סינגל שוט: שב"ק ס' תקועים בניינטיז, ריף כהן חיה את הרגע

וגם: רם אוריון חוזר עם בלדת רוק חורפית ורמלה זונחים לרגע את המשנה החברתית לטובת סינגל רוק פשוט שקצת שכחנו שאפשר לעשות בעברית. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

אפשר לחלק את מצב הרוח המוזיקלי לשני מצבים מרכזיים: חורף וקיץ. החורף מביא איתו אפרוריות, עייפות, חושך וקור בלתי נסבל, בעוד שהקיץ מסמל את אווירת החופש, ים, מסיבות, אנרגיות טובות וריקודים ללא הפסקה. כך גם המוזיקה: חלקה משרה אווירת נכאים, עצב, התכנסות בתוך העצמי, בעוד שהחלק השני מרים את הקצב, עושה שמח ומביא איתו את השמש. שב"ק ס' וריף כהן הביאו את הקיץ כדי לחמם את החורף הקר, אבל בעוד שכהן העדכנית מפזזת ברחובות יפו ומנענעת את הראש כאחוזת דיבוק, השבק הביאו איתם את הקיץ הלא נכון, זה של תחילת שנות ה-90. לעומתם, רם אוריון ורמלה מבינים באיזו תקופה בשנה הם נמצאים, והשירים שהם משחררים נשמעים בהתאם. אם יצאתם מדוכדכים זה אומר שהם עשו עבודה טובה.

פג תוקף: :חמרמורת" של שב"ק ס' ארבע שנים עברו מאז האלבום האחרון של שב"ק ס'. כעת, עם סינגל ראשון לקראת אלבום חדש, נראה שסוף סוף נזכה ליציבות מסויימת מצד אחת הלהקות המעניינות והמשפיעות בשני העשורים האחרונים במוזיקה הישראלית. הרבה טלטלות ושינויים עברו על חברי השבק. כנראה שהבגרות עושה משהו לבנאדם, ואחרי שנים של פירוקים, איחודים ושינויי הרכב תכופים, כבר כמה שנים שהלהקה עובדת בתצורה הכי רחבה שלה וכוללת את כל החברים המרכזיים לאורך השנים. לאלבום החדש הצטרף אפילו יוסי פיין, מי שהביא אותם לקידמת הבמה כשהפיק את שני אלבומי הבכורה שלהם. לאור ההיסטוריה, "חמרמורת" מעורר התרגשות רבה, עוד לפני שבכלל מקשיבים לו. רק עצם המעמד עושה חשק לחזור להופעות האנרגטיות והמרשימות ההן. אבל להתרגשות, מסתבר, יש תאריך תפוגה, ולהקת עבר לא יכולה להמשיך לגלוש לנצח על גלי הנוסטלגיה.

הדבר הראשון ששמים אליו לב כשמקשיבים לשיר החדש, הוא החזרה לשורשים של הלהקה. אבל לא לאלה של סוף שנות ה-90, אלא עוד לפני כן, כשהשב"ק התרכזו בעיקר ברוק, ופחות במוזיקה שחורה. בסינגל החדש אין כמעט אזכור להיפ הופ, והוא מתייחס למוזיקה הישראלית העכשווית שמתרכזת במקצבים ים תיכוניים. אין לי בעיה עם שינויי כיוון, ומי כמו יוסי פיין יודע איך לקדם אמנים ולדאוג שיתעסקו עם הסאונדים העדכניים ביותר, אבל במקרה של השבק זה נשמע כאילו הם הקלידו תאריך ישן מידי בדלוריאן. הרוק שהם מגישים לא תואם את שנת 2012. הוא פשוט למדי, נטול תחכומים ומתבסס על יכולות אנרגטיות של ארבעת הזמרים, קו בוזוקי קליט ואווירה קלילה של שיר שיכורים אירי. עם כל הכרזימה והנינוחות של חברי הלהקה, זה לא עומד במבחן הזמן מול להקות צעירות וחדשניות בז'אנר כמו לא דובים או מונטי פיורי. זהו אמנם רק סינגל ראשון, וצריך לתת קצת קרדיט לפיין שבדרך כלל עובד עם תוכנית לטווח ארוך, אבל בינתיים ההתרחקות ממוזיקה שחורה רק מגבירה את הגעגועים לזרימה הוורבלית יוצאת הדופן שנעלמה כלא הייתה.

ככל שמקשיבים לה ומביטים בה יותר, נחשף הקסם, והדרך היחידה להתמודד עם זה היא לבקש עוד. כהן מסמלת את מה שכולנו היינו רוצים להיות במובן מסוים. היא משוחררת, עכשווית, אורבנית, נטולת עכבות, בינלאומית, צעירה, רעננה, יפה, חמודה ומלאת גרוב. אוי, כמה גרוב. כפי שכבר כתבתי בעבר, כל המרכיבים הללו מתלכדים לכדי מוצר שבסופו של דבר הוא מאוד כיפי. השירים עמוסים באנרגיות טובות ומקפיצים את המצברוח לעולמות אחרים. כדי להנות מהחוויה השלמה, גם במקרה הזה כדאי לשים את הקליפ על מסך מלא ולהנות מהאורבניות של יפו שבתוכה כהן משתלבת בטבעיות, כפי שעשתה בקליפ הקודם ברחובות פריז. כמיטב המסורת, צפו להרבה ריקודים והרים של חיוכים. ההתמכרות מובטחת. אווירה של חורף: "אהובתי בת החלוף" של רם אוריון בשבוע שעבר התייחסתי לצמד בני המה, הלא הם אהד פישוף וישי אדר, לשעבר ב"נושאי המגבעת". והנה חבר מוערך אחר מאותה הלהקה, רם אוריון, מתקדם גם הוא לעבר אלבום נוסף. מאחורי אוריון פעילות רבה כמוזיקאי ומפיק, אבל כאמן סולו הוציא את אלבום הבכורה שלו רק לפני חמש שנים. "אהובתי בת החלוף" הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום השני, ובניגוד לחבריו מהשבוע שעבר, אוריון לא בוחר לפנות למחוזות לא מוכרים. הוא נשאר צמוד לגיטרה שפרסמה אותו, וכדי לוודא שלא יתרחק מידי גייס את דפנה קינן ("דפנה והעוגיות") שתפיק לו את האלבום (אחרי שאוריון הפיק את שלה. כמה נחמד ודביק). התוצאה בהתאם. בלדת רוק פשוטה ונעימה, שמתחלקת בגרון בקלות ביום חורף סגרירי. בכל זאת, בלדת רוק על אהבה, חיים ומוות – אם זו לא אווירת חורף, אני לא יודע מה כן. מבחינה ווקאלית, אוריון נמצא בעמדת נחיתות. המנעד שלו מאוד מצומצם, והוא לא יכול להתפרע יותר מידי. על מנת לחפות על כך, מגיעה הפקה אינטיליגנטית שדואגת שהשיר ימשיך לסחוף אותנו כל הדרך ושלא נשתעמם לרגע. בזכות המלודיה וההפקה הנכונה, השיר מקבל הרגשה של תנועה מתמדת. אין הפסקות מתודיות, אין שינויי מקצב ומתח, והתנועה קדימה נשמרת כל העת. אלמנט זה מורגש במיוחד בפזמונים הארוכים בהם המילה "אהובתי" משמשת כעוגן עליו נשען הפזמון והשיר כולו. מעבר לכך, הגיטרה של אוריון נוכחת כל הזמן ומשמרת את הסרט הנע, כמו גם הכינור של אבנר קלמר שמצטרף באמצע הדרך ולא מאכזב. "אהובתי בת החלוף" הוא שיר שלא ברור על השמיעה הראשונה מדוע הוא יפה או מעניין, במיוחד לאור החולשה הווקאלית של אוריון. אבל כשמתעמקים בו מגלים את האיכויות של הלחן והעיבוד שבסופו של דבר מצליחות להאפיל על החלקים הפחות טובים.

פשוט ובעברית: "וואו" של רמלה

"רמלה" הם מעין סופר גרופ ברוק הישראלי. חברים בה אורי אדלר (גיטרות ושירה), איסר טננבאום (בין השאר המתופף שלרוקפור ונינט), נדב ריבוא (קלידים) ויונתן יידוב (בסיסט "תעני אסתר" בשנים האחרונות והבן של שלמה יידוב מלידה). ארבעה מוזיקאים עם נסיון עשיר יותר ופחות, כל אחד עשה את דרכו האישית עד שמצאו זה את זה תחת ההרכב שעושה רעש כבר כמה שנים. "וואו" הוא שיר מתוך אלבום הבכורה שלהם שיצא זה מכבר, וזכה לביקורות משבחות. בזמנו דיברו על "רמלה" כעל מחיה הרוק הישראלי הקלאסי של שנות ה-80 וה-90, שמשלב מוזיקה איכותית עם מסרים פוליטיים. כשמקשיבים ל"וואו" מתוך האלבום, קשה להתחבר לפן הפוליטי של הסיפור, שכן זהו אחד השירים היחידים שעוסק בצרות אישיות ואינטימיות, ולא חברתיות וכלכליות. לפן הרוקיסטי, לעומת זאת, אפשר גם אפשר. השיר שנפתח בסערה עם אינטרו אינסטרומנטלי קצר שמזכיר מאוד את פינק פלויד, אבל מהר מאוד מקבל תפנית חדה, הרבה בזכות הטקסט בעברית שמיד מבחין בין להקה מקומית לכזו שמחשיבה עצמה א-גאוגרפית ומנסה להצליח בעולם הגדול. דווקא הפינה המאוד ישראלית מאפשרת להם להיות מיוחדים יותר בנוף הגלובלי שמשתלט לאט לאט על המוזיקה הישראלית. "וואו" הוא שיר רוק עדין ולא מתפרע. קצר בדיוק במידה הנכונה, כי לא צריך לדכדך יותר מידי, ובעל טקסט שחוק אבל עדיין מצליח לגעת. שיר אווירה חורפי לאוהבי הרוק ה"פשוט" שקצת שכחנו שאפשר לעשות בעברית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ