פסטיבל יערות מנשה: תצוגה של נשיות חזקה

הפסטיבל הציג אקלקטיות וגיוון שלפעמים לא נראו אחידים, אבל הצליח לרגש ולעניין בכל אחת מהבמות, ובמיוחד שורה של אמניות מרשימות שהוכיחו את עצמן מעל כולם

ליאור שרעבי, עכבר העיר | צילום: Gaya's Music Photos
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליאור שרעבי, עכבר העיר | צילום: Gaya's Music Photos

בצעד תימני. לירון עמרם בפסטיבל יערות מנשהעונת הקיץ הרשמית אמנם תיפתח רק בעוד חודש, אבל פסטיבל יערות מנשה השביעי, שהתקיים בסוף השבוע האחרון, בהחלט היה סנונית ראשונה ומוצלחת לקראת מבול של הופעות ופסטיבלים מוזיקליים שצפויים להתרחש בחום יולי-אוגוסט הקרב ובא. אלפי אנשים מרחבי הארץ הגיעו לצפון הירוק, עלו על השאטלים שעברו בין שבילי אפר מאובקים, ונחתו בלוקשיין ייחודי בין עצי אורנים, לאירוע מושקע שפנה לכל הגילאים – בני נוער, צעירים אחרי צבא, סטודנטים, משפחות עם ילדים וגם כמה ישישים נמרצים במיוחד. הקהל היה מורכב משלל אינדיבידואלים: סחים, היפסטרים, רוקיסטים, פנקיסטים, מטאליסטים, מזרחיים, אשכנזיים ובעיקר מלא אנשים יפים שתרמו ליצירת התרחשויות רגעיות שהרכיבו מציאות אלטרנטיבית ולעיתים סוריאליסטית. מציאות שבה אין איראן, ובמקום לדבר, אנשים אשכרה חיים את החיים עצמם. » פסטיבל יערות מנשה 2015 - התכניה המלאה» ערב הפתיחה של פסטיבל יערות מנשה» פורטיסחרוף בהופעה: הג'וקר והבאטמן של הרוקנרול הישראלי » יום הסטודנט 2015 - כל ההופעות בארץאחרי ערב/לילה ראשון סולידי למדי, קמתי בשישי בבוקר עם אנרגיות חיוביות יותר. לאט לאט הגיע קהל נוסף וחדש שהחל למלא את מתחם האוהלים, עם ציוד רב ואווירת "באנו לעשות שמח". בינתיים, החבר'ה שישנו לידי הציעו לי כוס ערק, "לפתוח את הבוקר כמו שצריך", והרמנו לחיים. אחד מהם שאל אותי אם אני מנגן על איזשהו כלי והתבאס קצת שהשבתי לו בשלילה. ככה זה בפסטיבל, גם במאהל אפשר "לתפוס" הופעה ספונטנית של ילדים עם חלומות גדולים. מישהי בשם פרח התחילה לשיר את "Where Did You Sleep Last Night" בצורה מקסימה. הקשבתי לה מעט והמשכתי לכיוון הבמה המרכזית ("במת השורש") שם ההופעות של מיה יוהנה ולאחריה דניאלה ספקטור שמרו על הקו היחסית רגוע של אמש, עם מוזיקה שעושה נעים. הרגשתי שצריך לעלות הילוך, אז צעדתי לבמת הארמגדון (הבמה הטובה ביותר לאורך כל הפסטיבל), שם לייזר לויד, שהוא גיטריסט מצוין וזמר לא רע בכלל, ניגן בלוז כובש.ייצוג נשי הולם. מיה יוהנה, דניאלה ספקטור, שלוש מארחים את עדי אולמנסקיאחר כך עדי אולמנסקי ושלוש, טריו ג'אז המורכב מגדי שטרן (פסנתר), דניאל בן חורין (קונטרבאס) ומתן אסייג (תופים) הירושלמיים, נתנו הופעה מקפיצה. החיבור המיוחד בין הביטים האלקטרוניים של אולמנסקי עם הג'אז של שלוש, הלהיב את הקהל שמילא את הרחבה. כשאולמנסקי ביצעה את "No One Around" ואת "Was It You", היא נשמעה מצוין והזכירה למי ששכח שקודם כל מדובר בזמרת אדירה שגם בלייב מדייקת בכל תו ומתכוונת לכל מילה. משם עברתי לבמת קרחת היער האינטימית, שהייתה במרחק הליכה קצר מהציר המרכזי של השורש-דוכני האוכל-ארמגדון, כשהקונספט שהתמקד במופעי תיאטרון, מופעי ילדים ומוזיקת עולם, לא משך יותר מדי קהל.  בסמוך לשם, בבמת על העץ התקיימו הופעות של יוצרים מוכרים יותר ומוכרים פחות (האחיות ג'משיד, דניאל ספיר, דניאלה טורג'מן ועוד רבים) מול קהל שבעיקר בא בשביל חלקת האדמה הנוחה תחת הצל, להעביר כמה רגעים לפני ההופעות הבאות.לקראת הצהריים אזלה לי הסוללה בטלפון, ונראה לי ששם התחלתי באמת ליהנות. גם האלכוהול התחיל להשפיע, ובתזמון מושלם הגעתי שוב לבאמת הארמגדון שם DJ עטר מיינר חימם את הקהל לקראת ההופעה של לירון עמרם. מיינר ניגן מוזיקה ערבית וכנראה שזה הבריח לא מעט אנשים, אבל לי זה ממש לא הפריע. עמרם עלה ונתן שואו מעולה עם הלהיטים "השחר", "א-ליל", ו"סאפרת", וכשהקהל (הקטן יחסית) שילב ידיים והחל במעגלים של צעדים תימניים, הצטרפתי בשמחה (אם סבתא שלי הייתה רואה את היכולות שהפגנתי כנראה שהיא הייתה מתביישת בי). כל מי שהיה ברחבה, אשכנזים ומזרחיים כאחד, חגגו באווירת חפלה תימנית-רוקנרולית-אלקטרונית.חיים את החיים עצמם. הקהל בפסטיבל, ואייל תלמודי אחדהלכתי לבר והזמנתי עוד גולדסטאר (25 שקלים לחצי, מעט יקר) וחיכיתי לאחת המוזיקאיות המוערכות בסצנת האינדי המקומית – הילה רוח. אחרי שנים כסולנית של כלבי רוח, הייתה ציפייה באוויר לקראת ההופעה הזו, שהבטיחה וקיימה (לטעמי ההופעה הטובה ביותר בפסטיבל). רוח, שהשיקה בשבוע שעבר את אלבום הבכורה שלה, נתנה את כל כולה על הבמה, והקהל שמילא את הרחבה לא נותר אדיש ורקד בטירוף. היא ביצעה את "דובה גריזלית" (יחד עם המסך הלבן שנתנו שואו תיאטרלי ופרוע), "תכף בת 30", "עייף אני" ו-"תאמין לי" כשבכל שיר הייתה יותר טובה מקודמו. לאורך כל המופע רוח הפגינה נשיות חזקה ושירה עוצמתית והוכיחה שכעת זה הזמן שלה לזרוח.הכי טובה שיש. הילה רוח עם המסך הלבןמאוחר יותר בערב אינפקציה עלו לבמה המרכזית והמשיכו את הקו הרוקיסטי של יום שישי. כצפוי, טרטר עלה לבמה בתלבושת מגוחכת: גלימה אדומה, כובע תואם, כפפות, משקפי שמש שחורים וחולצה עם כיתוב "I Love Israel". גיא בן שטרית, לצידו, היה מחופש לפרח ורוד ונוצץ. להקת הקאלט מפתח תקווה הרימה את הקהל, שבאופן מפתיע היה מורכב מהמון ילדים ובני נוער שלא נולדו כשהלהקה כתבה את להיטיה הגדולים, אך דקלמו את השורות עם ניר טרטר, ואף צרחו "יהלי סובול, יהלי סובול" ו-"לא היה זיתים". הם ביצעו את "בקבוק עליי" כשלאחריו טרטר אמר, "אני מבקש להנמיך את המוזיקה בבמה השנייה. מספיק עם הכאוס הזה. אנחנו רוצים את כל הפוקוס עלינו". זה כנראה עבד לו כי הם המשיכו ל-"זה עושה לי שמח", "אצטון", "אם הדרך", "אלטעזאכן" ו-"עין הנמר". למרות מוזיקה שבאופן אישי איני מתחבר אליה, נהנתי מהומור הנונסנס, האנרגיות הבלתי נגמרות של הלהקה והטקסטים האבסורדיים שהיו מדויקים ובוצעו בקפידה.הרימו את הקהל לשמיים. ניר טרטר מאינפקציה, קין והבל 90210, טייני פינגרזעוד להקה שזוכה לדיבור חזק בתקופה האחרונה הם קין והבל 90210 שהופיעו בבמת הארמגדון. שאול לוריא (בס ושירה), יונתן השילוני (גיטרה ושירה) ואיתמר לוי (תופים) ניגנו מטאל כבד והוציאו הרבה זעם ותסכולים של צעירים מרדניים. לוריא שאל את הקהל, "למה אתם לא ברד בנד (שהופיעו בבמה המרכזית באותה שעה)?" וענה לעצמו "כי הם חרא". הקהל שאג משמחה והאנרגיה במקום (שהיה יחסית מלא) הייתה קיצונית על גבול ההיסטרית, אבל הרעש הכאוטי, מעגלי הפוגו המוגזמים והפרסונה הבימתית שהציגה מן זחיחות או צחוק שלא הבנתי, הפריעה לי. קין והבל ניגנו בצורה קטלנית ומרשימה מאוד (במיוחד לוי המתופף), וגם כמה מהטקסטים שלהם לא רעים בכלל, אבל התחושה כאילו הם הלהקה הכי טובה בפסטיבל קצת פגמה בניסיון שלי להבין מי הם ומה הם רוצים. ואולי באמת "לוקח זמן להבין דברים". אחרי חצות, טייני פינגרז, להקה שמשלבת בין רוק אינסטרומנטלי מבעבע לאלקטרוניקה רקידה, פסיכדליה ודאבסטפ מלא רגש ויצירתיות, סגרה את הערב בבמה המרכזית, וזו הייתה מסיבה גדולה שנעדרה ממנה תחושת מקום וזמן עם קהל מעורבב שקיבל והעניק בחזרה אהבה. נראה היה שהלהקה הצליחה להגיע לקהל חדש, כדרכם של פסטיבלים בהם אמנים ולהקות שאינן מוכרות מספיק, מגיעות לאנשים רבים שלא בהכרח היו שומעים עליהם במקום אחר.נוקבת ואמיצה, טובים אך לא מרגשים. רננה נאמן, לולה מארשלמחרת זה קרה גם לי. קמתי עם ציפיות בעיקר לקראת לולה מארש בצהריים, אבל החלטתי לראות קודם את רננה נאמן – זמרת שלא הכרתי לפני. ברגע שהתחילה ההופעה לא יכולתי להישאר אדיש. הסאונד שלה שמושפע משנסונים צרפתיים ומג'אז קברטי, סיקרן והפתיע אותי. משהו בקול המלאכי שלה, בשירה הנוגה, בנגינה על הנבל ובעיקר בטקסטים הבלתי מתפשרים נתנו לי כאפת מציאות. גם כשאתה באווירת חג באמצע יער קסום, כשענני עשן מעליך, אי אפשר להתעלם מפוליטיקה שמובעת בצורה לירית כל כך חריפה. היא פתחה עם "אפילוג", "מים חמים", "רוח רעה" ו-"שנסון לציון" - שיר אמיץ עם מסרים מחאתיים, שמבטא דעה נונקונפורמיסטית. רציתי ללכת לראות את דניאלה טורג'מן, אבל לא יכולתי לקום מהמקום, בטח כשימי ויסלר מהבילויים עלה לבמה ויחד הם ביצעו את "מטבח אל יהוד" החתרני. אחרי שההופעה הסתיימה הסתובבתי עם מועקה ומלנכוליה קלה, ואפילו הופעה יחסית טובה של לולה מארש לא ריגשה אותי. הקהל היה די אדיש אליהם, ובכלל נראה היה שהמתחם כולו הולך ומתרוקן מאנשים. אולי שביזות יום א' שהלכה והתקרבה, אולי הליינאפ של שבת שלא היה מספיק מעניין, אבל מרבית האנשים עזבו את הפסטיבל מוקדם מדי. מי שבכל זאת נשארו למופע הסגירה של גבע אלון וערן צור היו קהל מבוגר יותר, משפחות, אנשים שזוכרים ומדקלמים את השורות של "כרמלה גרוס ואגנר" בעיניים עצומות. גבע ביצע שירים בעברית ובאנגלית, עבר בטבעיות בין גיטרות (אקוסטית וחשמלית), ושיתף פעולה בצורה טובה עם צור בלהיטים "פרפרי תעתוע" ו"בלילות של ירח מלא", כשההופעה נחתמה עם "The Wind Whispers". מופע סגירה סביר בהחלט. גבע אלון וערן צור, שלט הכניסה ליערותיום שבת הסתיים בקול ענות חלושה, עם מופע מיינסטרימי שלא השאיר את המוני הצעירים. בכלל, לאורך כל הפסטיבל האקלקטיות המוזיקלית הייתה מתעתעת. מצד אחד הליינאפ חשף להקות חדשות וז'אנרים מוזיקליים שונים לקהל מגוון ורחב, אך מצד שני לא היה לפסטיבל אופי ייחודי משל עצמו, וקשה היה להגדיר את האירוע כמייצג סצנה תרבותית כלשהי. היה שם קצת מכל דבר, במנות מדודות, קצובות, עם שיאים אישיים, אבל רצף מוזיקלי שלא תמיד נראה הגיוני. למרות כל אלה ובעיות טכניות של סאונד פה ושם, היה מעניין, ולעיתים מפתיע ומרגש. שפע של אמנים הופיעו על חמש במות (כולל בבמת Mad Mud החתרנית) כשאין ספק שהפסטיבל היה שייך קודם כל לנשים, שחלקן נתנו הופעות שאזכור לעוד זמן רב. בדרך חזרה הביתה אספתי טרמפיסטית שביקשה לשמוע גלגל"צ. הסכמתי בהכנעה ובדיוק כשהעברתי לתחנה, ביונסה, המלכה האמיתית החלה לשיר  "Who Run The World? Girls!". אין לה מושג כמה היא צודקת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ