טל לוין, עכבר העיר
טל לוין, עכבר העיר

בגיל 12 הגיע חגי כהן מילוא לבית של חבר, כששמע את אחיו הגדול וחבריו מנגנים את "Pretty women". "כששמעתי את הליין שניגן הבסיסט", הוא נזכר  בראיון סקייפ מביתו שבניו יורק, "נמשכתי לזה קצת כמו כשנמשכים לריח טוב של אוכל, קשה להסביר". באותו יום כבר אמר להוריו שהוא רוצה לנגן בס, ושבוע לאחר מכן כבר נשלח לקונסרבטוריון בקרית אונו (עיר מגוריו) כדי ללמוד. "כשהמורה שאל אותי מה אני רוצה לנגן עניתי 'Pretty Women'", הוא צוחק, "והמורה אמר לי – 'טוב, זה ייקח שבוע ללמוד, מה תנגן אחר כך?". » פסטיבל ג'אז בים האדום - לוח הופעות» הולי גוואקמולי: ג'ק ווייט וסקנדל האבוקדו» 50 גוונים של מוזיקה: פסקול סקסי מושלםאיך מגיעים מ"אישה יפה" לג'אז?"הסיבה שבגללה רציתי להתחיל לנגן הייתה יותר קשורה לעובדה שראיתי להקה מנגנת יחד. פחות הייתי עסוק בלבטא את עצמי דרך המוזיקה, אלא רציתי לנגן עם חברים. עד היום זה ככה – מוזיקה בשבילי זה בעצם עניין של קהילה וחברות. ובאמת אחרי כמה שנים של נגינה בלהקות פאנק ורוקנרול, המורה שלי הציע לי ללכת לאודישנים לתלמה ילין. 'צריכים בסיסטיים', הוא אמר לי. ממש לא הייתי בקטע הזה, אבל התקבלתי למגמת ג'אז, וכך זה התחיל. במקביל אבא שלי הציע לי לנסות לנגן בקונטרבס, וביום אחד מצאנו מורה, קנינו קונטרבס ואני עברתי בהמשך למגמה של המוזיקה הקלאסית".

המורה שמילוא מספר עליו הוא אלי מגן, אחד מנגני הקונטרבס החשובים בישראל, וחבר קבוע בפילהרמונית הישראלית. מילוא עצמו נשאב במהרה לעולם הקלאסי, ואף התקבל לפילהרמונית הצעירה. כך קרה שרגע אחרי הלימודים כבר מצא את עצמו מופיע בכל הארץ בהרכבי ג'אז שונים, ואפילו מצליח להרוויח כסף. בגיל 18 נחת לראשונה בפסטיבל ג'אז הים האדום, אליו הוא חוזר שוב, להופעה אחת, שתיערך בחמישי הקרוב, ה-19.2, אלא שרוב הקריירה שלו מתנהלת רחוק, רחוק מאוד מאילת ואפילו מתל אביב. בקושי שנתיים אחרי שסיים את התיכון כבר נסע לארצות הברית, והחל להיבחן לכמה בתי ספר למוזיקה. לבסוף החליט להירשם לקונסרברטוריון של ניו אינגלנד, שם למד במשך חמש שנים. בסך הכל רציתי לנגן עם חברים. חגי כהן מילוא (צילום: קלאודיו מרקוז)

מאיפה יש את האומץ לעזוב את הארץ בגיל 20 בשביל חלום כמו קריירה של מוזיקאי?"מה שקרה הוא שבעצם כולם עברו לחו"ל. כל החברים מהתיכון, גם אלה שהיו כמה שנים מעליי כמו אלי דיג'יברי ואבישי כהן, עברו לבוסטון או לניו יורק. מבחינתי זה פשוט היה ההמשך של הרצון לנגן עם חברים, ומבחינה מקצועית בבוסטון הייתה מגמה רצינית מאוד. הקהל שם הוא גדול, הקהילה הגדולה".

לא היו חששות? כי לא מדובר בעתיד כלכלי מובטח"אחרי שסיימתי את התיכון הייתי עובד כמעט כל יום כנגן. לא הייתי צריך לבחור את זה כמו שזה פשוט קרה לי, והייתי צריך לשים לב לאופן שבו אני הופך להיות 'נגן מקצועי'. למעשה ההחלטה הגדולה הייתה להפסיק את זה, לא לעשות, לא לנסוע לבוסטון, זה היה יותר רדיקלי. העבודה וההתקדמות קרו בגלל העשייה היומיומית, לא בגלל איזו החלטה".

ואיך ההורים קיבלו את זה?"גם ההורים שלי לא היו יכולים להתכחש לזה. הראיתי להם תוך כדי תנועה שזה אפשרי, והמלגה שקיבלתי לבית ספר הראתה להם את זה. אני חצי עירקי חצי גרמני, אז מהצד העירקי הכל זרם, ומהצד הגרמני סבא שלי רצה שאהיה מהנדס. אבל אפילו הוא נכנס לזה, ועד עכשיו הוא מעריץ שרוף של כל מה שאני עושה, ויש לו ביקורות על הכל (צוחק)".

אגב עירקי, בשנים האחרונות פנית למקצבים ים תיכוניים, למרות שההשכלה המוזיקלית שלך היא מערבית לגמרי"תמיד היה איזה דיסוננס כזה – מצד אחד הלכתי בעקבות החינוך המוזיקלי והמסלול האקדמי המערבי, ומצד שני, מבפנים יש איזה מקצב שאני מכיר מהילדות, והוא לא של סווינג אלא של דרבוקות. זה נכון שלקח לי זמן להגיע למקצב אמיתי, והייתי צריך קצת בגרות ואומץ. בשלב הזה הבנתי שאני צריך להשתמש בהשכלה שרכשתי כדי לבטא את המקצב הפנימי הזה. למזלי נהיה כזה טרנד – והבסיסט אבישי כהן הוא מהפורצים של הז'אנר הזה. כשהוא התחיל לצאת עם "אדמה", דיסק ג'אז עם מקצבים ים תיכונים, ירד לי האסימון שאפשר לעשות את זה. הוא גם הצליח, מאז היה שיפט של כל הסצנה של הג'אז הישראלי, לחפש את החיבור הזה".

כמו ארוחה משפחתית החיבור שכהן מילוא מדבר עליו התרכז בסופו של דבר לאלבום הבכורה שלו "פינגווין". תהליך הגיבוש שלו לקח 4 שנים ו-15 דקות בדיוק – שנים להקליט, ודקות לסגור חוזה הקלטה. "הכל התחיל מחברים שמנגנים", הוא צוחק. "גרתי בבוסטון, ניגנו ביחד, וכל הזמן שאלנו את עצמנו – 'מה המקום שלנו בג'אז?'. הבנתי שמה שחסר לי הוא נושא הקהילתיות בתוך המוזיקה עצמה. רציתי שהמוזיקה תהיה כמו ישיבה מסביב לשולחן באירוע משפחתי, כשמישהו מספר את הסיפור שלו, וכולם עונים לו ונוצרת שיחה. בג'אז, בדרך כלל, הקומפוזיציה בנויה ככה שלכל כלי יש את הסולו שלו בתור, אבל הם לא מגיבים אחד לשני. במילים אחרות הייתה חסרה לי אינטראקציה אנושית".

איך נשמעת מוזיקה כזאת?"יש מנגינות יותר קצרות וקליטות, ויש 'הוק' כזה, שהוא משול לנושא שיחה משותף. במובן מסוים זה קצת כמו שיר ראפ כזה".כמו שיר ראפ. אבל ג'אז. "פינגווין":

איך עושים את המעבר בין קבוצת חברים שמג'מג'מת לאלבום?"קודם כל הקפדנו לנגן כל הזמן. אם לא היה זמן נפגשנו גם ב-7 בבוקר או ב-12 בלילה. בזמן הזה ניסינו לשבור את כל ההרגלים שצברנו בג'אז, וללכת למקום חדש. ואז הקלטתי את התוצר בבוסטון, אבל לא רציתי להוציא את זה כי לא חשבתי שזה בשל עדיין. עברו עוד שנתיים, הקלטתי שוב פעם, וגם אז זה לא הרגיש נכון. והשנה הייתה הפעם השלישית שאני מקליט את זה, אבל זה כבר לא היה בשליטתי, כי יש לייבל וצריך להוציא".

איך מקבלים חוזה הקלטות?"שלחתי אימייל לג'ון זורן, הבעלים של חברת התקליטים. בדרך כלל אנשים מנסים להשיג רקורד דיל במשך שנים, ואני, עם איזו השגחה פרטית, שלחתי מייל. אני זוכר שהייתי באותו זמן בסן פרנסיסקו, במלון, ואחרי 5 דקות הוא ענה לי וביקש שאשלח חומרים. שלחתי, ואחרי 5 דקות הוא ענה שוב – 'בוא נעשה דיסק'. כל החתימה הייתה בקושי 15 דקות, אבל ההתבשלות הייתה ארוכה".

בא ממחול לצד החיבה הגדולה שלו לבסים, כהן מילוא גם עובד בשנים האחרונות עם לא מעט רקדנים וכוריאוגרפים. "זה התחיל מתלמה ילין", הוא נזכר, "שם הרקדניות היו בהחלט אטרקציה (צוחק). כשהייתי בבוסטון והופעתי פנה אלי אחד המלצרים במקום, שהיה רקדן, והציע לי לעשות ערב שבו מוזיקאים ורקדנים מאלתרים יחד. חשבתי שזה רעיון מדהים, ונפגשנו לחזרה אחת לפני ההופעה. מהר מאוד הבנתי שזה בלגן די גדול - אנחנו מנגנים והם רוקדים, אבל אין קשר. הבנתי שצריך לפצח את זה עם יותר מחשבה. בעיקר הרגשתי שחסר כאן ידע - נגנים לא מבינים שפת תנועה, ורקדנים לא מבינים מה נגנים עושים כשהם מאלתרים. כדי לקבל החלטות באלתור צריך ידע. אז התחלתי לעבוד עם מספר מצומצם של רקדנים ומוזיקאים, והיינו במעין מסע מחקרי כזה, בהרכבים קטנים מאוד, בודקים כל דבר, מכוונים. כשעברתי לקליפורניה פגשתי רקדנית, והיא עזרה לי להגיע לבית ספר לריקוד בסן פרנסיסקו, שם לימדתי את הנושא במשך שני סמסטרים".

סיפור ההצלחה שלך בעיקר גורם לי להבין שלנגני ג'אז אין הרבה סיכוי להצליח בארץ, ושמעבר לחו"ל הוא עדיין האופציה הכי טובה"אני לא חושב שזה ככה יותר. אני אמנם לא יודע מבחינה כלכלית, אבל אני לא חושב שיש כאן הרגשה שאי אפשר להתפתח יצירתית. הייתי לפני כמה חודשים באירועי "החשיפה הבינלאומית" וראיתי מלא נגנים ישראלים מדהימים שפועלים פה. זה נפלא שמגיעים פרומוטרים מכל העולם לחפש כאן מוזיקאים כדי לקבוע להם הופעות. אני חושב שהיום לנגנים יש יותר סיבה להישאר".

ומבחינת הקהל? יש יותר ביקוש לג'אז?"לא יודע אם יש שינוי גדול מבחינת הקהל, ואני עונה רק מנקודת המבט שלי, מההופעות שאני נותן בארץ ומשיחות עם חברים. אני מרגיש שהקהל הוא אותו הקהל, אותו סדר גודל. אני רואה את זה כי פסטיבל ג'אז תל אביב נסגר, ואפילו לגבי זה שבאילת תמיד יש תחושה שלא בטוח שיהיה שנה הבאה. אני גם לא רואה פריחה של מועדוני ג'אז בתל אביב".

למה אתה הכי מתגעגע בארץ?"לאנשים, למשפחה ולחברים. אחרי זה לים ולמזג האוויר, ואחרי זה לאוכל".

אתה חי בניו יורק – יש שם גם ים וגם אחלה אוכל"אין, זה לא אותו דבר". פסטיבל ג'אז בים האדום ייערך ב-19-21 בפברואר, במלונות ישרוטל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ