"בוטניק": היצירה שבטירוף, והטירוף שביצירה

סרטו של אסף בן דוד על המוזיקאי דורון בוטניק מספק הצצה מדויקת, שנוגעת-לא נוגעת בגיבור העלילה: אדם רגיש ויוצר מחונן ששואף לעתיד נורמלי אל מול עברו המופרע

הגר בוחבוט, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הגר בוחבוט, עכבר העיר

בגיל 26, דורון בוטניק הוא סוד. בשש או שבע השנים האחרונות, הסוד הזה היה נחלתם הבלעדית של כל מי שטרחו וחיפשו משהו קצת אחר לשמוע, ונתקלו ב"אינגה דינגו", הרכב מוזיקלי שכולו פיוז'ן של האזוטרי. בוטניק, שמנהיג את הטריו כסולן / קלידן לצד (בגלגול הנוכחי לפחות) המתופף נמרוד גורביץ' והגיטריסט עמוס צימרמן, עומד במרכזו של סרט תיעודי עצמאי שנושא את שמו, אותו ביים והפיק אסף בן דוד. הסרט, שהוקרן ביום רביעי האחרון במסגרת פסטיבל "אפוס 6" לסרטי תרבות ואמנות, הוא ניסיון לחשוף במעט משהו מהמרכיבים הסודיים של בוטניק לעולם. » לעשות אינסוף מוזיקה: ראיון עם דורון בוטניק» טונה והקליפ שכבש את הישראלים» טריילר ראשון לסרט על קורט קובייןבן דוד מלווה את בוטניק מאז שנת 2009, והסרט שלו מאופיין במקטעים שמהדהדים את הקפיצות הכרונולוגיות של בוטניק עצמו, כשהוא מסייר בנפתולי הביוגרפיה שלו, שבמרכזה הדיכוטומיה הבלתי אפשרית מכולן: גאון משוגע. בוטניק סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית, תמהיל תסמינים של מאניה-דיפרסיה ושל סכיזופרניה. כבר בכיתה ד' הוא עבר את האשפוז הראשון שלו, קצת אחרי שקיבל לידיו פסנתר חשמלי. מאז ועד ל"אינגה דינגו" שהוציאו באוגוסט האחרון קליפ מושקע במיוחד לשיר "Baby", יש בעיקר ואקום. הוא מקליט, גם לבד וגם במסגרת ההרכב ושיתופי פעולה אחרים, בכמויות שאפילו הוא עצמו לא מסוגל להשתלט עליהן. הוא מעלה לרשת אלבומים שלמים שהקליט בימים ספורים, ועובר הלאה לדבר הבא.

כמעיין המתגבר מי שמחפשים לצלול לעולמות היצירה הבאמת מרתקת של דורון בוטניק ושל "אינגה דינגו", יכולים ליהנות מפנינים מופלאות שמפוזרות ברחבי הרשת כמו מתנות קטנות: עמודי מייספייס ובנדקאמפ נושנים ונשכחים, סרטוני יוטיוב וכמובן האתר הרשמי של "אינגה דינגו", בו אפשר להאזין לכל ארבעת האלבומים של ההרכב. התימות המרכזיות בסרט ובמסע של בוטניק, המוזיקה, המשפחה, העיסוק בעבר המופרע מול עתיד ששואף לנורמלי, צריכת סמים שהיא על גבול הטיפולית עבורו, ובעיקר הרבה חורים שחורים – מבליחות ברגעים אינטימיים של כנות ילדותית שכרוכה, באופן די פרדוקסלי, בגישה בריאה וחיונית לחיים עצמם. דורון בוטניק ניחן בסף רגישות גבוה, הכלה ואמפתיה גם לסיטואציה שלו עצמו, אבל גם לסובבים אותו, ובהרבה הרבה הומור. בן דוד מצליח ליצור את הטיונינג הנכון, המזוקק, בין היותר מדי לבלתי מספיק. נוגע-לא-נוגע בעדינות בעולם של מושא הסרט שלו, ככל שבוטניק מאפשר לו.מי שכבולים הם בעצם אנחנו. צפו בטריילר לסרט "בוטניק":בסרט שזורים קטעי ארכיון מהופעות הקאלט של "אינגה דינגו", בגבעת ברנר, ביערות מנשה ובפסטיבל "אינדינגב", בו הופיע בעירום מלא מול קהל מבסוט במיוחד של 4,000 איש. יש משהו בצפייה ברגע הזה, שמצד אחד הוא ביזארי להפליא, ומצד שני תמים, כמעט טבעי לחלוטין, שהוא גם פרוורטי אבל גם טהור – מעין קריאה שלא לוקחת את עצמה ברצינות: בוטניק שהוכתר מהר מאוד למלך של סצינה שכולה הוא עצמו, עומד ומכריז על עצמו שהוא עירום. אין ספק שבן דוד מגונן על הסוד: הוא מגלה מעט מאוד ומפזר סימני שאלה לכל אורך הדרך, משאיר ערפל של סקרנות משולבת חרדה אבל חושף בדיאלוגים קטנים-קטנים משהו מהקסם של בוטניק. מלבד התקריבים הדי קלישאתיים על הפרקטיקה של הסמים (ראש של באנג נדלק, ראש של באנג נופל למים), הטיפול בסרט מינימליסטי, מהודק וראוי. בין הסצינות ארוגים הבזקים אודיו-ויזואליים שהם כמו מזכרת של הזיות. את הכרונולוגיה של הכאוס בוטניק מביא לידי ביטוי קודם כל בשיער הפנים, וההתפכחות ניכרת גם ברמה הויזואלית הכי פשוטה: בגילוח.גיבור שמוקף בסימני שאלה. דורון בוטניק (צילום: יח"צ)יצירה, סמים והתקפי מאניה נדמה שהביוגרפיה המורכבת של בוטניק, רפטטיבית עד כדי תסכול, היתה מוציאה כל אחד מהכלים: תקופה פורה וטובה של יצירה וסמים שמובילה להתקף מאניה שמוביל לאשפוז שמוביל לפירוק והרכבה - גם של "אינגה דינגו" אבל גם של כל מה שמסביב. בוטניק מעיד על עצמו כמי שהעשייה המוזיקלית זורמת ממנו כמו מעיין בלתי נגמר, וניכר שהצורך הקיומי הבסיסי הזה מצליח להתניע כל פעם מחדש, לפחות עד הדקות האחרונות של הסרט, בהן לא באמת ברור – לא לצופה מהצד וכנראה גם לא לבוטניק עצמו – איך ממשיכים מכאן?אי אפשר לראות את "בוטניק" ולא לחשוב על הסרט התיעודי "גם כשעיניי פקוחות", שמלווה את ההתמודדות של גבריאל בלחסן עם היצירה שבטירוף, והטירוף שביצירה. במקרה של בוטניק, הסוף נדמה אופטימי: לאחר אשפוז נוסף הוא מכריז על גמילה מסמים, מוצא עבודה "אמיתית" ועובר לגור עם אהבה חדשה. "ומה עם מוזיקה"? שואל בן דוד. "אני מקווה שאני אחזור לזה", בוטניק משיב, שפוי אבל כבוי. בעולם מקביל, מי שכבולים למיטת בית החולים הפסיכיאטרי הם אנחנו, האנשים המונוגמיים עם העבודה האמיתית והמינוס בבנק. שם, בוטניק הוא כוכב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ