זולגות מעצמן: סולן הדמעות משלב עצב בהומור

אפיק פלג בוכה על הקיפוח ועל אי הצדק. עם הדמעות דווקא יוצאים מזה שנסונים קומיים. ראיון לקראת מופע מיוחד

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

"ביום הולדת 40 שלי קניתי לעצמי חצוצרה והתחלתי לג'מג'ם עם עצמי. לא למדתי לנגן, אבל מאוד התחברתי לכלי. לא הפכתי לחצוצרן, אבל זה עיצב לי את כל הקופסה של הגרון, נתן לי זיכרון מוזיקלי הרבה יותר חזק, תפיסה יותר מדויקת של המרווחים. לפני זה הייתי נעלב מעצמי כשהייתי פותח את הפה ומתחיל לשיר. הייתי שומע את כל הבעיות שלי. החצוצרה שינתה את זה ובזכותה גם התחלתי לשיר, פתאום יכולתי לשמוע את עצמי שר. אני לא מתיימר להיות זמר, ולא להתעסק בביצוע כקריירה. אני סינגר־סונגרייטר. אני כותב שירים ומנסה להעביר איזשהו מסר לאנשים. הדרך הזו, של שירה, תמיד נראתה לי הכי חזקה והכי טהורה וישירה לספר סיפור. ביום שיכולתי לשיר בלי להיעלב מעצמי זו היתה מתנה גדולה", במילים אלה מתאר אפיק פלג את אחד הרגעים המכוננים שהביאו להקמת להקתו, הדמעות. » הדמעות בהופעה - כל הפרטיםפלג, 48, סולן הלהקה, מעוטר ברעמה כסופה ובשפם מרשים, מספר בהתרגשות גדולה על הדרך המוזיקלית שלו. בכלל, נראה שהוא אמוציונלי מאוד ולא מפחד לתת לזה ביטוי על הבמה ובשיריו. פלג מעיד על עצמו "אני לא גבר גבר. אני גבר בוכה. בכיתי על פרידות, מוות. אני בוכה על הקיפוח, על עוול ועל אי צדק. אני בוכה וזועם. מה שמוביל אותנו קדימה כבני אדם זה לבטא את הרגשות שלנו". חוץ ממנו חברים בלהקה גם ויטלי פודולסקי באקורדיון ותומר מוקד בכינור וכלים נוספים. יחד הם מייצרים מוזיקה שלה הם קוראים "שנסון ישראלי אורגינל". בימים אלה הדמעות חוגגים שנה של פעילות ומשחררים סינגל ראשון."מנסה להעביר איזשהו מסר לאנשים". הדמעות:

במקום קדיש אני פוגש אותו בחדר החזרות ז'אן ז'אק שבמתחם המסגר, שהוא מנהל. נדמה שהמקום הוא בסיס הכוח והיציבות של פלג. "לפני כמה שנים ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהיה חבר יקר שלי, ביקר בארץ ואמר לי 'אתה חייב מקום משל עצמך. תבנה אותו ואנשים כבר יגיעו אליך'. לקחתי את העצה שלו ומצאתי את המקום הזה, שהיה בעבר בית זונות באזור של זנות והימורים. היום הז'אן ז'אק הפך לבית עבור האמנים שעובדים בו, הוא התשתית שלי שמבוססת על אהבה וכבוד ליצירה". נראה שהמקום הפך להיות האבן השואבת עבורו. הוא לא רק מתפרנס ממנו, אלא יוצר באמצעותו קשרים אמנותיים, מקדם אמנים והרכבים צעירים, מנסה להחזיר חזרה לסצנה מהניסיון ומהתשוקה שלו. עבור פלג, שנמצא בסביבת הבמות כבר כשלושה עשורים כתאורן וכמעצב, עניין השירה וההופעה חדש יחסית. הכתיבה, לעומת זאת, הולכת איתו כבר שנים. "בגיל 22 בערך, אחרי השחרור מהצבא, התחלתי לכתוב ומאז לא הפסקתי. זה היה בוסרי אבל זה פתח לי דלת. בבית הספר הייתי חצי דיסלקט וחסר מסגרת. התחלתי לכתוב כדי לבטא את הילדות שלי כיתום צה"ל. אבי, דוביק פלג, היה טייס קרב שנפל במלחמת ההתשה כשהייתי בן שש. הנסיבות היו לא ברורות והתבררו לי רק בשנה האחרונה. זה היה במפגש שנקרא כנפי הזהב. הזמינו אותנו לקבל את כנפי הזהב בשם בוגרי קורס טיס של לפני 50 שנה. אחרי הטקס ניגש אל אחי ואלי טייס כבן 70 ושאל אותנו 'אתם הבנים של פלג?'. כשענינו בחיוב הוא אמר שהוא רוצה לספר לנו מה היה באותו היום. אז הגיע סיפור ששמעתי בפעם הראשונה. לא נתנו לנו להשתתף בהלוויה אז אף פעם לא ידעתי אם היתה גופה. במהלך השנים עשיתי גם טקסים בחיל האוויר וגם שירתתי שם, ניסיתי להיפגש עם הבנאדם שהוביל את הטיסה הזו ולא הצלחתי. הוא אמר לי שהוא אכן הוביל ושהוא ידבר איתי, אבל בכל פעם התחמק בתירוץ אחר. בגיל 22 אני מתחיל לכתוב, והשיר הראשון שכתבתי הוא 'במקום קדיש'. זה הגיע בגלל האי התחברות לקדיש בארמית שהייתי צריך לקרוא כל השנים, ואחר כך התברר לי כברכה לאלוהים וללא התייחסות למת. זה השיר שהוביל אותי לשיר. שרתי אותו לפני שבע שנים בטקס יום הזיכרון בטקס בבסיס חצרים של חיל האוויר. באותו יום בחצרים משהו נפתח, אבל היו עוד הרבה תהליכים. אז גם נפתח בי שטף של הלחנה. ההתעסקות עם החצוצרה, מלודיות, מרווחים טונאליים וההתרחבות של הזיכרון המוזיקלי שיחררו אצלי משהו". פלג מתרגש כשהוא מספר את הסיפור, אבל אפשר בקלות להבחין שלא מדובר רק בתחושת היתמות והגעגוע לאב שנפל. הוא מתרגש בזכות היכולת לסגור מעגל, השלמת אותו חלק חסר בפאזל, שמאפשר לו להתקדם ולהמשיך הלאה."יש שם איזה דמות שהיא לא אני". הדמעות באינדינגב:הגילוי של עצמך כזמר מבצע הוליד את הניצוץ שהפך לדמעות?"אולי במפגש ביני ובין ויטלי פודולסקי כבר התחיל להירקם העניין. נפגשנו במסגרת העבודה, עיצבתי תאורה ללהקת השמחות. הכרנו שם, זה עדיין לא היה קשר שמבוסס על יצירה משותפת, אבל התיידדנו. לפני חמש שנים נפגשנו שוב וג'ימג'מנו איזה שיר שכתבתי. יצא פנטסטי ומיוחד. בדיוק באותו זמן הרמתי את המופע לזכר ז'אן ז'ק גולדברג. השיר שנסוני וחשבנו לבצע אותו יחד במופע. היה עוד שיר שרציתי לבצע, שכתבתי לזכרו של ז'אן ז'אק חמש דקות אחרי שאחיו הודיע לי שהוא נפטר. הגעתי לביצוע מאוד מיוחד עם עדי מוסקו (סולן להקת הקורידורס; ס"ג), ויום־יומיים לפני המופע, עקב ההיענות הגבוהה של האמנים המשתתפים ולחץ בזמן, החלטתי לוותר על השיר עם ויטלי. זו היתה החלטה של מפיק שמבין שהוא עדיין לא אמן במה ומסתפק בלנגוע בנקודה עצמה בלי להתפזר. ויטלי נעלב קשות, יותר משנתיים וחצי הוא לא החליף איתי מילה. נפגשנו, התנצלתי, הסברתי, עברנו את המשוכה, ויום אחד חזרנו לעבודה משותפת והחלטנו להקים את הדמעות. בהתחלה הבאתי לא מעט נגנים. בסיסט, מתופף, קלידן, וגם את תומר מוקד שמנגן על גיטרות, קלידים, בוזוקי ומנדולינה. מהר מאוד קלטנו שזה לא מה שאנחנו מחפשים. ישבנו אחרי החזרה, אני תומר וויטלי, והחלטנו שממשיכים לעבוד כטריו, והודענו לשאר החברה שאנחנו מוותרים על השתתפותם. התחלנו בחזרות אינטנסיביות. הפעם הראשונה על במה היתה כמופע פותח לאבי עדאקי, וזכינו שם לתגובות חמות מאוד מהקהל. וחודשיים אחרי, לפני כמעט שנה, הופענו בהופעה מלאה בקפה ביאליק. זו עדיין היתה הופעת הרצה. ומאז זה התלקח יפה".הבאת לדמעות את כל מה שכתבת?"יש כמה ערוצים שאליהם הולכים השירים שלי, ולא כולם מתאימים ללהקה. הדמעות זה לא רק אפיק פלג, זה אחד השילובים שבהם אני מוצא דרך לשירים היותר שנסוניים, רומנטיים וקומיים. יש שם איזה דמות שהיא לא אני. יש שם קפטן שמפליג בין נמלים, עובד במה שנודד בכל העולם ומנצח על הקמות, מסע שנועד לקיים קשר הדדי של ספיגה עם העולם. אני קודם כל נהנה מהבמה. ברגע שנוצר השילוב עם ויטלי שמוביל את החומרים האלה, אני מבין שזה ידבר אל הקהל. יש בזה מכנה משותף רחב יותר. האלמנט ההומוריסטי הוא כיפי. האנשים עוברים את החוויה העמוקה ויוצאים עם חיוך מאוזן לאוזן. הם גם בוכים באמצע".מוזיקאים עם גישה פתוחה ואנשים קצת דפוקים במוח. הדמעות (צילום: ויקטור מופר פוטו)

הכלי של הגעגוע כשפלג מדבר על הקהל, הוא מתכוון לכל הגילים ולכל האנשים. המוזיקה עוסקת ברגשות אוניברסליים וההופעה היא למעשה "ערב אחד שיש בו הצגה, סיפור ומוזיקה". כיאה להופעת יום הולדת חגיגית, הם יארחו על הבמה את נקמת הטרקטור ואת אבי עדאקי. פלג מעיד על אבי בללי ועל עדאקי כעל חברים קרובים שהיו שותפים ליצירה ולהתהוותה מראשית הדרך.שיחררתם עכשיו סינגל ראשון ואתם מתכננים להקליט אלבום מלא. כלהקה לא מסחרית, יש לכם כוונה לפנות לקהל ולבקש מימון?"אני לא מאמין בזה. יש לי את התשתית שלי, שהיא הז'אן ז'אק, ושם אנחנו יכולים לעשות את רוב העבודה. שאר העבודה על האלבום תהיה בעזרת חברים יקרים שמלווים אותי ואותנו לאורך הדרך. אני מקווה שנסיים את העבודה על האלבום עד פסח".איך התעצב הסגנון המוזיקלי הכל כך ורסטילי שלכם?"החברים בלהקה הם מוזיקאים עם גישה פתוחה ואנשים קצת דפוקים במוח. אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לנו היה שחרור הצוות העודף ופינוי של מרחב לתומר ולוויטלי להתבטא במקומות הכי מטורפים שהם מעולם לא הגיעו אליהם. הם מילאו את כל התפקידים ושיחקו עם כל התפקידים. אנחנו חווים איזו חוויה, מגיעים למקום אחר וחוגגים את זה. כאב, תשוקה, כמיהה, אהבה".יש משהו מריר בהומור שלכם ומשהו מתוק בעצב שלכם."יכול להיות שזו בחירת הכלים בהרכב. האקורדיון יכול לנגן מנגינות עצובות אבל הוא כלי של שמחה. הכינור יכול לנגן מנגינות שמחות, אבל הוא הכלי של העצב. אני לא יכול לנגן ברמה שלהם, אני מנגן על הכלי של הגעגוע".

» הדמעות במופע חגיגי עם נקמת הטרקטור ואבי עדאקי. ד' 12.12, 21:30. בארבי. 60-40 שקל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ