הערב הראשון בפסטיבל יערות מנשה: הקהל הצעיר ניצח ברגליים

ליאור שרעבי הגיע ביום חמישי לפסטיבל יערות מנשה נלהב מאוד וקיבל אירוע פתיחה קצת צונן. מה בכל זאת גרם לו להתרגש ומי היו הכוכבים של הערב?

ליאור שרעבי, עכבר העיר | צילום: Gaya's Music Photo's
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאור שרעבי, עכבר העיר | צילום: Gaya's Music Photo's

ליינאפ ורסטילי. פאנקנשטיין ופורטרט בפסטיבל יערות מנשהפסטיבל יערות מנשה, המתקיים השנה בפעם השביעית ביער הקיבוצים במועצה האזורית מגידו, נפתח אמש (חמישי) באווירה מאופקת. למרות שכל הכרטיסים נמכרו מראש (צפי לכ-6,000 איש), הוקמו שמונה מתחמים, ארבע במות מופעים, הוזמנו קרוב למאה אמנים והליינאפ המוזיקלי נראה וורסטילי ומבטיח, היער עדיין לא התמלא. אולי בשל מזג האוויר ההפכפך, או בגרויות/צבא/לימודים/עבודה/משפחה, מסתמן כי הגל המסיבי של האנשים (כמו בפסטיבלים קודמים ואחרים) ינהר בכמויות לקופות רק מחר. מי שכן הגיעו אמש בהמוניהם היו בעיקר בני נוער וצעירים שתפסו מקומות טובים בקמפינג שבכניסה למתחם ההופעות. הילדים האלה - וגם אני (גילוי נאות: בפעם הראשונה פה), באנו ליערות מנשה ליהנות מתרבות בסביבת טבע, תכנים שפונים לשוחרי מוזיקה אמיתיים ואמנות רב-תחומית במקום מפגש מסקרן שבו כל אחד ואחת יכול להשתחרר מעט ולמצוא את מקומו. גם כמה עשרות משפחות, מבוגרים וטף, יזכו פה החל ממחר לשבירת שגרה מבורכת, עם פעילויות שונות לילדים, הצגות, סדנאות ועוד.» פסטיבל יערות מנשה 2015 - התכניה המלאה» פורטיסחרוף בהופעה: הג'וקר והבאטמן של הרוקנרול הישראלי » דניאלה ספקטור מודל אמהות: על טיטולים וגיטרות» יום הסטודנט 2015 - כל ההופעות בארץלאיזו הופעה רצים קודם? אלישע בנאי, טאטרן ופוטוטקסיס בפסטיבל יערות מנשה

בפסטיבל שכזה, עם מגוון כה רחב ומעניין, קשה לחלק את הזמן. לכל מקום שתלך ובכל במה שתבחר, ייתכן שתתגנב לראש המחשבה שאולי דווקא בצד השני של היער קורה הדבר האמיתי. הסתובבתי בין השבילים ודוכני האוכל הרבים (באופן מפתיע, בראשם עומדת הפינה הטבעונית שזוכה לאהדת הציבור) וניסיתי להבין מי נגד מי. "פוטוטקסיס היו מעולים", "מתי כבר טאטרן עולים?" "מי זה הג'ינג'י הזה??", "שמעת שמרינה ביטלה בגלל מחלה?" ו-"אני לא מאמינה שמירי פאקינג רגב שרת התרבות החדשה!" הם משפטים שנאמרו סביבי ב-וריאציות שונות במהלך הערב. אבל אולי השם הכי חם שנעדר מהשיח הזה, שכבר זמן מה עובר מפה לאוזן בקרב מביני עניין, הוא שמה של האישה שעשויה אוטוטו לפרוץ בענק: ויקטוריה חנה.שם דבר בארץ הקודש. ויקטוריה חנה מהפנטתמדובר באמנית כריזמטית ואניגמטית עם סיפור חיים צבעוני ומרתק, שנולדה בירושלים למשפחה ספרדית חרדית להורים יוצאי פרס ומצרים, למדה במוסדות חרדיים לבנות בלבד והיא מגמגמת מילדות. בשנים האחרונות ויקטוריה חנה ניהלה יחסים מורכבים עם הדת, טיילה בעולם ואף הופיעה מול הדלאי לאמה. כיום היא שומרת שבת (ולכן הופיעה אמש בשעה מוקדמת יחסית ומול קהל מכובד אבל לא גדול מדי), נשואה ואם לשלושה. בשמלה פרחונית כחולה, שלושה פרחים בשיער ומגפיים חומים ויקטוריה חנה עמדה במרכז במת קרחת היער וכבר בפתיחה היפנטה את הנוכחים שהאזינו לה בשקט מופתי, כמעט בחרדת קודש. על הבמה ביצעה פיוטים ספרדיים, ראפ של טקסטים עבריים קדושים ומזמורים המשלבים בין מזרח ומערב, דת וחילוניות. כחוקרת של השפה והמילים, היא מעניקה להם פרשנות מחודשת ומרתקת, אבל מעל הכל ההגשה שלה מהפנטת, קשה שלא לבהות בה, להישאב למסע ולהקשיב ליכולות הווקאליות המיוחדות שבוקעות מגרונה. למרות סאונד די גרוע (בכלל, חוץ מבמת השורש הראשית, הסאונד בבמות הקטנות אמש היה רע, לעיתים על גבול הצורם) כבר בסיום השיר הראשון הקהל נשבה בקסמה. בהמשך ביצעה את "שחורה אני ונאווה" ואז פנתה לקהל ואמרה, "עכשיו אני אבצע ראפ מתוך ספר הקבלה, שמתאר איך כל העולם נברא על ידי אותיות הקודש". הקהל התחיל להתרגש, והיא ציננה את ההתלהבות, "זה עדיין לא 'אלף-בית' (הכוונה לסינגל הראשון עם הקליפ הנהדר שכבר שחררה) אלא הקליפ הבא שייצא, אני כמו מורה עכשיו אז תקשיבו לי". הקהל נענה לה, נעתר מרצון והתמסר. ההופעה נחתמה עם השיר הויראלי ההוא ונזקקתי לכמה דקות להבין מה היה פה בעצם. למרגלות הקלעים שאלתי אותה איך היא הרגישה, "הסאונד היה נורא, אבל היה ממש כיף להיות ולהופיע בתוך יער".לא מפחדים מרוקנרול. איפה הילד בפסטיבל יערות מנשה

צעדתי לכיוון הבמה המרכזית בתחושה שהערב רק יילך וישתפר, אבל משום מה קרה ההפך. למרות שבהופעה של איפה הילד היה יחסית מלא וחמי רודנר הציג רוק חזק וקשוח (עם שלל להיטים ביניהם "הביאו את הסתיו" ו-"רק בשביל לקבל חיבוק"), האווירה הכללית הייתה די רגועה. ניתן היה להבחין בהרבה חולצות סוף מסלול וטיול שנתי של י"ב, שהיו שייכות לקהל צעיר מאוד שלא ממש התרגש מכל זה אלא האזין למוזיקה במין נונשלנטיות מוזרה. מאוחר יותר פאנקנשטיין עלו לבמה (הופעה שהתחילה באיחור של רבע שעה) ובתחילה היה אפילו יותר ריק מההופעה של איפה הילד. לאט לאט שוב הבמה הגדולה התמלאה. הFאנק של החבורה משך גם חלק ממי שישבו במתחם האוכל ולא מעט נענועי אגן הקיפו אותי. גברים ונשים עינטזו ופיזזו בקצב כשאלירן דקל, הסולן, שב והדליק את הקהל בין שיר לשיר. "בואו נעשה אהבה רוחנית", צעק להם, ורובם כמו תלמידים טובים שאגו לו בחזרה. עם זאת, מרוב כלים חיים על הבמה (בכל זאת, להקה של שמונה אנשים) נוצר מן תמהיל לא אחיד של סגנונות מוזיקליים - בעיקר פאנק מיושן וג'אז, שלא כל כך הרים את ההופעה לשלב הבא. הקהל נהנה מגרוב טוב אבל לא נכנס לזה לעומק, וכנראה שהופעה כזו הייתה מתאימה יותר לשעת צהריים. בהמשך הם אירחו את פורטרט שפתחו עם "כל הכוונה", והמשיכו ללהיטים "ואתם רוקדים" ו-"עד אלייך". הם שילבו דיסקו, ריתם נ' בלוז, Fאנק, פופ וג'אז והצלילים היו מאוזנים ונכונים, אבל היה חסר משהו - איזה טוויסט חדשני שיחבר בין העשורים הרבים והאבודים שחלפו מאז הקמת הלהקה, אי שם בשנות ה-90', לכאן ועכשיו. בכלל, נראה כי רוב הקהל שחזה בפורטרט לא נולד כשהשירים הללו נכתבו, ואלה שדיקלמו את המילים עשו זאת בעיקר מטעמי נוסטלגיה. אוירה מדהימה בסוף הערב. צעירים בקהלקצת אחרי חצות, כשטאטרן עלו, המצב בקדמת הבמה עבר שינוי דרסטי. צהלות, קריאות שמחה ודרגה חדשה של קיצוניות הורגשה מסביב. הטריו האיכותי הרים את הקהל המנומנם וניגנן ג'ז-פרוג-רוק אינטנסיבי בצורה מעוררת כבוד. המקצבים נעו כמו גלים, עלו וירדו, התייצבו ונשברו שוב ושוב. הדינמיקה בין חברי ההרכב, אופיר בנימינוב (בס), תמוז דקל (גיטרה) ודן מאיו (תופים) הייתה מעולה. כל אחד מהם היה נחוש, ממוקד ומפתיע. המוזיקה שלהם הצליחה לספר סיפור, להעביר מסר ואפילו מעט לרגש, וכל זה - ללא שימוש במילים. האינסטרומנטליות חסרת המאמץ הזו הייתה בהחלט משהו שהקהל הצעיר (והמבוגר יותר) התחבר אליו כאחד. הכל היה טוב ושמח למדי, אבל אז מישהו לידי קרא לי "סליחה, אדוני" וזה היה הסימן שהגיע הזמן לפרוש לישון. היום יגיעו לפה עוד המון פרצופים מחייכים. נקווה שגם מעט יותר "מבוגרים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ