פיט דוהרטי בברלין: אחרון גיבורי הרוקנ'רול

מוש להב מ"סודה פאבריק" ראה את האיש והאגדה, פיט דוהרטי, בהופעה חיה בברלין והחליט לעשות גם לכם חשק לראות את משורר הפאנק המחויט אצלנו בבית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

התור למסעדת ההמבורגרים ומועדון ההופעות "ווייט טראש פאסט פוד" בברלין ארוך, ארוך מאוד. המועדון, שבדרך כלל נותן במה ללהקות גראז' ורוקאבילי מהצד היותר מלוכלך של העניין, הודיע ארבעה ימים קודם לכן על הופעה ספונטנית של פיט דוהרטי שנמצא בעיר כחלק מסיבוב הופעות לכבוד האלבום החדש "Sequel to Prequel" של להקתו "בייבישמבלס", אלבום ראשון מאז אלבום הסולו "Grace/Wastelands" מ-2009. הקהל די מעורב- היפסטרים ברלינאיים צעירים שגדלו על הלהקות של פיט ושומרים לו חסד נעורים, לצד כמות גדולה של בריטים בגילאים משתנים, שמנצלים את ההמתנה הארוכה לשתיית ליטרים של בירה.» פיט דוהרטי בישראל - כל הפרטים  הווייט טראש מפוצץ. בין 300 ל-400 איש במרתף צר תופסים את מקומם לקראת ההופעה. ההמתנה בפנים מתארכת. "אני מעדיף להשתין על עצמי מאשר להפסיד את המיקום הזה" צועק בריטי שיכור בקהל ואני מתחיל להבין במו עיניי את מעמדו של דוהרטי כגיבור לאומי. בשלב מסוים הוא פשוט עולה, חליפה שחורה מלאה ומגבעת, לצדו גיטריסט הבייבישמבלס, מיק וויטנל, שמלווה אותו לכל אורך ההופעה.צפו בביצוע מתוך ההופעה:וויטנל מעשן סיגריות בשרשרת ומודע למקומו לצד פיט: קצת קולות רקע, קצת ליינים משלימים בגיטרה ובעיקר קרקע ובסיס לשירים. ההתחלה מעט מנומנמת, עם "Nothing Comes To Nothing", הסינגל המוביל מהאלבום החדש שמצליח לגעת בעיקר בגרעין הקשה של הקהל, אותם אנשים שעוקבים גם אחרי החומרים החדשים ולא באו בשביל ההמנונים הותיקים. דוהרטי, שנראה קצת מחוץ לסיטואציה, נע בין השירים במין זרם תודעה בלי התחלה וסוף. פה ושם הוא נעזר בוויטנל בשביל להיזכר באקורד שנשכח, ויוצר מבנים מאולתרים חדשים לשירים המוכרים. הוא מבקש מהקהל טישיו ומקבל ממישהי טיפות אף. הוא מסתכל על התווית בריכוז וממשיך הלאה. כשדוהרטי מנגן את שירו "For Lovers", הקהל מתחיל להרגיש משהו ומצטרף בשירה חזקה לבלדת האהבה שמתארת זוג שבורח מהכל. הביצוע מבהיר שהרומנטיקה היא המרכז ביצירתו, ובאה לידי ביטוי בכל מה שהוא מציג ומייצג- לחנים, מילים לבוש ונוכחות.    מלך המנוני הנעורים כשדוהרטי קוטע רצף של שירים חדשים וישנים של הבייבישמבלס ומתחיל לנגן את "Time For Heroes" של להקתו הראשונה והאגדית הליברטינז, הכל מתחיל לקרות. הקהל מגיב כאילו מדובר באיחוד היסטורי של הלהקה המקורית ולא במופע אקוסטי ללא בס וללא תופים. צרחות של כל המילים סטייל אצטדיון כדורגל, דחיפות ואנשים שקופצים על הקהל ונוגעים עם הרגליים בתקרה (עד כדי כך המקום קטן). דוהרטי לא עוצר וממשיך ל"Don't Look Back into the sun" ו"Can't stand me now". שתי בחורות שעולות על הבמה נותנות את האות, ותוך חצי דקה שלושים או ארבעים איש עומדים על הבמה. הקהל לא עומד ברצף הזה ופשוט פיזית מתחיל לפרק את המקום. דוהרטי ממשיך ומסיים את שרשרת הלהיטים הזו, אדיש לסיטואציה. בשלב הזה כל השומרים של המועדון מוזעקים לבמה ומנסים לדחוף את האנשים ממנה למטה. דוהרטי עוצר ואומר בגרמנית שהמופע ימשך בעוד כמה דקות. רבע שעה של הפסקה מתחילה, במהלכה מנסה בחור מבוגר ממנהלי המקום לבקש מהאנשים להירגע או שהמופע יפסק. הוא נענה ב"פאק אוף!" כללי מרוב הקהל.דוהרטי חוזר והאווירה נרגעת עם שיר הסקא "I wish" של הבייבישמלס. כשמאזינים לשירים כמו שהם, עירומים ללא להקה, מיד מזוהות כל ההשפעות המגוונות. נגינה ג'אזית סטייל ג'אנגו ריינהארדט, לחניים מעט קאברטיים וכמובן שורשים עמוקים ברוקנ'רול הבריטי, מהביטלס ועד הפאנק של הקלאש והסקס פיסטולס. בסוג הופעה כזה, מתבהרת היכולת הייחודית ויוצאת הדופן של דוהרטי לחיבור בין מילים ולחן בצורה סופר חכמה ששומרת על ישירות. הוא ממשיך לזגזג בין שירים של שתי הלהקות, ובולט לטובה ביצוע מעולה לשיר "Beg, Still Or Borrow", שמאיים לגרום לקהל להתחיל את הריוט בשנית. הקהל שקצת מפחד מכמות השומרים הענקיים שנמצאים על הבמה מוותר על הדחיפות, אבל שומר על אנרגיות וממשיך עם צרחות של כל המילים. הריף הנהדר של "Fuck Forever" מתחיל, וביצוע ארוך עם פזמון אחרון שחוזר שוב ושוב מהווה את שיא ההופעה. דוהרטי מרים את העיניים שרוב הזמן היו נטועות ברצפה ושר עם הקהל את המנון הנעורים הנצחי והרלוונטי שחותם את ההופעה. "אחרי ביצוע כזה הוא לא יעלה שוב", פוסק בנחרצות אותו בריטי שיכור. אני מאמין לו ויוצא אל הרחוב הברלינאי הקפוא. הרכבת התחתית מלאה באנשים שיצאו מההופעה, השירים ממשיכים להזדמזם וברלין מרגישה לרגע כמו לונדון של לפני עשר שנים.   לחנים, מילים, לבוש ונוכחות. פיט דוהרטי (צילום: AP)  

התהייה אם פיט דוהרטי עדיין רלוונטי עולה לפני ובמהלך ההופעה. שיא כוחו ככותב ומבצע היה בליברטינז לפני כעשור. בל נשכח שאז הוא חלק את ההצלחה עם יד ימינו לכתיבה ולביצוע קארל באראט. דוהרטי נשאר בכותרות מאז ככוכב ומספק שערוריות, וגם המשיך לעשות מוסיקה, אם כי בקצב קצת עצל ובחוסר אחידות מבחינה איכותית. אחרי הופעה כזו נראה כי עדיין יש לו ערך וחשיבות גדולה. הוא מהגיבורים האחרונים של הרוקנ'רול, במובן המסורתי של המילה- הוא מייצג משהו קלאסי ואולי מעט שמרני והוא מודע לכך. הוא משורר פאנק מחויט שמצליח להכיל בתוכו רבדים והשפעות רבות ומגוונות, ממשיך בקו שלו ונהנה בצדק ממעמד של אגדה שעדיין מצליחה לגעת באנשים.     

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ