מאי ברנר, עכבר העיר | צילום: זוהר שטרית
מאי ברנר, עכבר העיר | צילום: זוהר שטרית

בר שכונתי קטן ומשפחתי, שני גברים יושבים ובוהים לרחוב הריק, שותקים ומתרכזים בלהרגיש את המאוורר. מלצרית עדינה מגישה כוסות מים, ומותירה אחריה שקט חם. ואז פתאום שריקה, שני הגברים צועקים "נשמה, כפרה!!", והמלצרית יוצאת בחיוך אל אביהו פנחסוב שרק הגיע, מיד מחמיא לה על השמלה האדומה משל הייתה זמרת ברים. עם חולצה מכופתרת, פרחונית ודהויה שפתוחה עד אמצע החזה הוא מתיישב ושולף את החיוך השרמנטי, זה שכולם מדברים עליו, ושממיס את הקהל הופעה אחר הופעה. השואו התחיל.

» מועדון הקצב של אביהו פנחסוב - לוח הופעות
» איך אביהו פנחסוב והמועדון הרימו בזאפה?
» טייני פינגרז בבארבי: כשהעולם עמד מלכת
» מזיעים ולוהטים: המתופפים שכדאי להכיר

"מי שלא נכח בהופעה לא יבין. לא יודע אם זה לטובתי", מעיד פנחסוב על מועדון הקצב, ההרכב ברשותו הוא עומד. והוא לא היחיד שטוען כך, גם הקהל מגיב בהתלהבות. מועדון הקצב חוגגים מגוון רגשות על הבמה, שמחה ותשוקה, או כמו שפנחסוב קורא לזה - "התדר". "בשבילי", הוא מסביר, "זהו רגע אחד שנמתח לאורך שעה וחצי, שאני לא יודע מה קורה בו. זה כאילו שאני יורד לתוך לבה גועשת, אבל אני חי בתוכה(!), אני לא מת מזה. לא יודע מה זה, פאשן, אגרסיה". נראה שהלהט של הקהל והשחרור הקולקטיבי, מקבילים לתחושות שלו כשהוא על במה. "אני מנותק מחשיבת יתר ופחדים", הוא מציין, "לעומת מה שקורה לי הרבה בחיים, כשאני כן מפחד או חושב יותר מדי. על הבמה קורה בי משהו שאני שואף להרגיש אותו יותר בחיים. יש חופש וביטחון שהכל אפשרי והכל פתוח". הרכיב את הלהקה בפינצטה. אביהו פנחסוב ומועדון הקצבאז את הדמות הזאת אתה שומר רק לבמה?"זה עדיין אני, אז היא כן באה לביטוי גם בחיי האישיים. אבל על הבמה זה פשוט יותר, נשאר משהו מאוד חשוף ופתוח, כשעל המקומות האלה בחיים האמיתיים מולבשים המון פחדים. אם אנשים היו יודעים מה עובר עליי לפני הופעות הם לא היו מאמינים. אני מפחד לעלות על הבמה, יש לי פחד במה באיזשהו מקום. הלב שלי נקרע. זה קורה לאט לאט, וברגע שאני עולה אני לא יודע איך, זה נעלם".מגריז ועד אריס סאן קשה להאמין להצהרות החרדה של פנחסוב כשיושבים מולו, בטח כשרואים אותו מופיע או כשלוקחים בחשבון את העובדה שמגיל שש התייצב מול מראה כדי לעבוד על תנועות ופרפורמנס ברצינות תהומית. לכך אפשר להוסיף סיפורים מהילדות על איך היה שובה את המורות בקסמו, ומשכנע אותן להקדיש את שיעורי חברה לחזרות על נאמברים של גריז בכיתה. אבל לא תמיד השואו הצליח, ולפנחסוב היו גם צדדים שהתבייש בהם. "בתור ילד הייתי חוצן בשכונה שלי, אף אחד לא שמע את המוזיקה שאני שמעתי", הוא מגלה. "זה היה לא מגניב, ולא יכולתי לחלוק את זה עם אף אחד.  גם המוזיקה המזרחית וגם הרוק, משתיהן התביישתי כי רציתי להיות מקובל ונאהב וזה לא עזר לי".למרות ההסתרה, ההשפעות המוזיקליות נשארו חלק בלתי נפרד ממנו. אולי בגלל זה מתבצעות אין ספור השוואות בין מועדון הקצב של אביהו פנחסוב לבין מוזיקאים גדולים יותר ופחות בהם אלביס, אריס סאן, הדורבנים והשמחות. "כל ההשוואות נכונות", מאשש פנחסוב, "כי אני באמת כל הדברים האלה". לתפיסתו הקו המחבר את כולם היא מוזיקת נשמה. החל בריי צ'ארלס, אלביס, דיוויד בואי ופרינס, שהשפיעו עליו בזכות אביו שהיה מביא קסטות מחנות סמוכה לכפר שלם ("זה הטריף אותי"); דרך קזנג'ידיס, אריס סאן, דלאראס ומוזיקת פולקלור בולגרית אליהם נחשף מצידה של אמו; ועד איציק קלה, בועז שרעבי וזוהר ארגוב שממלאים לו את משבצת הסול הישראלי. "לא משנה אם זו מוזיקת נשמה שחורה, אמריקאית, יוונית, טורקית, או מזרח תיכונית", הוא אומר, "העיקר שיש בזה כוונה ונשמה. זה החיבור שלי, אני אוהב שזה חשוף".כתב על אהבה מתוך מקום מרוסק נפשית. אביהו פנחסובשפיות זמנית למרות שהוא זוכר את אמו וסבתו משמיעות קסטות של פולקלור בולגרי ויווני בפול ווליום, מצוידות בטרנזיסטור תקול שרק צד אחד בו עובד, את הצד של הרוק והFאנק פנחסוב אימץ מוקדם יותר ובקלות יותר. הוא אפילו הוציא אלבום שנגנז בסופו של דבר, שמאופיין ברוקנרול, גרובים של Fאנק, דיסקו אלקטרוני וכל מיני ניסיונות. ואז קרה השיפט. "אמא שלי חלתה והייתה המון בבית חולים", הוא נזכר, "זו תקופה שריסקה אותי נפשית. דווקא אז החלטתי לעשות אלבום או לפחות לכתוב ולהקליט, מתוך מחשבה שזה מה שיכול להשאיר אותי שפוי ולהציל אותי". כך קרה שאת האלבום החדש עם מועדון הקצב, שמלא בשירי אהבה ואופטימיות קלילה, פנחסוב כתב לפני כשלוש שנים, בתקופה הכי עצובה בחייו, כשאיבד את אמו. באותה שנה גם יחסיו עם אשתו, זוגתו דאז, עלו על שרטון. "פשוט איבדתי את החיים", הוא חושף, "אמא שלי חלתה באלצהיימר ופשוט נעלמה לי מול העיניים עד שהיא לא זכרה אותי, את הבן שלה. הבית התפרק, היה לי קשה עם זוגתי. המוזיקה היה הדבר היחידי שנתן לי כוח להחזיק את עצמי, ודווקא אז בחרתי לכתוב שירי אהבה. זה היה משהו גדול ממני, מתוך יצר הישרדותי. ידעתי שאני חייב להיות מחובר לאהבה ושאם אני אסחף אני אתמוטט. החלטה לעשות את האלבום דווקא אז באה ממקום של לשרוד. אני קולט עם עצמי שהאלבום הזה נכתב ממקום של סבל, אבל יצאו ממנו דברים צחורים. הגעתי למסקנה שזה המקום שמסב לי אושר, כי אהבה זה הכוח שמניע את הכל, זה הבריאה, ואני לא מתפלצן עכשיו, אהבה היא בריאה, וברגע שאתה מחובר לתדר הזה הכל טוב. על הבמה אני באהבה ואז הכל אפשרי, חופשי, ולזה אנשים מתחברים ואי אפשר לזייף את זה".בתהליך הזה, כך נראה, פנחסוב עבר התבגרות כפויה: "כל הצדדים בתוכי התחברו. אני פחות מסתיר, יש לי יותר ביטחון ללכת עם מה שאני מרגיש ופחות לחשוב מה יגידו, ובשבילי זה המון. אני מרגיש שלעומת העבר אני יותר שלם ועגול".יכול להיות שבעקבות זה קצת נטשת את הז'אנר הקודם?"לא נטשתי, כי הוספתי וחיברתי עוד פיסה. היה חלק שקיבל ביטוי ופתאום זה הפך לשלם. על ההתחלה גם הבנתי שאי אפשר להביא נגנים רגילים, צריך בשביל זה נגנים של פעם, ורציתי באמת להביא את כולם בהתחלה, אבל זה היה קצת מתיימר מצדי".העיקר שיש כוונה ונשמה. מועדון הקצב של אביהו פנחסוב עם "ליטל":כשחיפש אחר נגנים שיהיו מסוגלים לנגן כמו פעם ולהביא איתם רוקנרול עם גרוב שחור וקטע יווני, הייתה אפשרות אחת בלבד. "ידעתי שזה צריך להיות חיים רומנו", הוא מספר, "אבל ברגע שאמרתי את זה רציתי לחזור בי, כי זה לא בנאדם שקל לדבר איתו לפי מה שאומרים. עם זאת, אני יודע להשיג את מה שאני רוצה, יש לי איזו עוצמה מאלוהים כנראה, פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו שיש לי משהו שיכול לעניין אותו, שרק הוא יכול לעשות ושאני חייב לבוא אליו להשמיע לו. היה קשה לשכנע אותו אבל בסוף הלכתי". רומנו התחיל מסירוב, המשיך בהאזנה עד שהודה שיש פה משהו טוב, המשיך בסירוב, עד שאשתו באה ולדברי פנחסוב "נתנה לו בראש כמו בסרט ערבי, שייצא מהבית ויעשה את זה".לפנחסוב לא היה כסף לשלם לרומנו, אלא בעיקר הבטחה שהדבר הזה יצליח. "רומנו בא מנקודת מוצא מאוד פסימית", הוא נזכר, "אמרתי לו גם שאני לא רוצה אותו על גיטרה אלא רק על הבוזוקי. הוא לא היה מוכן לנגן רוקנרול על בוזוקי, אבל ידעתי שזה יביא צליל חדש, ורק הוא יכול לגרום לזה להישמע מדהים". רומנו הגיע לחזרות, ונשאר. פנחסוב המשיך להרכיב את הלהקה בפינצטה ועם ציפיות שהתנפצו לעיתים קרובות: "רציתי את יגל כוכבי, המתופף של צלילי הכרם, אבל מתברר שהוא עבר לתעשייה האווירית. שמעתי שהבן שלו, טל כוכבי, מתופף מדהים - תימנית אולד סקול אבל גם עכשווי, רוקנרול וFאנק מגניב". לדבריו המפגש העיקרי להשלמת מועדון הקצב היה עם מארק פנחסוב, יליד אזרבייג'אן שעלה לארץ בגיל 12. "כשנפגשנו ראיתי ארבע גיטרות מהלכות", הוא מספר, "לא רואים בנאדם למרות שהוא ענק. היה לנו חיבור מדהים, הבנו והשלמנו אחד את השני. הצעתי לו להצטרף וזהו". החיבור היה כל כך מדהים עד שאביהו שאל ממארק את שם המשפחה שלו, והפך אותו לשם במה. איסוף הנגנים המשיך כמו גם חיפוש לוקיישן להופעה - מקום כמו של פעם, שיש בו להקת הבית סטייל אלה שניגנו במרתפים בשנות ה-70. באחד מהמקומות הרבים שסירבו לארח אותם, סיפרו לפנחסוב על "אנה לולו", והמליצו לו לנסות שם את מזלו. "כשנכנסתי הרגשתי שהמקום הזה הוא בדיוק התפאורה לפרויקט", הוא מסביר, "כאילו נבנתה במיוחד בשבילנו. סיפרתי להם את הסיפור והרעיון ריגש אותם. בעל הבית אמר שאין לו כסף לשלם אבל הוא מוכן לתת לנו את הפלטפורמה, וככה זה התחיל. בהופעה הראשונה המקום היה מפוצץ, כנראה העבירו את השמועה, ואיך שהתחלנו לנגן הבנו שקורה פה משהו. מאז הופענו כל שבועיים, וכל פעם היה היסטרי".אז כבר ברגע ההוא התחיל הבלגן?"הבלגן התחיל מאוד מהר. זה לא שמיד כולם ידעו עלינו, אבל אנה לולו עשה רעש, מהר מאוד גם חברות תקליטים התקשרו אלינו וכולם דיברו על זה. בלי פייסבוק, כלום. זה עבר מפה לאוזן".לאחד ולשמח לבב אנוש. עטיפת האלבום של מועדון הקצב של אביהו פנחסובכאמנים, זה לא פוגע בכם כשלא יודעים אם אתם אמיתיים או גימיק?"להיפך, עצם זה שלא מצליחים להגדיר ולהבין אותנו, זה רק אומר שמשהו קורה. כשקשה להגדיר משהו אבל מנסים, זה מעניין. יש גם סקפטים שלא מבינים בהתחלה אם זה אמיתי, ודווקא אלה מוצאים את עצמם תוך חמש דקות על הרגליים, על השולחנות, או על כתפיים של מישהו ונפתח להם הלב. כי אין פה ציניות והכוונה היא אמיתית - הכוונה היא אהבה ושמחה. אנחנו לא צוחקים על שום דבר, אנחנו מחייכים".אז אולי תתרום למחקר ותגיד איך היית מגדיר אתכם? "אני לא מנסה להגדיר ואני לא עוסק בזה, אני יודע איפה הכוונה והלב שלי. אני חושב שאני עושה מוזיקת נשמה ישראלית, שמכילה בתוכה המון השפעות שעיצבו אותי כאדם וכאמן. יש בה המון ז'אנרים ומה שמאחד את כולם זו הכוונה. זו מוזיקה שבאה לאחד ולשמח לבב אנוש. יש בה יצריות, תשוקה, ביטוי, וקצב שמגיע מהנגנים שבאים מעולם של גרוב. לא סתם אלה הנגנים שבחרתי".למה לדעתך ההצלחה הגיעה עכשיו ולא בניסיונות המוזיקליים הקודמים שלך?"בתור אדם מאמין אני יכול להגיד שזה קרה כי ככה בורא עולם רצה. זה הטיימינג שבו הדברים הסתנכרנו. כשמשהו צריך לקרות, לצאת לעולם ולתת לאחרים זה גדול מאיתנו. כנראה שיש לנו מה לתת".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ