פסטיבל מוזיקה מקודשת: קסם מארצות אחרות

שני לילות, שלושה מופעים: מארק אליהו הרחיב את הלב בלי טיפה של ציניות, ויקטוריה חנה גילתה מחדש את סודות העברית ושי בן צור יצר מופע בעל ממד רוחני עמוק. ומה עם ג'וני גרינווד?

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

מדיטציה מוזיקלית. שי בן צור (צילום: Victor MuperPhoto)קיץ לא פשוט עבר על ירושלים. בין אירועים על רק לאומני לטרגדיה הקשה של מצעד הגאווה, איימו האלימות והשנאה להשמיד גם את החלקות הטובות והיפות שנשתלו במיוחד עבור חודשים אלה. וכך, ספק במקרה ספק בכוונה מלאה, נחתם השבוע הקיץ עם פסטיבל מוזיקה מקודשת, שכל כולו בקשה להשמיע קול נקי מכוחנות ואגרסיביות. הפסטיבל, שנערך זו השנה הרביעית, מקבץ מוזיקאים מכל העולם שחברו יחד ליצירה מקורית, חוצת ז'אנרים, שעוסקת בקשר שבין צלילים, מנגינה, שירה והתקדשות. זהו לא פסטיבל דתי, אם כי בהחלט יש בו ממד רוחני גדול - או ליתר דיוק שאיפות להעביר את המאזינים טרנספורמציה. » הכל על פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת» בדרך שלו: מי אתה מארק קוזלק?» VMA 2015: קניה ווסט רץ לנשיאות» בון ג'ובי השחקן: התפקידים שהכי אהבנו» כל השמות שיגיעו לפסטיבל אינדינגב השנההמופע הראשון שראיתי היה של מארק אליהו ואנסמבל המקאם, שנערך בערב הפתיחה (31 באוגוסט). אליהו, מוזיקאי רב כישרון, ביקש לחקור את "המקאם" (בערבית: מקום) - מעין מודוס שקושר יחד סולם מוזיקלי, רגשות, צבעים, עונות השנה, גרמי שמיים ועוד, ולהעניק לו בעזרת שבעה נגנים ושלושה זמרים נוספים פרשנויות חדשות. הנגנים מצוידים בכלים שהקהל הסביר כנראה לא ראה מימיו - סרנגי, טנבור, טאר, קמנצ'ה ועוד. עבור הגרסה הירושלמית בחר אליהו ארבעה מקאמים – שור, מהור, נאווה ובאיית שירזי. כל אחד מביע מצב רוח אחר, טמפו ואנרגיה שונים, איטי ומהורהר, כואב ואינטנסיבי ואף צוהל ומלא שמחה. אליהו, שישב במרכז הבמה, הוביל את הנגנים לשילוב כלים וצלילים מלא דיוק ששזר יחד ניגון מוסלמי עם תפילה יהודית, מוזיקה שנשמעה לרגעים אירית, ודקה ולאחר מכן כמו שיר עם מאזור הבלקן. גם הקהל היה מגוון כמו הצלילים והנגנים שעל הבמה. המאזינים מילאו את אולם ימקא בירושלים ושאגו בהתלהבות בסיום כל סולו, כל קטע שירה וכל מקאם. בלי טיפה של ציניות, בלי מסרים מיינסטרימים וסכרינים על אחדות מזויפת, הצליח אליהו ונבחרת הנגנים שלו להרחיב את המילה "מקודש" ולהכניס לתוכה מגוון עצום של קולות. משמעות חדשה למוזיקה המקודשת. מארק אליהו ואנסמבל המקאם (צילום: נועם שוגנובסקי)בערב השני (1 בספטמבר) המשיך הפסטיבל עם שני מופעים נוספים, שגם הם סיפקו פרשנות חדשה לטקסטים ולחנים מסורתיים. הראשונה הייתה ויקטוריה חנה, שהעלתה מופע משותף עם המפיק המוזיקלי והמתופף תמיר מוסקט והבסיסט איתמר ציגלר. אם השירה, כפי שאמרה פעם אגי משעול, היא מה שמציל אותנו מלהירדם לתוך השפה, אזי הפרויקט של ויקטוריה חנה הוא ניסיון להציל אותנו מלהירדם לתוך השירה. לא לשווא המופע נפתח בפירוק, לעיסה ולישה של האותיות, העיצורים, התנועות והצלילים המרכיבים שורות מתוך השיר בה"א הידיעה – שיר השירים – "אני ישנה וליבי ער". אך למרות שיש במאמץ הזה קסם אינטלקטואלי, הוא לא תמיד מצטיין בממד האמנותי. לרגעים נדמה היה שאותו מופע, ובוודאי חלקו הראשון בו מפרטת ויקטוריה חנה לגבי האותיות, העיצורים והתנועות, היה יכול להועיל לא פחות לילדים שמגבשים את יכולותיהם המילוליות ו/או לומדים לקרוא ולכתוב. נכון, ישנה חשיבות רבה בהחזרת השפה לעצמה, כלומר בפעולה אמנותית שמראה לנו עד כמה העברית אינטלגנטית. כיצד (למשל) המילה "ישֵנה" מקפלת בתוכה את הצליל "ששש...", שנלחש כדי להשקיט את החדר לפני שנרדמים. אך עבור מי שאוזנו כרויה לחומר הגלם הלשוני, לא יחדש הפרויקט הרבה. ואכן, הרגעים היפים ביותר במופע היו החיבורים בין כל המוזיקאים. יחד הם יצרו מקצבים ומצלולים מקודשים, תרכובת של ארמית, עברית ומוזיקה, שנישאו למעלה על ידי קולה החזק (לעיתים עד כדי צרימה) של ויקטוריה חנה. ויקטוריה חנה (צילום: נועם שוגנובסקי)חיבור מוזיקלי של מצלולים מרתקים. ויקטוריה חנה (צילום: בת סודר)שיאו של הפסטיבל היה המופע המשותף של שי בן צור וגיטריסט להקת רדיוהד ג'וני גרינווד. המפגש המסקרן הזה חיבר יחד מוזיקה קוואלית-הודית-מסורתית, רוקנרול, גרוב אלקטרוני וגם לא מעט ג'אז. למעשה, נדמה היה שבן צור וגרינווד העלו על הבמה את הגרסה ההודית לביג בנד, שהורכבה מ-14 נגנים: כלי הקשה, בראסים, זמרים ומיתרים. במרכז, שני הרוקיסטים עם גיטרות, מובילים את הקצב כולו. העיבוד שם פחות דגש על ההרמוניה הקולית, והתרכז בעוצמה ובסחף של שילוב הכלים. גם קולו של בן צור הצטיין בעיקר בעוצמתו ופחות באיכותו. תפקידו של גרינווד נותר רוב הזמן צנוע ביותר, ולרגעים נדמה היה שהוא נמצא על הבמה פשוט כשם גדול ופרצוף יפה. אני בטוחה שאוזניים מיומנות יותר בזיהוי שכבות של בס וגיטרה היו יכולות לזהות את תרומתו, אלא שהכריזמה הגדולה של בן צור, והשמחה האדירה של נגניו (שאגב הקימו את הקהל על רגליו בשלב מוקדם מאוד של המופע), הותירו את הסלב שעל הבמה הרחק מאחור. ג'וני גרינווד, הקהל (צילום: Victor MuperPhoto)שיא ראוי. שי בן צור, ג'וני גרינווד ותזמורת הגרוב מרג'אסטן (צילום: נועם שוגנובסקי)למרות שהמופע של בן צור היה במידה מסוימת ההדליינר של הפסטיבל, נדמה היה שדווקא הוא העמיד את הפרשנות הצרה ביותר למושג "מוזיקה מקודשת". בן צור שר גם בעברית וגם בשפת המקור, בעיקר טקסטים רוחניים ודתיים. למעשה, ככל שהלך המופע והתקדם הפכו הטקסטים יותר ויותר דתיים, והמקצבים יותר ויותר מדיטטיביים. יחד עם זאת מדובר בפרויקט מסקרן, שבהחלט מהווה שיא ראוי לפסטיבל הנהדר הזה, שיש רק לקוות שימשיך ויגדל. פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת 2015, 31 באוגוסט, 1 בספטמבר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ