סגול 59, עכבר העיר
סגול 59, עכבר העיר

ב-2 בדצמבר 2014 יצא לאוויר העולם אחד מאלבומי הראפ המצופים ביותר של השנים האחרונות, ובסופו של דבר - אחד המאכזבים שבהם. "A Better Tomorrow" של הוו טאנג קלאן לא הציג את נבחרת האולסטארס האנרגטית, המקורית והבלתי צפוייה מסטייטן איילנד. במקומה קיבלנו תשעה ראפרים עייפים, מנותקים, חסרי השראה ובעיקר נטולי הכימיה המפורסמת שהפכה אותם לאייקוני היפ הופ מוערכים ואהובים.» אתה חברה שלי: מפגן אהבה מוצלח ליונה וולך» טונה: הקליפ הויראלי שכמעט נעצרתי בגללו» ליצור כמה שיותר מוזיקה בין אשפוז לאשפוזכמה ימים לאחר מכן הוציא דניס "Ghostface Killah" קולס, האיש שביצע את הבית הראשון באלבום הראשון והקלאסי של הקלאן, ונתן את האות לתחילתה של קריירה מפוארת, את האלבום "36 Seasons", שזכה לביקורות טובות בהרבה מהאלבום הפושר של הלהקה-האם. בכלל, ב-15 השנים האחרונות עלו באיכותם אלבומי הסולו של גוסטפייס על אלה של הקלאן כצוות או של כל אחד מחברי ההרכב בנפרד. בזכות שילוב מנצח של אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה, טקסטים מצויינים, הגשה כריזמטית ואוזן מצויינת לבחירת פס הקול של כל הראפ הזה, הפך גוסטפייס אולי לראפר היחיד שעוד מקנה להרכב יוקרה כלשהי בקרב המבקרים. יחד עם זאת הוא נתן למאזינים תקווה וסיבה להאזין למוזיקה שיוצאת מבית היוצר של הקלאן המפורק והבעייתי.יש תקווה למוזיקה טובה ומרגשת. האזינו ל-Ghostface Killah: בעוד עמיתיו מנסים את מזלם על ביטים טובים יותר או פחות של היפ הופ איסט קוסטי שמרני למדי, גוסטפייס הלך על סול. כמי שתמיד הצהיר בראש חוצות על אהבתו להרכבי Fאנק ונשמה מהסבנטיז, גם באלבום האחרון (כמו בשניים שקדמו לו) מקיף גוסט את ראפ-זרם-התודעה הכריזמטי שלו בצלילים חמים ואורגניים. אלה שייכים לסוג שכמו נלקח מסרטי בלאקספלויטיישן בשנות ה-70, מערבוני ספגטי וסרטי אימה איטלקיים נשכחים או מפסי הקול האקלקטיים של קוונטין טרנטינו. באלבום "Twelve Reasons To Die" שיצא לפני שנתיים חבר הראפר למלחין והמעבד אדריאן יאנג, וב-"36 Seasons" שיצא לפני פחות מחצי שנה, שיתף פעולה עם ההרכב The Revelations ליצירת אלבום קונספט - אופרת ראפ קרימינלית רבת משתתפים.באלבום החדש הוא גייס את הטריו הקנדי BadBadNotGood שמספק ביטים משכנעים, מלאי אווירה ונשמה בנגינה חיה ורבת ניואנסים, שמעניקה נפח דרמטי נוסף לוורסים הסינמטיים ממילא של גוסט. כמו האלבום הקודם, גם כאן מדובר ביצירה קצרה, תמציתית וממוקדת, שלא כוללת כמעט שום רגע מת או משעמם. האורחים המצויינים (הראפרים דני בראון, אלזיי, אמ.אפ.דום) עושים את העבודה באופן יוצא מן הכלל וגוסטפייס, גם אם אינו מצליח להגיע לפסגות כמו בקלאסיקות "Supreme Clientele" משנת 2000 או "Fishscale"  מ-2006, מוכיח שעוד לא נגמר הדלק בטנק המטאפורות שלו ושעוד יש תקווה למוזיקה טובה, מרגשת ומעוררת מבית הוו טאנג. כשבוחנים את התוצרת המוזיקלית המאכזבת של רוב הקולגות שלו בזמן האחרון, גם אחד מתשעה זה בסדר בשבילנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ