אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנטי פופ: לנה דל ריי בלתי נסבלת, אבל זה עובד לה

הקליפ החדש של לנה דל ריי הוא פרובוקציה טהורה אבל שוב מתברר כדבר הנכון ביותר, נלי פורטאדו בדרך לקבור לעצמה את הקריירה ואלישיה קיז מנסה לרענן לעצמה את התדמית

תגובות

היא כל-כך מעצבנת, עם תווי הפנים הכמו מנותחים שלה (ואולי לא רק כמו), עם ההבעה הקפואה והמזוגגת, עם הסטיילינג הסולידי והמודע לעצמו והקמפיין המטופש הזה לH&M-. היא כל-כך מרגיזה עם ההד התמידי והגוון הקולי הקבוע, הדהוי, עם ההגייה המתעצלת והמתפרקדת שלה, עם העפיצות, והאבא העשיר, והאפיל המעושן והמוצלל, והקלאסה המוגשת לה על מגש של כסף. היא כל כך מכעיסה עם הקליפים האדישים, הפילם השרוף, הפילטרים העכורים, השבריריות המורבידית ודימויי היין, סיגריות ארוכות ושושנים שהיא מפליצה. לנה דל ריי היא לגמרי הבד האדום למאזין הפרובינציאלי. פשוט בלתי נסבלת. והכי גרוע זה שזה באמת עובד לה. השירים שלה פשוט טובים. » לנה דל ריי בישראל - לכל הפרטים» אנטי פופ - כל הטוריםלעזאזל איתה ועם הבחירות הנכונות תמיד שלה. הסינגל החדש שלה Ride, שמקדם גם אי.פי ומהדורה נוספת של אלבום הבכורה-הלא-ראשון שלה Born to die, הוא מיצוב יוצא מגדר הרגיל עבורה, וגם מאורע במשקל כבד בהקשר הפופי בו הוא נתון. זה חלול, זה יבש, זו פרובוקציה טהורה, אבל הסרט הסינמטקי בן 10 הדקות שביים אנתוני מנדלר לדבר הזה, הוא תוכן מטלטל יותר מכל דבר אחר שאם.טי.וי הציע השנה. דל ריי ממשיכה לחטט במיתוסים והארכיטיפים הנשיים של האמריקנה, אבל זה כבר לא ננסי סינטרה או ג'קי או, אלא זונת אופנוענים אבודה על נדנדת צמיג, בנוף אופייני למערבונים של ג'ון פורד. השיר והקליפ כאחד מביאים את הסגנון של דל ריי לזיקוקו המלא והקולח ביותר. שוב היא עשתה את הבחירה הכי נכונה. והיא גם ממשיכה בהמיית הנונשלנט הנמוכה שלה, אותה געייה מיוסרת בעודף ריוורב, אבל הפעם היא כבר מגובה בהפקה המפוארת והכוחנית של ריק רובין, המותירה את האווריריות המרוחקת והקריסטלית על כנה אך טוענת את דל ריי אנרגיות המנוניות חדשות, בדיוק מה שהיא זקוקה לו אחרי הרף הגבוה שקבעו שירים כמו Video Games ו-Born to die. ההישג התדמיתי של דל ריי, שבלי לחשוף הרבה בשר מעוררת את זעמן של הפמיניסטיות פשוט בשל התוכן האמיתי, הממשי והאנושי של הדימויים המאופקים-אבל-סוערים שהיא מייצרת מוזיקלית, מילולית וקולנועית, מרשים מאוד, אפילו אם הוא רק סיבה נוספת לשנוא אותה. תמיד ניתנת ההרגשה שהיא אשכרה בקושי עושה משהו, לא זזה כמעט, לא שרה כמעט, אבל הבת זונה פשוט מדויקת כמו מסרגה, ייקח אותה השד.הי, זאת נלי מי שמפספסת ומתרסקת לעומתה היא נלי פורטדו, שהיא יותר מאנפפת אבל פחות מעצבנת, ולמרות זאת עושה את כל הבחירות הלא נכונות בדרכה לאחד הכישלונות היותר צורבים שנראו בפופ בשנים האחרונות. אולי היא חיכתה יותר מדי, אולי היא ניסתה יותר מדי, אולי סתם נגמר לה הסוס, אבל אלבומה הטרי קורס אל תהום הנשייה עם הריליס החדש מתוכו: שני סינגלים נפרדים, אחד לאמריקה ואחד לאירופה – טכניקה שפורטדו ניסתה בהצלחה בסיבוב הקודם שלה עם Maneater ו-Promiscuous. זאת, לאחר כישלון הסינגל הקודם ושיר הנושא היפהפה-אך-אפוי-למחצה The Spirit Indestructible. כעת אנו ניצבים בפני מסמר כפול בארון הקבורה: מצד אחד, Parking lot – שיצא לרדיו האמריקאי, הוא בקושי שיר, עם מעט מאוד לחן ועוד פחות מכך – חן. יש לו קצת ביט, זה כן, אבל לא משהו שיצדיק את ה"נה נה נה ליי ליי" העולץ מנחיריה, ובטח לא את קליפ הריטארד-התנועתי הזה שנעשה לו. מצד שני, זה עוד יותר טוב מהדאנס הענטיקי והגמלוני (בניחוח סמי בלקני או משהו) שהיא מנסה לעשות בריליס האירופי, Waiting for the Night: כאן, תמצאו מתחת לשכבת הצ'יז גם שכבה של עובש, ומתחתיה מרקמים נעימים אף פחות של יובש יצירתי וקלולסיות תרבותית כללית. ואם קודם רמזנו על אובדן החן הפורטדואי הנודע, הרי שגבנונית תוף האוזן הזאת כבר נשמעת כמו מלאני סי (הספייס גירל המכוערת) ביום רע. מדובר גם בדבר הכי מסכן שאי פעם יצא תחת ידיו של מפיק העל דארקצ'יילד ג'רקינס, יבלת דוויה על האצבעות בעלות מגע הזהב. יש מצב שפורטדו הלכה פארש לגמרי, ושבמקרה הטוב היא תישאר גימיק עתידי מעניין בפסטיבלי ג'אז ומוזיקת עולם אירופיים? יש מצב שנצטרך לחכות עוד פעם שש שנים לאלבום הבא כדי לדעת את התשובה? יש מצב שמישהו בכלל שם לב שהיא חזרה? כי לח"מ זה התגלה די במקרה. חבל, הייתה מותק.חמה אש ומי שלא מתכוונת לתת לדבר כזה לקרות לה בשום פנים ואופן היא האישה שלא הפסיקה לעוף על עצמה לרגע, מעולם, אף פעם – אלישיה קיז. האלבום הקודם שלה היה צעד מסוכן בכיוון, וקיז מפיקה לקחים ונצמדת לנוסחה המצליחה של Empire state of mind, הדואט המרהיב שלה עם ג'ייזי מ-2009. את זמרת הסול הנוּגה היא מותירה בצד בימים אלה, ואת הבמה מקבלת מלכת היפ הופ כוחנית בלי שום חצי לבן. הפזמונים המנוניים, המלודיות גדולות מהחיים, הביטים כבדים ופראיים על גבול השבטיים, הקול גבוה ולוחץ מבלי לחדול לשנייה. בקיץ האחרון היא עשתה את זה בהצלחה בסינגל הקאמבק של פיפטי סנט (עם ד"ר דרה), New day, פלוס נגיעות של פלייבור קאריבי והכל, וזה עבד יופי. Girl on Fire, הסינגל החדש והמוביל אלבום חמישי ומתקרב מטעמה תחת אותו שם, די מרדד את הפטנט הסוֹני הזה שקיז עלתה עליו בשנים האחרונות לכדי גיבוב קיטשי יותר של רעיונות מיופייפים, ומכיל את כל סימני ההיכר שלה תוך יישום מלא של הפרוצדורות המוכחות. הוא אומנם לא מצליח לעורר את חדוות הקראיוקי של No one שובר השיאים שלה, אבל מתעקש להישאר קליט, חתיך ופריך לכל אורכו, לא מעט בזכות ההפקה הדוהרת של סלאם רמי (נאז/ איימי ויינהאוס. יש לו גם כמה שירים בחדש של פורטדו ז"ל אבל טרם אזרנו אומץ לבדוק). ואלישיה כמובן הכי דואה לה בשמיים מוקסמת מעוצמתה הנשית המחוטבת ומניפה יד עם אלף מצתים דולקים בהופעה של עצמה. נו, מותר לה, את המומחיות שלה היא באמת שכללה. לצורך הקליפ, שאמור לרענן לה את התדמית אבל גם להתייחס להפיכתה לרעיה ואם, היא הביאה את מלכת הסטייל הוותיקה סופי מולר, והתוצאה קצת מוזרה. לא יודע, משהו שם לא בסדר. אה, ויש גם מהדורת צומי עם ניקי מינאז', אפקטיבית למדיי. יאללה נו, עובר.

כתבות שאולי פספסתם

*#