתחנות דלק, לנופים ולאנשים שהתחלפו מלילה ללילה, למוזיקה שנוצרה בדרך ולחברה טובה שלי".

איך הצלתי את פי ג'יי הארווי מהשירותים / אביב מארק
"פסטיבל הבלוז בחיפה, 1995. הייתי הסאונדמן מוניטור בהופעה של פי ג'יי הארווי. נגמר הבלאנס, ואז, בזמן שבין סוף הבלאנס לבין תחילת ההופעה, נכנסתי לסוג של הלם, כששמעתי נקישות מנומסות מתוך אחד מתאי השירותים הצמודים לבמה. ניגשתי ומשכתי בכוח פעם אחת, פעמיים, כשבמשיכה השלישית נשארתי עם הדלת ביד. ומולי עומדת הגברת, ממלמלת 'טנק יו סו מאץ', טנק יו סו מאץ', יו ג'אסט סייבד מי', ולא יכולתי להוציא מילה, הייתי בפריז. ככה, מפגש בשירותים כימיים של חברת מוצאות".

איך נתתי לדייב גרוהל דיסק שלי / ליאור אבל
"רוק ורכטר 2010, Them Crooked Vultures, להקתם של דייב גרוהל, ג'וש הומי וג'ון פול ג'ונס הופיעה ביום הרביעי והאחרון. בהופעה של פרל ג'אם שסגרה את הפסטיבל, דייב גרוהל עלה בהפתעה לבמה בשיר האחרון, ותופף בעמידה על הסט יחד עם מט קמרון. יום לאחר מכן חברה ואני נסענו לבריסל כדי לקחת רכבת חזרה ללונדון, עשינו סיבוב קצר, וכשחזרנו חברים ששמרו לנו על התיקים סיפרו שהם ראו את Them Crooked Vultures מהלכים להם בתחנה(!). נכנסנו לאטרף, חיפשנו אותם בכל האזור אבל הם נעלמו. התייאשנו. לקראת הגעת הרכבת התקדמנו לרציף ממנו יוצאים ללונדון, ופתאום, בתזמון מושלם, שלושתם יצאו מחדר צדדי לפני המדרגות הנעות, והבנו שהם הולכים לקחת את אותה הרכבת. ברגע שהגענו לרציף, שאלתי את דייב אם אפשר להצטלם איתו, הוא ענה ש'אין בעיה, אבל תוך כדי הליכה', דבר שפתח את הדלת לעוד כמה מעריצים שהיו מסביב וניצלו את הרגע.עלינו לרכבת, שעתיים נסיעה ואני לא רגוע, חושב באיזו אסטרטגיה לנקוט כשאני יורד ממנה, אל מי מהם לפנות. הבחירה הייתה ברורה - מצאתי סינגל של הלהקה שלי (Drunk Machine דאז) שהיה במקרה בתיק, ארזתי דיסק עם סטיקר בעטיפת נייר ורשמתי לו איזו פסקה עם אימייל. כשהגענו ללונדון ירדתי מיד וחיפשתי את הלהקה בריצה קלה - הם היו מפוצלים, כנראה מטעמי בטיחות. ראיתי את ג'וש הומי, לקחתי צ'אנס ודילגתי עליו, ראיתי את ג'ון פול ג'ונס, דילגתי גם עליו, וממש לקראת הסוף, כבר בחצי המדרגות למטה ראיתי את דייב. הוא הרכיב אוזניות והאזין למוזיקה בפול ווליום. פניתי אליו, "I can't hear you" הוא ענה וסימן שהוא עם אוזניות, אבל ברגע שנפנפתי לו עם הדיסק הוא ישר אמר "היי ואוו ואוו" הוריד את האוזניות ונתן לי שניה מזמנו. גמגמתי "!I wrote it for you" כשהתכוונתי בעצם להגיד "I wrote something for you" - הוא התלהב ואמר תודה רבה, כנראה הבין שכתבתי את השיר עליו. משם מישהי לקחה את הלהקה הישר ללימוזינה שחיכתה בחוץ, ואני נשארתי עם כמה מילים שהחלפתי עם דייב גרוהל".

איך ביליתי לילה בים עם בלונד רדהד / עדי קורל
"עוד ערב תל אביבי רגיל, קובעת עם חברה בשסק, יושבות ושותות. פתאום מצטרפים כמה חבר'ה, מדברים באנגלית - אחד מדבר איתי, השני איתה. אני שואלת את הבחור מה מעשיו בארץ הקודש, והוא עונה בנונשלנט ש-'We came for a concert'. אני שואלת אותו על מה מדובר, 'Blonde Redhead',הוא משיב. השם נשמע לי קצת מוכר אבל אין לי ממש מושג מי אלה ואיך הם נשמעים. הוא שואל אם אני מכירה, ואני עונה שיכול להיות, אולי איזה שיר או שניים. אני תוהה אם הם הגיעו לראות את ההופעה הזאת, והוא מסביר לי שהם עצמם בלונד רדהד. 'אה, נחמד', אני עונה. השעה כבר 2 בלילה, זה הלילה האחרון שלהם כאן, אז חברתי מציעה שנלך לים. הם זורמים איתנו, אנחנו מגיעים לים מורידים את הבגדים ונכנסים למים, מדברים וצוחקים. בבוקר יש להם טיסה אז לקראת הזריחה הם כבר מוכרחים ללכת, אנחנו מחליפים אימיילים והם מלווים אותי הביתה. יום למחרת אני מספרת לחברה על הלהקה הזאת, בטוחה שאין סיכוי שהיא מכירה אותם בכלל ומבינה ממנה שמדובר בהרכב בסדר גודל עולמי. 'בלונד רדהד?', היא שואלת, 'הלכת איתם לים? הם בסדר גודל של פורטיסהד לפחות!', היא אומרת. ואז אני מגגלת ומגלה שבלונד רדהד באמת מוכרים, גדולים, והיי אפילו יש להם אחלה מוזיקה. בקיצור, ביליתי עם בלונד רדהד בים והיה ממש מגניב". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ