טרמינל ז'ה טם: גם הלהקות הישראליות מוצאות פתרון בחו"ל

מ<SPAN>טייני פינגרז </SPAN>ועד גארדן סיטי מובמנט, יותר ויותר הרכבים אורזים את הגיטרה, התופים והמגבר - ונוסעים לנתב"ג. למרות הקושי, הם מספרים על חוויות מדהימות בעולם, וקהל של מאות אנשים שמגיע לראות להקה קטנה מישראל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

כשלהקת טייני פינגרז הגיעה להופיע בבייג'ין חיכתה לה הפתעה: האולם היה מלא עד אפס מקום. "לדעתי היו שם לפחות 600-700 אנשים", מספר נמרוד בר, קלידן ההרכב. "סיימנו את ההופעה, ואני חושב שזו אחת ההופעות שהכי הרבה אנשים ניגשו אלינו בסופן ואמרו לנו עד כמה הם נהנו". מטייני פינגרז ועד גארדן סיטי מובמנט, יותר ויותר הרכבים אורזים את הגיטרה, התופים והמגבר - ונוסעים לנתב"ג. המרחבים הבינלאומים מציעים לישראלים, כך מתברר, לא רק מילקי במחירי רצפה, אלא גם הזדמנויות כלכליות ואמנותיות שלא בהכרח מגיעות בארץ. תמר אנטלר, זמרת ויוצרת תל אביבית, תופיע השנה בחו"ל עם ההרכב שלה בפעם הראשונה. היא מממנת את הנסיעה בעצמה ותופיע על במות חשיפה, שהוקמו בתמיכת משרד החוץ, בפסטיבלי השואוקייס Reeperbahn בהמבורג ו-Waves בווינה. "אני ממש מתרגשת. חיכיתי לזה הרבה זמן", אומרת אנטלר, "אני חושבת שהמוזיקה שאני עושה יכולה מאוד להתאים לשוק האירופאי, כמובן במקביל למה שאני עושה בישראל. אני אוהבת את הארץ, אני אוהבת את הקהל בארץ, אבל נורא קשה לעשות כאן מוזיקה, העולם גדול ואפשר לבדוק את זה". "דמיינתי את הגרוע ביותר והתבדיתי"

הסיפור של הלהקה הישראלית שמנסה להצליח בחו"ל לא חדש: "גם לפני 20 שנה פלסטיק ונוס, ומוניקה סקס, כולם ניסו לנסוע", טוען יוני שרוני, שדרן וחבר בהרכב גארדן סיטי מובמנט. הוא מציין את ההצלחה הבינלאומית של להקת מינימל קומפקט בשנות ה -80 כזמן הפתיחה של הטרמינל. יותם בן חורין, אמן סולו וסולן/באסיסט להקת ה-Pאנק יוסלס איי די, יצא לסיבוב ההופעות הראשון שלו בשנת 1997, כשהיה בסך הכל בן 18: "לא היה כל כך אינטרנט, לא היה פייסבוק, ולא היתה גישה כזו טובה להגיע למועדונים. בסצינת ה-Pאנק היתה לנו חוברת שקראו לה 'Book Your Own Fucking Life' והיו שם רשימות שלמות של אנשים שקובעים הופעות, אנשים שאפשר לישון אצלם, טלפונים ודואר". מה שהביא את המהפכה, כמו בהרבה תחומים אחרים, הוא האינטרנט: "הגישה הפכה יותר קלה היום עם כל הפייסבוק והיוטיוב", אומר בן חורין, "אתה שם שיר ביוטיוב, ואז זה מתנגן, ומזמינים אותך לפה ולשם". שרוני מסכים: "ככל שהאינטרנט והכפר הגלובלי התעצמו, כך גם התודעה של האמן הישראלי למדיה, לתקשורת, להופעות בחו"ל, פרומוטרים, דברים כאלה"."העולם גדול ואפשר לבדוק את זה". תמר אנטלר (צילום: אלה אוזן)ההרכב גארדן סיטי מובמנט הוקם לפני כשנה, אך כבר הספיק לצבור מיילים באירופה: "לשמחתי אני כזה פסימי שלא היתה לי שום פנטזיה", משתף שרוני.  "דמיינתי מאורות קראק, והגעתי למועדונים סבירים ועד מדהימים. היה גם פסטיבל גלסטנברי בו הופענו מול 6,000 איש, והיה מקום במוסקבה שחזרנו משם לפני יומיים - ברמה של ארמון. זה משתנה. לא היתה לי שום פנטזיה שאני אגיע ויהיו עשרות אלפי אנשים והכל יהיה טוב. להיפך, דמיינתי את הגרוע ביותר והתבדיתי לטובה".לעומת אמנים עצמאיים כמו תמר אנטלר, גארדן סיטי מובמנט חתומים בלייבל BLDG5 שהוא תת לייבל של אנובה, כך שיש להם תמיכה כלכלית, תשתית מקצועית, וגם הייפ. כתבו על הריליס הראשון שלהם במגזין המוזיקה פיצ'פורק; ההופעה הראשונה שלהם באירופה היתה בתור חימום ל-Sohn, מוזיקאי אלקטרוני שחתום בלייבל המוכר 4AD; והם הוחתמו ב-CAA, אחת מסוכנויות הבוקינג הגדולות בעולם. "זה לא תמיד קורה, אבל ברגע שאתה עובד ומכוון מטרה, והמטרה היתה לעשות דברים מעבר ללהשאר בתחום תל אביב, אז יש תוצאות בשטח", אומר שרוני.ואיך החיים בסיבוב ההופעות? "תמיד קשה כי אתה צריך להיות תקוע עם אנשים", מסביר שרוני. "לשמחתי אני אוהב את האנשים האלה, אבל אתה עדיין תקוע עם אנשים בתוך אוטו, וצריך כל הזמן לקום, ואתה מאוד עייף. תחשוב שיש לך כל יום הופעה: היה יום שנחתנו ב-14:00 בצ'כיה, הופענו ב-16:00, הופענו ב-23:00, ישנו שעתיים, ואז טסנו ללונדון". נמרוד בר מטייני פינגרז מספר על חוויות דומות: "זה להגיע למקום, לסחוב לפעמים את הציוד שלך ברכבת התחתית, לא ידידותי למשתמש. הגענו לניו יורק, שכרנו דירה, וישנו בברוקלין במקום מפוקפק. יש את הבקרים האלה שאתה קם ואומר לעצמך וואט דה פאק? אבל בסוף זה משתלם. אם בסיבוב ההופעות הראשון הופענו במקומות קטנים, אז באחרון בסין הופענו פתאום מול בערך 30,000 איש". רק כשחברי טייני פינגרז חזרו לארץ, הם הבינו שעברו חוויה שכמה שנים קודם לכן, הם יכלו רק לחלום עליה: "פתאום אתה קולט שאתה מגשים את הדברים האלה, וזו חוויה מטורפת".אנחנו נשארים בארץ?

למרות ההזדמנויות שנמצאות במרחק הודעת פייסבוק, הלוקיישן עדיין משפיע. "בשנה שעברה הייתי יותר בחו"ל ממה שאני בארץ", מספר בן חורין. "הייתי בסיבובי הופעות של יוסלס ודני סנדרסון. כן, תתפלא הוא גם עושה טורים. אז הייתי ממש הרבה בחו"ל, אבל אני חי בארץ עכשיו. אני מניח שזו סוג של מלחמה יומיומית פנימית כזו"."קשה להיות תקוע עם אנשים באוטו". גארדן סיטי מובמנט (צילום: מיכאל טופיול ואילון ברגמן)האם לא יקל על האמנים האלה לעזוב את הארץ? מתברר שהשאלה הזו מטרידה את כולם. "כשאתה נמצא יותר מדי זמן בארץ אתה טעון עם המוזיקה שלך ואתה פשוט רוצה לצאת החוצה", אומר בן חורין. "מצד שני, כשאתה יוצא לסיבוב הופעות אתה שוכח מזה: 'אה, הנה אני עושה את זה, אז מה הבעיה פה בעצם?' כן, יש לי הרגשה שמתישהו אגבש את עצמי ואטוס לשם לנגן את הדברים שלי". "אם אתה לדוגמה גר בברלין", טוען בר מטייני פינגרז, "ומקבל הצעות להופיע בפסטיבלים תמורת סכום כסף מסוים, כשתגור שם אין סיכוי שתסרב. אבל כשאנחנו פה בארץ יש גיגים שאנחנו נאלצים לסרב להם, כי אם זה רק גיג אחד ועכשיו צריך להטיס את כל הלהקה זה יכול להפוך את העניין ללא כדאי". גם שרוני מתחבט בנושא: "אני מניח שיכול להיות מצב שבו תוכל לסחוב כאן בארץ, ולנסוע פעם בכמה זמן. אבל אם תוחתם בלייבל יותר גדול יהיו לו דרישות ולא תהיה ברירה אלא לעבור". כולם מסכימים שעם כל הנסיעות, ההתכלבות, וההתלבטויות שעולות בעקבות סיבובי ההופעות בחו"ל, אין ספק שזו דרכו של אמן. תמר אנטלר מקווה ליצור פגישות והזדמנויות עם בוקרים באירופה ומארגני פסטיבלים; יוני שרוני אוהב את חיי הנוודות ומקווה לסיבובי הופעות יותר ארוכים; ונמרוד בר חושב שהשהות האינטנסיבית של הלהקה ביחד מלמדת משהו מעבר להופעות. יותם בן חורין, שבילה מי יודע כמה שעות בוואנים עם Pאנקיסטים מיוזעים וטיסות ממליץ לכל להקה עם חלום לא לחשוב פעמיים: "פשוט לכו על זה. זה הזמן".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ