סינגל שוט: מאור כהן התברגן, מטרופולין מדויקים

וגם: שב"ק ס' עדיין לא מספקים את הסחורה ויזהר אשדות לא עומד בציפייה הארוכה, שבע שנים אחרי אלבומו הקודם. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

כשהיינו ילדים נדמה היה שאחת החוויות הכי חזקות שחווינו הייתה הציפייה לקראת משהו: לחכות ליום ההולדת כדי לקבל מתנות היה נראה כמו נצח, גם החופש הגדול בסוף שנת הלימודים היה משהו לחיות בשבילו. כשבסופו של דבר הגיע הרגע, או שהיינו מתאכזבים בגלל הציפייה הגדולה, או שזה היה הדבר הכי ממלא שניתן להעלות על הדעת. מאז התבגרנו, הזמן עובר פתאום יותר מהר, והרגשות קצת דועכים ומתנרמלים, אבל הציפייה עדיין נשארה משהו שמחזיק אותנו. שב"ק ס' חיכו כמה שנים לפני שחזרו עם אלבום חדש, ושום דבר טוב לא ממש יצא מזה. גם ליזהר אשדות הזמן לא עשה כל כך טוב. מאור כהן, לעומת זאת, יכול לחכות כמה זמן שבא לו, ועדיין הוא נשמע טוב מתמיד. בעיקר באלבומי הסולו שלו. גם לאלבום החדש של מטרופולין נאלצנו לחכות, וכבר כמעט שכחנו איך הם נשמעים. לפעמים כדאי לחכות כדי להיזכר כמה טוב יכול להיות.

חוזר הביתה: מאור כהן – חוזר אל החיים מאור כהן הוא כמו תמנון מרובה זרועות. או אדם בעל אלף הפרצופים. או מיליון כובעים. כהן נשמע אחרת בכל פרויקט שהוא משתתף בו, וזו הסיבה המרכזית שהוא מעניין אותנו כל פעם מחדש. כמובן שגם בגלל שבדרך כלל זה איכותי ומרתק. דבר אחד שאפשר בכל זאת ללמוד ממנו, זה שבחומרי הסולו שלו הוא רגוע, לא מהפכן, רומנטיקן חסר תקנה. את הבעיטות ושבירת המוסכמות הוא עושה במסגרת הפרויקטים האחרים כמו "הבליינים" או "ישראלים/פעולה/סקס". כשהוא חוזר לבסיס, השקט והרוגע חוזרים איתו.

"חוזר אל החיים" הוא הסינגל הראשון מאלבום הסולו הקרוב, והוא מהווה חזרה אל השקט והיציבות. זאת למרות שהשיר מדבר על כמה שהעולם גדול וחסר יציבות. נדמה שיצירות שכאלה הן העוגן של כהן. בלדות רוק קליטות עם פזמונים שנשארים עמוק במוח עם קול יציב ומוכר. אל תצפו לכהן הבלגניסט והנון-קומפורמיסט, אלא חבקו את הבורגנות השלווה שלו. הוא ידאג לכך שהיא לא תהיה משעממת. סינגל השבוע: מטרופולין – אתה גומר אותי כמעט ואין בישראל דבר כזה שנקרא "אלבום של מפיק". לרוב יש לנו אמנים שתופסים את מרכז הבמה, ועובדים עם מפיקים מוכשרים יותר או פחות. עופר מאירי הוא אאוטסיידר במובן הזה, כי הוא הופך את היוצרות. מטרופולין היא הבייבי שלו, וזה למעשה שם קוד לפרויקט שהוא יוצר סביבו כמפיק. האלבום השלישי יוצא בקרוב, וגם הוא בסופו של דבר שייך למאירי.  בסינגל הראשון הוא מארח את הזמרת הצעירה צליל דנין, וזה נשמע טוב מתמיד. מעטים יודעים לעשות אלקטרוניקה עדינה ואינטיליגנטית, ובתוך כך להוציא מהזמרת את המיטב שבה. מאירי יודע לכשף ולסדר את השיר כך שנוכל להנות באופן מלא ושלם מכל העולמות. כיף לשמוע את דנין שומרת על קצב הליכה כמעט, לא רצה קדימה ושרה מדויק להפליא. כיף להרגיש את ההפקה האלקטרונית העשירה כל כך, שחייבים להגביר עבורה את הרמקולים. כיף לראות עד כמה מאירי נשאר עדכני ובעניינים, כשבמקרה הזה נוספות נגיעות דאבסטפ עדינות שלא משתלטות על הצבעים שבשיר. בכלל, נדמה שמאירי הוא פשוט אחד המפיקים המדוייקים בשכונה, וכל אלמנט שעושה דרכו לשיר מגיע בעדינות מעוררת השראה. טוב שמטרופולין חזרה אלינו. חמש שנים מאז האלבום האחרון וכבר כמעט שכחנו מה יש לנו ביד. אבל רק כמעט.

לא בשר ולא חלב: יזהר אשדות – ערב בלי טלפון יזהר אשדות חוזר אחרי שבע שנים עם אלבום חדש ושיתוף פעולה עם אלונה קמחי, שבעבר הניב להיטים גדולים כמו "בכל פעם שאני מתאהב" ו"צילו של יום קיץ". על פניו, סיבה למסיבה. לאורך הקריירה הארוכה שלו, אשדות תמיד היה מהמעניינים שברוק הרך, גם כיוצר וגם כמפיק. והנה מגיע שיר ראשון מאלבום חדש, ונעלמות לי המילים. אני יושב מול המסך ולא ממש יודע מה לומר. בעיקר כי לא צף בי שום רגש, לכאן או לכאן. בשורה התחתונה, לשיר הזה יש טעם של גלידה פרווה בחתונה באולמי רסיטל. המרקם הוא של גלידה, וגם הטעם אמור להזכיר משהו כזה, אבל החוויה השלמה פשוט לא מרגישה אותו הדבר. כך גם השיר, גירסה תפלה ועבשה של מה שאנחנו מכירים מהעבר. בסך הכל זה שיר נחמד, עם מלודיה קלילה וקליטה בחלקים מסוימים, קולות רקע חביבים של פיטר רוט, וטקסט חמוד ולא מעיק מידי. אבל זה לא מוצר שהייתי קונה מתוך כוונה תחילה, אלא סוג של פשרה בלית ברירה. וחבל, כי אשדות לחלוטין לא אמור להיות ברירת מחדל.

נסיון זקן להיות צעיר: שב"ק ס' – לשבט: לקום!

לפני כארבעה חודשים כתבתי בטור זה על הסינגל הראשון של שב"ק ס', מהאלבום החדש בהפקתו של יוסי פיין. טענתי שהשבק חזרו לתחילת הדרך שלהם ולרוק ממנו התחילו, אבל עם טוויסט ים-תיכוני עדכני. זה לא עבד. במקום עדכניות קיבלנו טרחנות, או נסיון זקן להיות צעיר. ביקשתי שיחזרו קצת למוזיקה השחורה, ובסינגל השני זה קורה. ממש מעט, אבל עדיין קורה. גם כאן הגיטרה החשמלית משחקת תפקיד מרכזי, אבל הפעם כמובילת הקצב של השיר, בשירות ההיפ הופ. אפילו קולות רקע נשיים, כמיטב מסורת המוזיקה השחורה, יש פה בדמותה של יעל דקלבאום. ועדיין, משהו לא עובד. כן, אין ספק שזה הרבה יותר טוב מהסינגל הקודם, ובכל זאת זה קצת משעמם ולא מחזיק. כמה אפשר עוד להתנרגן על תחלואות תרבות הריאליטי, וכמה נלין על דעיכתו של דור הטלוויזיה שגיבוריו הם אנשים שלא הוכיחו שום כשרון יוצא דופן בכלום? מילא הנושא שכבר הפך למעט שחוק, אבל גם העברת המסר לא ממש עובדת. ככל שהקשבתי לשיר הזה יותר, כך ראיתי את הדמיון המטריד להדג נחש המעולים. וזה קצת אבסורד, כי בלי הדלת שפתחו השבק אי אז לפני שני עשורים, לא היינו מקבלים את הדג נחש של היום, שגם אותם, אגב, מפיק יוסי פיין. אני יכול להישבע ששמעתי את שאנן סטריט עושה פה קולות רקע. אז כן, זה שיר נחמד וסביר בהחלט, בוודאי שטוב יותר מקודמו, אבל זה עדיין לא ההרכב המרתק שאנו מחכים לו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ