אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף לווייט סטרייפס: רקוויאם לפשטות

הווייט סטרייפס הוכיחו שלא צריך יותר מגיטרה ותופים כדי לכבוש את העולם. ניר גורלי נפרד בצער מהצמד עד שיגיע האיחוד

תגובות

ג'ק ומג ווייט מתפרקים. לכאורה חדשה מרעישה בכל מדורי התרבות והמוזיקה אבל כנראה לא יותר מדי מרעישה לחובבי מוזיקה למודי קרבות, פירוקים ואיחודים. איך תתאחדו אם לא תתפרקו? אלא אם כן אתם הרולינג סטונז ואז עצם קיומכם רב השנים הוא הקוריוז, כל הרכב זקוק לקצת "טיים אוף" מהמעריצים, כדי שאלו יוכלו להתגעגע ותהיה להם סיבה להתרגש באיחוד העתידי שיגיע. והוא יגיע. אבל לא חייבים להיות ציניים. הרצון לנוח ולקחת הפסקה הוא טבעי ואנושי, במיוחד בתנאים סביבתיים לוחצים כמו להקה.» הווייט סטרייפס - לכל הכתבות

העניין הוא שהפירוק של הווייט סטרייפס באמת לא מפתיע, ותכלס לא באמת מעציב. ג'ק ווייט, הסולן, הכותב, המנהיג וללא ספק החצי היצירתי יותר מהצמד לא הפסיק לעבוד לרגע וגם אין חשש שיפסיק. בין מעלליו בולטות במיוחד החברויות שלו בהרכבים אחרים כמו ה-Raconteurs וה-Dead Weather. שנאמר, אם הבעל כבר יוצא בגלוי עם נשים אחרות אז לא הגיע הזמן שלפחות ישים קץ רשמי לנישואין? מה יגידו השכנים?

מה יגידו השכנים? מג וג'ק ווייט (צילום: יח"צ)

מג וג'ק ווייט כבר מזמן לא זוג (הם גם לא אחים, תודה לאל) ובכל זאת יש בפרידתם המקצועית, על אף סמליותה, מימד מצער. מוזיקלית ואופנתית. שני מושגים שהצליחו לקשור בהצלחה. הוא עצוב דווקא בגלל היותם סמל, אותו הם מיתגו, מירקו והניפו בגאון. סמל ששייך באופן מובהק לעשור הראשון של שנות האלפיים. עשור שלהזכירכם נגמר לפני שנה וחודש. המוזיקה שהם ניגנו, גראז' רוק בהגדרתו המזוקקת ביותר, היה במשך כמעט חמישים שנות קיומו דייר קבוע בשולי תרבות הפופ. ההיגיון אומר שגם בחמישים השנים הבאות רוק מלוכלך שיוצר בגראז' ישאר בגראז'. אבל למשך כמה רגעים בהיסטוריה (שהם כמה שנים מהנות שיצא לנו לחוות), הוא היה במרכז. הרבה בזכות הווייט סטרייפס.

השיר שעשה אותם - Fell InLove With a Girl:

העשור החולף היה עשור שבו הרוק על גווניו חזר לאופנה. הווייט סטרייפס והסטרוקס נחשבו למובילי הגל וכנראה שלנצח יזוהו ככאלה בכתבות מוזיקה שמטרתן להנציח מיתולוגיה. בניגוד לסטרוקס, שמיתוגם כאופנתיים נעשה בעיקר על ידי נערי האינדי בתוך רחבת האינדי, הווייט סטרייפס בשיאם הצליחו לחצות רחבות. הם היו מגניבים באמת גם בשביל אנשים שה"לכלוך" של הרוק לא באמת היה מהול בכוס התה שלהם. מיתוגם על ידי הצבעים אדום ולבן נעשה בפשטות וגאוניות של פרסומת מדבקת. המתח המיני/א-מיני ביניהם היה פתיון סקסי למדורי הרכילות. ושיר אחד Seven Nation Army הפך לרינגטון חוצה מדינות, גילאים, מעמד, והעדפות מוזיקליות.

רינגטון חוצה מדינות וגילאים - Seven Nation Army:

קשה שלא להישמע קלישאתי כשמסכמים במשפט כמו ה"מוזיקה שלהם תישאר עימנו". ברור שהיא תישאר. היא גם ניתנת להורדה ברשת במרחק קליק אחד לא משנה איפה תהיו ומתי. אבל במובן הרחב יותר האמירה שלהם עדיין כאן ועדין בועטת. הכוונה הפעם היא לאו דווקא לאמירה האופנתית, שאם היו מורחים אותה זה באמת כבר היה נהיה פאתטי, אלא זו האמנותית. מכל העידנים המוזיקליים הצמד ג'ק ומג ווייט הצליחו דווקא בעידן הזה. עידן שבו מוזיקה אלקטרונית שברה שיאים של עושר ומורכבות. עידן שבו כל מוזיקאי יכול לייצר לעצמו אורקסטרה של סאונד על מחשב ביתו. הווייט סטרייפס הלכו על הפשוט ביותר והפכו אותו למגניב ביותר. דווקא בעשור הראשון של המילניום השני הם הוכיחו שלא צריך יותר מגיטרה ותופים כדי לכבוש את העולם. ואם זה לא השילוב האולטימטיבי בין רוקנרול לאופנה, אני לא יודע מה כן.

*#