"השמיים אוהבים אותך אליוט סמית'": פורטרט חסר של מוזיקאי שהיה יותר מסך שיריו

הסרט התיעודי שנעשה על סמית' מלווה את יצירתו כבר מנערות, אבל מותיר את חייו האישיים בצל גדול. זוהי בחירה אמיצה אך בעלת מחיר כבד, שכן צופים שאינם מכירים את המוזיקאי המחונן כנראה לא ירותקו למסך

עלמא אליוט הופמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
המוזיקאי אליוט סמית' בהופעה
אליוט סמית' בהופעהצילום: אי-פי

אליוט סמית' הוא בין המוזיקאים המעטים שנותרו סוד כמוס, ונערץ על קהילה מצומצמת גם לאחר מותו. כותב השירים העדין והמסוגר, שידע ליצוק רגשות אוניברסליים ויומיומיים לתוך סיטואציות שכולם יכולים להבין ולהתחבר אליהן, מעולם לא הפך לנחלת הכלל, ונותר יקיר האינדי גם עם החשיפה הגדולה אליה הגיע. שני הדברים היחידים שידועים עליו לקהל הרחב, הם שכתב את השיר "Miss Misery" שהופיע בפס הקול של "סיפורו של וויל האנטינג", ושהוא התאבד. אבל אליוט סמית' היה אדם רב חלקים, הרבה יותר מחומרים מהם מורכבות אגדות עצובות.הוא היה אמן מוזיקלי מוכשר כשד, צנוע במיוחד ובעל יכולת נדירה לעורר אמפתיה מידית. אשף של רוך אינסופי, אינטימיות מהירה ובעל יכולת לשאוב מאזין מהתו הראשון. גם למעריציו האדוקים ביותר סיפור חייו תמיד היה בגדר תעלומה בלתי פתורה, ובתור מאזינה שהתאהבה בו עמוקות עוד בימי חייו התרגשתי מאוד לקראת הסרט התיעודי "Heaven Adores You: Elliott Smith", שנעשה עליו לאחרונה בידי הבמאי ניקולס רוסי (ומשתתף בפסטיבל דוקאביב השנה).

» על אלבום האוסף "New Moon" של אליוט סמית'
» קורט קוביין: "אני מרגיש שאנשים רוצים שאמות"
» כל המומלצים של פסטיבל דוקאביב

זו תחושה מאוד משונה לראות את "השמיים אוהבים אותך" אחרי צפייה בסרט התיעודי "Montage Of Heck" שנעשה על קורט קוביין. קיימים אינספור קווים מקבילים בין החיים של שני המוזיקאים המבריקים האלה, קווים שלא קל לראות בסרטים הביוגרפיים שנעשו עליהם, בין השאר בגלל הגישות השונות של הבמאים. "Montage Of Heck" הוא סרט עמוס, פולשני ויצירתי מאוד, שחודר אל חייו האישיים של קוביין על מנת לפצח את אישיותו, ואילו "Heaven Adores You" הוא סרט תעודה סטנדרטי, שמתיימר להשיג את אותה מטרה בעזרת התחקות אחרי האבולוציה המוזיקלית של אליוט סמית'. שני הסיפורים דומים במיוחד: גיבור רגיש מדי, נגיש מאוד, שהפך פופולרי בין לילה ורק רצה לעשות מוזיקה בלי הצורך לעמוד במרכז שלה. שתי העלילות מכילות ניגודים טראגיים שכאילו נלקחו מרומן אפי בן זמננו, ושתיהן נחתמות בהתאבדות אלימה של הדמות הראשית בהן. קוביין ירה לעצמו בראש, סמית' לעומתו דקר את עצמו בלב. נפש מיוסרת נטולת תקווה וקסם רומנטי של תהילה היו כרוכים במותם, אבל איכשהו רק אחד מהם הפך לאייקון מרכזי ועולמי, כשהשני נותר בגדר סמל שוליים ליודעי דבר.

אליוט סמית' עם "Waltz#2":

קרדיט: kigonjiro

בעזרת ראיונות עם קרובים ושותפים, צילומי רקע של הערים בהן חי, סרטונים אישיים והקלטות רדיו, "השמיים אוהבים אותך" מנסה לתפוס את יצירתו המורכבת של סמית'. שיריו מלווים את פסקול הסרט דרך ילדותו ושנות נעוריו עד ל-Heatmiser, טריו רוק בו היה חבר שלאט לאט הפך מוכר וזכה להערכה בסצנה המקומית, אך נדמה שהבמאי - או יותר נכון המרואיינים, נמנעים כמעט לחלוטין מלציין פרטים ואירועים שהתרחשו מחוץ לקריירה שבנה. מדי פעם ניתנים בסרט רמזים לגבי חייו האישיים, כאלה שהיו יכולים לתת מענה יותר מפורט לפאזל שהאיש הותיר אחריו, אבל הם נשארים בגדר רמזים. למשל, עולה כי לסמית' היו יחסים בעייתיים עם אביו, אך אחותו, שמעידה על כך, מתחמקת מלגעת בנושא הרגיש. ישנו קו אחיד שלא ברור אם הוכתב על ידי הבמאי או על ידי המרואיינים, המתמקד רק ביצירתו ועבודתו, ולא מצביע על הדברים שהרכיבו אותו כאדם.אליוט סמית' היה יוצר מסקרן מאוד, ועל אף כתיבה מחוננת ומילים מדויקות, לא הפך לקונצנזוס. הוא גיבש פריטת גיטרה ושירה מובחנות מאוד, ומהסרט עולה שהיה אדם שהעדיף לשמור את עצמו לעצמו, ואת מה שהתחולל בתוכו ניתן היה למצוא בעיקר בשירים שכתב.

איש פשוט עם גיטרה

עם הזמן לסמית' נמאס לנגן חזק. הוא כתב חומרים נפרדים מההרכב והתחיל להופיע לבד. זה היתה הבחירה ששינתה את הכל, ושם, לפתע הקסם קרה. לפי דברי חבריו, כשסמית' היה עולה לבמה עם הגיטרה שלו ומתיישב על כסא מתקפל, אנשים הרימו גבה, כי הכירו אותו בעצם כסולן של להקת רוק. אך ברגע שאצבעותיו החלו לרקד על המיתרים וקולו הרך והחם התגבר לאט לאט בחדר, השתררה דממה מסביב. היה בו כוח דחוס, עוצמה שהתפרצה ממנו כשהוא והגיטרה האקוסטית שלו חדרו כך פתאום ללבבות הנוכחים.

סמית' החליט לעבור לניו יורק כי הרגיש שזה הזמן להמשיך הלאה. החברים מספרים בסרט על האופי הנוודי שגרם לו לחתום פרקים באופן תדיר ולעבור מדי כמה חודשים למקום אחר, שוב, בלי לפרט או לנסות להבין את הסיבות. הוא חווה מעבר חד מאוד בין אנונימיות יחסית (הוא היה אהוב מאוד בפורטלנד, אורגון) לכוכבות מפתיעה בפריים טיים של הוליווד. רגע השיא התרחש כש"סיפורו של וויל האנטינג" הפך להצלחה היסטרית, ו-"Miss Misery" הגיע לטקס האוסקר. "השמיים אוהבים אותך" נפתח בראיון מצולם של סמית' בו הוא מצוטט אומר "אני האדם הלא נכון להיות מאוד גדול ומפורסם", וכנראה שאיש לא היה יכול להעיד על כך יותר מסמית' עצמו. הוא לא התנגד לפרסום, אבל לא הרגיש נוח בו. הוא היה אדם סולידי ומסוגר, נטול כריזמה ובעל מראה רגיל למדי. כעוף המשונה שהיה בעולם הזוהר, לא היה בו שמץ של אבק כוכבים. זו כנראה הסיבה שככותב מצוין הפך לנאהב כל כך והצליח לגרום לאנשים להרגיש קשורים אליו, אך באותה המידה לא הפך לנער פוסטר או זכה להכרזות דוגמת "קולו של דור". היה לו כשרון מרהיב לספר סיפורים בגלל שתמיד שיקף רגשות אמיתיים ומציאות, גם אם לא שלו הפרטית. ברגע מקסים בסרט הוא אומר "השירים האלה לא אמורים להיות כמו יומן או נאום או משהו כזה. הם יותר כמו תמונות ישנות שעשויות ממילים". כך, נגע לאנשים בנקודות הכי כואבות שלהם, והם הודו לו על כך.

אליוט סמית' עם "Miss Misery" באוסקר:

קרדיט: charlie ramirez

אחרי הופעה בטקס האוסקר, אותה חבריו כינו "תרחיש כמעט לא אפשרי" ו-"ניצחון של המוזיקה", סמית' המשיך להוציא אלבומים יפהפיים, קיבל הכרה והופעותיו היו מלאות, אבל מה שהוא באמת אהב זה פשוט לכתוב ולהקליט. "השמיים אוהבים אותך" מלמד את הצופה הרבה על הקריירה המוזיקלית שלו, ומציין נקודות דרך חשובות בהתפתחותו כיוצר. אבל הנתח העצום, זה שעוסק בחייו הפרטיים, נותר כמעט ללא מענה. הצל שמרחף מעל הבחור השקט והמופנם לא מתבהר, כיוון שאפילו כשאחת מחברותיו מציינת שמצבו לא היה טוב, גם אז היא ממעטת בהסברים והמצב בו לדבריה היה שרוי נותר מעורפל. אמנותו של סמית' תופסת הכל בסרט הזה, ואין אזכור ברור של ההתדרדרות שהביאה אותו להתאבד. כדי לא להשאיר את הצופה תמה, מקפידים לציין כי נראה שטיפל בעצמו בעזרת אלכוהול, שסמים קשים היו מעורבים ושסמית' לאט לאט הפסיק להיות עצמו. כאחת שמכירה את סיפורו של המוזיקאי, ודאגה לחקור עליו כשרק הכירה את המוזיקה שלו אי שם בשנות הנעורים, צר לי על הבחירה הזו, שעל אף שהיא אמיצה ומוציאה את החלק הרכילותי והצהוב מהמשוואה, באופן חד משמעי תדיר את הצופים שאינם מכירים את סמית' מלכתחילה. דווקא בגלל שהיה כותב שירים מהסוג השקט, כזה שדרוש גרעין ראשוני של הקשבה כדי להתאהב בו, חבל שרוסי, הבמאי, לא בחר להביא מעט מעולמו הפנימי העשיר אל הסרט. כשמפשיטים את חייו האישיים והכל כך מסקרנים של האדם מאחורי המוזיקה, הפרטים היבשים והכרונולוגיה העובדתית לא יצליחו לשאוב את מי שאין לו ידע מקדים.

אליוט סמית' התאבד בשתי דקירות סכין ללב. פתק התאבדות נמצא בביתו, אך הסרט לא מציין זאת. במקום, הדקירה מוצגת כאקט שלא ברור אם סמית' הפעיל על עצמו, או הופעל על ידי מישהו אחר. ההסתייגות הזו מעט משונה, כיוון שהשתלשלות הדברים שקודמים לציון מותו בסרט העידה על הרעה במצבו ומחשבות אפלות שפקדו אותו. חבריו מספרים על כך בעצמם, שנדמה כאילו נפרד מהם בפעם האחרונה. לכן לא ברור האם הבמאי בוחר ליישר קו עם הידיעה הרשמית שיצאה דאז, או במודע מכריז כי זוהי מסקנתו - סמית' לא התאבד. בהתאם לכרונולוגיה של הסרט, שמלווה דווקא את העבודה המוזיקלית, הוא לא נגמר בנקודה הזאת. לאליוט סמית' יצא אלבום אחרון לאחר מותו, בו אסופה של שירים שהקליט שהפכו עם השנים ליצירה סמלית ונבואית להחריד. זוהי בחירה מרגשת של הבמאי לחתום את "השמיים אוהבים אותך" דווקא עם צילומים מהופעות המחווה שהתקיימו בהמוניהן בציון עשור למותו של סמית'. כי על אף היותו גיבור אינדי בשולי ההיסטוריה המוזיקלית שלנו, דורות חדשים מגלים את אליוט סמית' כל הזמן, כשהוא עוזר להם למצוא את הרגשות שלהם בין שיריו, או במילותיו שלו "ככל שאני ממעט לחשוב על זה, כך אני יותר מאושר. לא באמת אכפת לי אם אני מתאים היכן שהוא, או אם יש איפה בכלל להשתלב. אני אוהב מוזיקה, זה הדבר. זה מאוד לא מסובך".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ