אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק: נגני הרחוב של תל אביב שוברים שתיקה

רנה בורדה מביא את אמריקה הלטינית לנחלת בנימין, אדי ברין למד עברית משלמה ארצי ובן המתופף כבר הספיק לטפח עדת מעריצים בעיר. לנגני הרחוב של תל אביב לא תמיד קל, אבל האהבה למוזיקה מנצחת את הכל

תגובות

כולנו מכירים אותם. אנחנו חולפים לידם ברחוב, לעתים זורקים איזה מטבע ונדמה שכבר התרגלנו. הם עומדים שם, בכל תנאי מזג האוויר, בגשם ובשמש הקופחת, שעות על גבי שעות, מנגנים ומנסים לתפוס את תשומת ליבנו. קל לראות בנגני הרחוב אנשים קשי יום ונוגעים ללב, אבל מאחורי כל אחד מהם עומדת אהבה עצומה למוזיקה והרבה מאד נחישות. חלקם גם אוהבים מאוד את העבודה שלהם, וגאים בה. » דור חדש של מוזיקאיות ישראליות» ההיפ הופ שב העירה» מה קורה ברדיו בזמן מלחמה?

אחת הדמויות המוכרות ביותר בעיר היא בן המתופף (30), שהחל את דרכו בגיל מאוחר יחסית. אם הסתובבתם באזור נחלת בנימין, דיזינגוף סנטר או אלנבי, ייתכן ונתקלתם בו – בחור יפה שמתופף במרץ על פחים או על מערכת התופים בכשרון רב. "עוד כשהייתי צעיר היה לי חיבור חזק למוזיקה, אבל רק בגיל 25 הרגשתי שהאהבה שלי לתופים רוצה להתפרץ החוצה", הוא מספר, "לאורך החיים ומסיפורים ששמעתי, הבנתי שהרבה אמנים שהצליחו התחילו את דרכם ברחוב ולכן בחרתי גם אני להתחיל משם". "בן המתופף" הוא בן סלע, במקור מחולון וגן יבנה. הוא למד לנגן בצעירותו ואף היה חבר בלהקות פאנק ורוק שונות. את התואר קיבל בזכות התמדה יוצאת דופן וקהל לא קטן שהספיק לקבץ סביבו. "בשבילי, אמנות רחוב היא האהבה לשמח אנשים", הוא אומר, "את יודעת איזה כיף זה לשמוע מילד קטן שהוא התחיל לנגן בגללי? מרגש ברמות. הרבה אנשים נחשפים למוזיקה באופן אחר כשהיא ברחוב. אם זה נעשה באופן אמיתי וטוב – רק דברים טובים יכולים לצמוח מזה".

"חשבתי שאמות על ספסל ובמקום זה קיבלתי במה"

אדי ברין (68) הוא אקורדיוניסט שעלה לארץ מסיביר בגיל 48, והתחיל לנגן ברחוב זמן קצר לאחר מכן. על התקופה הזו הוא מספר: "היו לי שתי מטרות: הראשונה, ללמוד את השפה העברית מהרחוב ולא רק באולפן. האנשים היו מאד טובים אליי ועזרו לי, לא רק עם השפה, גם עם חשיפה למוזיקה ישראלית כמו נעמי שמר, שלמה ארצי או חיים משה, למשל. חוץ מזה רציתי גם להרוויח, למרות שמנגינה ברחוב אי אפשר להתפרנס באמת".

מרגיש בבית ברחוב. בן המתופף (צילום: מוטי מילרוד) למרות שהוא אוסף פרוטות, כלשונו, הרווח מבחינת אדי אינו קשור לכסף. "אני בן אדם פשוט. אוהב להגיע מתי שנוח לי ומתי שלא נוח לא להגיע", הוא מודה, "זה נכון שמוזיקאי שמנגן על במות גדולות נמצא ברמה גבוהה יותר ומרוויח יותר, אבל ברחוב אוהבים מוזיקאים. אני גם משתדל לתת לכל אחד את מה שהוא אוהב, לפעמים שר אפילו פיוטים". יום תוכלו למצוא אותה בעיקר באזור רכבת מרכז. אדי הוא אחד מנגניה של "פילהרמונית הרחוב", פרויקט מוזיקלי חברתי מבית ZE.ZE המאגד קבוצה של נגני רחוב לתזמורת מוזיקלית צבעונית, בכדי לתת להם במה ראויה. "אני באמת מרגיש בר מזל להיות חלק מהפרויקט הזה. חשבתי שאמות על הספסל ובמקום זה ניתנה לי האפשרות לעלות על במה ולחשוף את המוזיקה שלי להרבה מאזינים. בסך הכול, אני מבסוט על המקצוע שלי".

יחד עם אדי מנגנים בתזמורת גם רנה בורדה (45), חלילן וזמר מבוליביה, והחצוצרן ולרי טברובסקי (55). רנה מספר שהחל לנגן ברחוב מתוך הרצון לשמח אנשים. כיום הוא מנגן בעיקר בנחלת בנימין. "רציתי להשמיע את המוזיקה שלנו מדרום אמריקה בכל מקום שאפשר", הוא מספר, "זאת מוזיקה שאנשים מאד אוהבים. לא היה שום מניע כלכלי, כיוון שאי אפשר לחיות מנגינה ברחוב. אנשים אולי חושבים שאנחנו מנגנים בגלל הטיפים, אבל אצלי זה לא העניין אלא האהבה למוזיקה". רנה משלים את הכנסתו גם כנגן באירועים שונים או בבתי עסק. את הנגינה ברחוב הוא מתאר כמשהו רוחני, ואף מעדיף אותה על פני במות גדולות או פאבים ואירועים פרטיים: "אני לא אוהב לעבוד לפי שעות כשמדובר באמנות. אני עושה משהו שאני מרגיש מהלב, אני חי בתוך המוזיקה ומוציא את הנשמה שלי". עוד מספר רנה על תגובות אוהדות מהקהל לניסיון שלו לקרב את התרבות הלטינית לאוזניים הישראליות: "אני לוקח קודם כל את התרבות שלי, המוזיקה המקורית שלי. אחר כך אני מנגן שירים מוכרים יותר, אבל גם הם מאמריקה הלטינית, לא מהתרבות הישראלית. אנשים מקבלים אותי במיוחד ואוהבים את האמנות שלי".

מהאופרה בסיביר לצומת בעזריאלי

כמו אדי, גם ולרי עלה לישראל מסיביר, שם ניגן בתזמורת הסימפונית, בתיאטראות, אופרות ועוד. בהתחלה, לאחר שעלה לארץ, הוא היה פסימי ולא האמין שינגן עוד. הוא עבד בעבודות מזדמנות כמו שטיפת מכוניות או עבודה במפעל. אחר כך, בעקבות חבר סקסופוניסט שניגן ברחוב, הוא קיבל החלטה – לא לוותר על המקצוע שלו. "בבקרים הייתי בדרך כלל עובד ובערב יוצא עם החצוצרה. בהתחלה הרגשתי קצת מושפל", הוא מודה, "אחרי שהייתי בתזמורת והכל, פתאום הייתי ברחוב. אבל אז גיליתי שאני מקבל המון אהבה מאנשים".

מנגנים מהלב, פילהרמונית הרחוב בפעולה:

בחמש השנים האחרונות עוסק ולרי רק בנגינה, כשהוא נוהג לפקוד את צומת עזריאלי לפחות פעמיים בשבוע, ולפעמים גם את אזור הבורסה ברמת גן. "אני מבסוט ממה שיש לי עכשיו, ככה" הוא קובע, "אני מנגן, יש לי את הכלים שלי ויחד עם עוד חברים וגם התזמורת אנחנו מנגנים דיקסילנד, גם ברחובות, בפאבים, חתונות – בכל הארץ. מה שטוב בלהיות נגן רחוב הוא שאני לא תלוי באף אחד, אני בעל הבית של עצמי".

"לא תלוי באף אחד". ולרי טברובסקי (צילום: דן ברונפלד)למרות החוויה החיובית המתוארת והחיבה מהקהל, לא קל להיות נגן רחוב. אל האתגר הכלכלי והנפשי מצטרפים קשיים נוספים, בירוקרטיים. הנגנים מספרים שהם משקיעים זמן רב בחיפוש אחר מקומות ראויים לנגינה, גם מבחינת החוק. מספיקים שכן אחד שמתלונן או בעל חנות כדי לאפשר לפקח להפסיק את הנגינה במקום. בנוסף, לעתים זקוקים הנגנים לאישורים שונים על מנת לנגן במקום מסוים, מה שעלול ליצור תחושת קיפוח בקרב חלק מהנגנים. נגן נדרש להביא אישור מהעירייה לנגן ברחוב, ואישור מהמחלקה שמטפלת בשוק ובהכנסת האמנים גם להשתמש בהגברה, אישור להופיע במקומות ספיציפיים ואישור על כך שמדובר באמנות שאינה מהווה מפגע כגון רעש. מדובר במצב מעט אבסורדי, מתיש ולא פשוט. ועדיין, לנגני הרחוב יש עוד הרבה רוח במפרשים. ולרי למשל, מרגיש בר מזל על האפשרות להשפיע במישור התרבותי: "בהקשר הזה קורים לפעמים דברים נעימים. פעם בחיפה ניגש אליי מישהו ואמר 'אתם מביאים את התרבות אלינו'. טוב לי לעשות תפקיד כזה, להפקיד קצת תרבות. אני גם משתדל לנגן כל מיני סגנונות בהשקעה רבה ובעדינות. טוב שברחוב יש עבודה". בניגוד לרבים מאתנו, נראה שנגני הרחוב בוחרים כל יום מחדש להגיע לעבודה באנרגיה מחודשת, או כמו שניסח זאת ולרי: "בסופו של דבר, אני עושה את מה שאני אוהב ומקבל על זה כסף, כך שאפשר להגיד שאני מאושר".

כתבות שאולי פספסתם

*#