אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפט המלך: איך האלבום החדש של אייל גולן?

מבחינת תחנות הרדיו והטלוויזיה, אייל גולן הוא מלך שהודח מכסאו והפך למוקצה. מבחינת הקהל שלו, הכתר שעל ראשו עדיין מנצנץ למרחקים. סער גמזו האזין לאלבום החדש ומצא בו גולן צנוע וחבוט יותר

תגובות

אלבומו החדש של אייל גולן, "ימים יגידו", ששוחרר לפני כשבוע, הוא מעין אלבום רטרו. מעבר לחזרה הברורה לאסתטיקה שליוותה את המוזיקה לפני כעשור וחצי, הוא מסמל גם חזרה לפוליטיקת הכוחות הישנה בין המוזיקה הים תיכונית לבין התקשורת (האשכנזית שרוקדת בעיקר על הדם ולא על הרחבות בחתונות). » אייל גולן - כל הכתבותנתחיל דווקא בחלק השני של הטענה. פחות מיממה לאחר יציאת האלבום כבר הצליח "ימים יגידו" להגיע למעמד של אלבום פלטינה, ולמכור 30 אלף עותקים. לא מדובר רק בעותקים פיזיים שנרכשים בחנויות התקליטים ובבאסטות, אלא גם בעותקים דיגיטליים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הסינגלים ששוחררו טרם יציאת האלבום כבר זכו למיליוני השמעות ביוטיוב ("מבעד לדמעה" - כ-2.6 מיליון צפיות; "מתפלל" - כ-2.5 מיליון צפיות; "צללים של דמותה" - כ-1.7 מיליון צפיות; "הלילה תרקדי" כ-650 אלף צפיות) ושאר שירי האלבום צוברים השמעות וצפיות בקצב גבוה. הנתונים האלו עומדים בניגוד מוחלט להשמעה הבודדת (!) שזכה לה גולן בתחנה הצבאית מאז התפוצצה פרשת הזמר הלאומי, ולידיעות על ביטול הופעות שמגיעות ממשרדו של גולן. הרחוב מנותק מהתקשורת, מרגיש ניכור מוחלט כלפיה, לא מוצא בה ייצוג הולם לכוכבים שלו וניגש לחפש דרכים אחרות ועצמאיות יותר לצרוך את המוזיקה שלו. כמו בשנים עברו, גם עכשיו נדמה שהתקשורת מתעלמת והרחוב מהלל. לצד הטיעון החבוט של אפליה עדתית, מתייצב הפעם גם סיפור הקטינות וכל מחול השדים שהתחולל סביב הפרשה. התוצאה היא פער עצום וכמעט בלתי מוסבר בין רשימות ההשמעה הרשמיות לבין אלו שמורכבות בפועל על ידי חובבי המוזיקה הים תיכונית. מבחינת תחנות הרדיו והטלוויזיה, אייל גולן הוא מלך שהודח מכסאו והפך למוקצה. לעומת זאת, מבחינת הקהל שלו הכתר שעל ראשו עדיין מנצנץ למרחקים. ההפסדים הכספיים שעליהם דיווח גולן לא גורמים לו להדק את החגורה בכל הנוגע להוצאות הפקה. גם האלבום הזה בושל ממיטב חומרי הגלם, ובהשתתפות הטבחים הטובים ביותר בתחום. כמו כל מוצר פופ גדול אחר בעולם, גם ההפקה של גולן היא מושקעת ונוצצת. האלבום החדש לא מסמל שינוי כיוון או תחילה של תקופה חדשה במוזיקה של גולן, אלא מהווה המשך ישיר לשרשרת האלבומים המכובדת שלו. גם הפעם הנוסחה המשלבת שירים שקטים ונוגעים ולהיטי רחבה ממשיכה לפעול, גם הפעם הוא עושה צעד קטן נוסף לכיוון שלמה ארצי (הגיטרות של סינגולדה הן רק סממן אחד לצעד הזה), גם הפעם המפיקים והנגנים נבחרו בקפידה, גם הפעם השירה שלו עצמתית ואפילו מצמררת, גם הפעם הוא מקדיש שיר למשפחה (לסבו, חיים ג'מיל, שהלך לעולמו), גם הפעם הוא לא שוכח להודות לבורא עולם ומוסיף לתודה גם ניחוח ברסלבי. אם כך מה שונה? הבחירה במילים כמובן. אין פה יותר נערות בשלל צבעים שצובעות את הטיילת, אלא גבר של אשה אחת. אין פה רודף שמלות וחובב בילויים, אלא איש משפחה למופת. אייל גולן של "ימים יגידו" הוא מעט צנוע יותר, מעט חבוט והרבה יותר למוד ניסיון כואב. את הקרדיט האמיתי הקהל שלו לא הפסיק לתת לו לרגע. הוא תמך בו, קנה כרטיסים להופעות, רכש את האלבום ושמר עליו ככוכב הבלתי מעורער של הפופ הים תיכוני בישראל. האם גם התקשורת תחזור להעניק לו את אותו הקרדיט? ימים יגידו.

כתבות שאולי פספסתם

*#