אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה שבוב דילן נכשל, ברוס ספרינגסטין חי ובועט

גם באלבום ה-18 של "הבוס" הוא מצליח לקחת את הרוח ההומניסטית ומצוקת האדם הקטן ולהפוך אותה לרלוונטית. וודי גאת'רי יכול לנוח בשקט

תגובות

באביב 1940 יצא לאור אחד ממקבצי ההקלטות החשובים ביותר של המאה ה-20, האלבום "Dust Bowl Ballads" של וודי גאת'רי, האיש שהמילה "פולק" רשומה על שמו בתולדות המוזיקה הפופולרית והסיסמה "המכונה הזאת הורגת פשיסטים" על הגיטרה שלו. "Dust Bowl Ballads" הוקלט באולפני RCA בניו ג'רזי. באותה ניו ג'רזי נולד, תשע שנים וכמה חודשים אחר כך, ברוס פרדריק ג'וזף ספרינגסטין, שיכונה לימים "הבוס" וייהפך, במהלך שנות השבעים של המאה העשרים, לאחת הדמויות המובילות והפופולריות במוזיקת הרוק האמריקאית. כמו בוב דילן, אליל מוקדם של ספרינגסטין, גם הבוס ספג את הגנים של גאת'רי ויצר, במהלך הקריירה המפוארת שלו, לא מעט מפגשים בין רוק עוצמתי לשירים אקוסטיים פשוטים-אך-עמוקים. הוא נגע במצוקת האדם האמריקאי הפשוט ומעמד הפועלים, וכתב על נושאים כמו עוני, אחווה בין בני אדם, יחס הממשל והאזרח הקטן ומקומו של הפרט הנדרס תחת גלגלי חברה קפיטליסטית דורסנית. אבל בעוד דילן החל את הקריירה שלו עם בלדות פולק בסגנונו של גאת'רי ורק מאוחר יותר התחבר למגברים, כתב שירים אישיים ואבסטרקטיים ופנה לאפיקים אחרים - ספרינגסטין הגיע למחוזות של גאת'רי רק בשלב מאוחר יחסית בקריירה.

ברוס ספרינגסטין לא זמר של מעמד הפועליםההפתעות המוזיקליות של השנה הקרובה

בשנת 95' שיחרר את האלבום המצויין "The Ghost Of Tom Joad", על שמו של גיבור הספר "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק. אין זה מקרה כמובן ששני שירים באלבום הבכורה של גאת'רי נקראים גם הם "Tom Joad". ספרינגסטין אף ביצע את שירו המקורי של גאת'רי בהופעות שונות שהתלוו לקידום האלבום ב-96'. קישור נוסף מתחבר לאלבום החדש  - "High Hopes". באלבום האחרון של Rage Against The Machine כיסו חברי הלהקה את "Tom Joad" של ספרינגסטין, וסגרו מעגל בן 60 שנה בין הגיטרה המינימליסטית והקול המונוטוני של גאת'רי, האמריקאנה המלנכולית של ספרינגסטין והגיטרות המייללות וההגשה הזועמת של טום מורלו וחבריו לנשק. אותו טום מורלו, הגיטריסט המוכשר של RATM , צורף במהלך מבריק גם להקלטות שמהן מורכב רובו של "High Hopes" (עוד קריצה ספרותית, הפעם לקלאסיקה של דיקנס). מורלו, על פי רוב נגן מוחצן, אגרסיבי ושוחר אפקטים, מוסיף עוקץ וגרוב לטרקים של הבוס וטוען אותם בדרייב ובאנרגיות רעננות.

עדיין בועט, "הבוס":

למרות ש-"High Hopes" הוא בעצם אוסף של קטעים שהוקלטו בהופעות בשנים האחרונות, קאברים לשירים של אחרים וביצועים חדשים לשירים של הבוס עצמו, נעים לגלות שלאלבום יש תחושה אחידה וזורמת. מרוק עם טוויסט ניו-אורלינסי של שיר הנושא הפותח, דרך "41 Shots" הפוליטי והקודר (שנכתב בעקבות הריגתו של המהגר האפריקני אמאדו דיאלו בידי שוטרי משטרת ניו יורק ב-99'), הרוק הדרומי הגוספלי של "Heaven's Wall" ועד לשיר הסוגר, קאבר מפתיע ל-"Dream Baby Dream" של צמד הפוסט-Pאנק Suicide מ-1979, שאולי יזכה את ספרינגסטין קשישא בכמה נקודות בקרב כמה היפסטרים שוחרי רטרו אפל. האמת היא שספרינגסטין לא צריך להתחנף לשום קהל: הוא ממשיך לעשות את שלו באמונה, בתשוקה ובמקצוענות – ומצליח גם לזרוק פה ושם איזו הפתעה מרעננת למאזינים. העיקר – ספרינגסטין מצליח להשאיר את רוחו ההומניסטית של וודי גאת'רי בחיים, לעוד דור של חובבי מוזיקה שמחפש גם קצת מסרים בין המיתרים, המגברים והאקורדים.

כתבות שאולי פספסתם

*#