שוליים מסולסלים: גל מזרחי משתלט על האינדי

בשונה מהפופ הים תיכוני, השוליים מאפשרים פריחה של מגוון אמנים מזרחיים, שעושים מוזיקה אותנטית המשולבת בסממנים מודרניים. מאיפה הם צמחו? מה היחס של המיינסטרים ומה זה אומר על התרבות המקומית? פרויקט מיוחד

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

סצנת האינדי, לפחות מבחוץ, נתפשת כסצנה אשכנזית-אירופית עם אהדה ברורה (ואולי אפילו אקסקלוסיבית) לרוק. האמת, כמו בכל מקרה אחר, רחוקה מאוד מהדעה הקדומה. לבד מרוק, הסצנה כוללת הרכבים אלקטרוניים שעושים חיל על רחבות ובמגזינים בחו"ל, אמני גרוב שמאכלסים ליינאפים של פסטיבלים בחו"ל, ובניגוד לדעה הרווחת – גם מספר הולך וגדל של מוזיקאים ים תיכוניים שפועלים מחוץ לשדות המיינסטרים של הפופ הים תיכוני. הזרם המתעבה הזה לא נועד למטרות מסחריות בלבד, הוא מציג עוד פן מוזיקלי של התרבות המזרחית, הוא שואב המון מהאסתטיקה המוקדמת של המוזיקה הזו, ובעיקר - מנסה לחבר אותה למה שקורה בעולם המוזיקה של היום מבחינת יכולות טכנולוגיות וסטנדרטים של עבודה. בחלק מהמקרים, כמו במקרה של נטע אלקיים למשל, הוא מחזיר את המוזיקה הזו לשורשיה העמוקים ביותר ומסלק ממנה סממנים פופיים גלובליים לטובת חותמת מרוקאית מובהקת. במקרים אחרים, כמו זה של האחיות חיים, הוא מחבר בין השירה התימנית השורשית לבין הפקה אולטרה מודרנית ומתקדמת של תומר יוסף. איך הדבר הזה מתחיל ומה הכיוון שבו הוא מתקדם?

פרויקט מיוחד:הקרב האחרון על השד העדתילאן נעלמו הכוריאוגרפים המזרחים?

כתבות דומות:לירון עמרם פורץ גבולות מוזיקלייםהמסמר האחרון בארון של ארץ ישראל הישנה והטובההגורם הראשון והמשמעותי ביותר הוא התחזקות האינדיבידואל על חשבון הקולקטיב. ההגדרה העצמית של הפרט, והיכולת שלו להפוך אותה למורכבת ורב ערכית, שיחררו את היוצרים והמוזיקאים מלעסוק ב"נכסי צאן ברזל כל ישראלים". מותר ליצור מוזיקה לסגמנטים קטנים ומובחנים בעם, וזו אינה חייבת להיות בעלת "אופי ישראלי". למעשה, דווקא המוזיקה המרוקאית של נטע אלקיים והגרוב התימני של לירון עמרם הם אלו שעוזרים לסייע בהגדרה המחודשת של "ישראלי". ההגדרה העצמית האישית של כל אחד מהאמנים האלה, מביאה אותו לחפש וליצור במרחבים שטרם נחקרו, ואגב כך להרחיב את השדה התרבותי שנכלל תחת ההגדרה של תרבות ישראלית. התרבות הצעירה והמתהווה הזו מקבלת בשנים האחרונות, אולי בפעם הראשונה, מזיגה רחבה של סגנונות וטעמים, שיעזרו בהמשך הדרך בעיצוב שלה. נכון, אנחנו עם אחד, אבל הוא מורכב מכל כך הרבה זרמים וצבעים, שאין שום דרך הגיונית לבטא את כולם באמצעות סגנון מוזיקלי אחד.

הגדרה עצמית חדשה, לירון עמרם:

הגורם השני הוא דמוגרפי. המהפך ביחסי הכוחות אשכנזים-ספרדים הביא איתו מהפך תרבותי. לא עוד תרבות אשכנזית אירופית, אלא תרבות לבנטינית-מזרחית. תחושת ה"אנחנו הרוב" עברה לידי המזרחים, והיא שמאפשרת להם להתבטא בצורה חופשית ומשוחררת יותר. יותר (אבל לא מספיק) חברי כנסת מזרחים, יותר (אבל לא מספיק) ייצוג מזרחי בחלונות הגבוהים של הכלכלה הישראלית, יותר (אבל לא מספיק) יוצרים ישראלים גדולים שמביאים לבמה את השורשים שלהם. כאשר אמנים גדולים מאוד כמו ריטה, דודו טסה, ברי סחרוף ויהודה פוליקר, שמהווים חלק חשוב מהמיינסטרים הישראלי, מכלילים ביצירה שלהם גם מוזיקה מזרחית מקורית (חלקם עושים זאת כבר לאורך שנים), הם סוללים את הדרך ומעניקים ביטחון ליוצרים צעירים לעשות כמותם. הביטחון של שי צברי להיכנס ולהקליט אלבום תימני באופיו מגיע (לפחות בחלקו) מההופעות המשותפות עם ברי סחרוף. האמנים הוותיקים מרגישים בטוחים מספיק במעמדם ובכוחם בכדי לנסות ולהרחיב בכוחות עצמם את ההגדרה של "מוזיקה ישראלית". כשהם עושים את זה, הם למעשה סוחפים אחריהם קולות ששרו בדממה עד אותו הרגע, ומייצרים תנועה הולכת ומתרחבת.

לצד הכוחות המקומיים האלה, פועלים על השוק הישראלי גם כוחות גלובליים. החשיבה הפוסט מודרנית, שמחברת מין שאינו במינו (לכאורה) בכדי ליצור מין שלישי וחדש, פועלת גם בשדה המדובר שלנו. כשתמיר מוסקט מפיק אלבום למשפחת אלייב, הגרוב המערבי פוגש מוזיקה בוכרית ונוצר יצור חדש (כמעט במקביל מוסקט מפיק אלבומים גם לחוה אלברשטיין ולאסף אבידן). כשההפקה המערבית וההבנה המוזיקלית הגלובלית של תומר יוסף נרתמת לטובת השירה התימנית  - "כמו של הדודות" - של האחיות חיים, נוצרת כימיה חדשה וזווית הסתכלות רעננה על מוזיקה תימנית שורשית. כשלירון עמרם מחבר את המוזיקה ששמע מאביו (הזמר והמשורר אהרון עמרם) לאלקטרוניקה שהוא שומע היום, נולד משהו חדש שמחבר את אז והיום. יש כאן מפגש של מזרח ומערב, אבל לא ברמה הקלישאתית שהולידה את סדרת אלבומי "Putumayo", אלא כזו שמשתמשת בחוזק של כל אחד מהצדדים מבלי לכפות אסתטיקה מסוימת כ"נכונה" או "טובה יותר". הסקרנות וההעזה היצירתית, שהיו מרוסנות במשך שנים ארוכות, מתפרצות אל פני השטח ומחייבות בחינה מחודשת שלו.

העזה יצירתית, נטע אלקיים: 

אם כל זה נכון, מה זה אומר על הסיכוי שלהם להשתלב במיינסטרים הישראלי? האמת היא שלא צריך לחכות כדי לראות תוצאות. שי צברי כבר משתף פעולה עם ענקים כמו אהובה עוזרי, נטע אלקיים כבר לוקחת חלק באירועי תרבות ממוסדים וגדולים, לירון עמרם והאחיות חיים מופיעים על במות המועדונים הגדולים של תל אביב, והבשורה כבר נמצאת באוויר. ייתכן והיצירה הזו, שאינה עונה להגדרות של פופ ומוזיקה פופולרית, תישאר בשוליים, אבל גם משם היא תמשיך ותשפיע – הן בהצגת אמנים חדשים ומסקרנים לקהל הרחב, והן בהרחבת הגבולות האמנותיים של המוזיקה הישראלית. ואולי כאן נמצא ההישג המשמעותי ביותר של האמנים הללו – הם הבשורה החדשה של המוזיקה הישראלית, של בליל התרבויות שמאכלס את האדמה הזו, של דור חדש שמאס בהגדרות הישנות ומחפש דרך חדשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ