"השירה המזרחית היא תרבות אליטיסטית"

פרופסור יוחאי אופנהיימר לא נותן לאשכנזיות שלו להפריע לו לכתוב על שירה מזרחית. מחוץ לרשימה: קובי אוז

נטע הלפרין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

“מה זה להיות אותנטי”, שואל המשורר ארז ביטון בשירו “תקציר שיחה”, ועונה: “לרוץ באמצע דיזינגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית/ ‘אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב’ (‘אני מהרי האטלס אני מהרי האטלס’)”. הריאליטי, שהפך ללב תרבות המיינסטרים הישראלית בשנים האחרונות, הפך את המושג “אותנטי” לכלי ניגוח מתלהם ואפקטיבי נגד כל מי שלא מיישר קו עם הדימוי הפשטני שהודבק לו, ובכלל למושג מאוד נוכח בחיינו. “מה זה להיות אותנטי” היא גם הכותרת שבחר פרופ’ יוחאי אופנהיימר לספר החדש שלו, שיצא עכשיו בהוצאת רסלינג. אלא שאופנהיימר, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, לא מעוניין להתנגח, להאשים או לזעוק. כריכת הספר, בצבע שמנת חלק, בלי תמונות, מעידה על הרצון למחוק את הפולקלור שמודבק אוטומטית לכל מה שנראה מזרחי. “הציעו לי עטיפה יותר אקזוטית”, מודה אופנהיימר, “אבל לא רציתי את זה. רציתי להפוך את השירה המזרחית לתופעה סופר מכובדת. הציעו לי לקרוא לספר 'שירת מחאה מזרחית', וזה בדיוק מה שלא רציתי – לשטח את התופעה לכדי קיפוח עדתי או מחאה, בעוד ששירה מזרחית היא הרבה יותר מזה: היא תפיסת עולם, תפיסה לשונית ומרחבית, היא זיכרון”. אפשר לומר שאופנהיימר השיג יותר משתכנן. הספר שלו פותח צוהר לעולם שלם של דפוסי כתיבה, תפיסות זהות, עמדות פוליטיות ותפיסות מגדריות של משוררים ומשוררות, שחלקם, על אף שהם פועלים שנים רבות בזירת השירה הישראלית, אינם מוכרים לרובנו. דווקא העושר והעוצמה שפורצים מתוך מגוון השירים הנידונים ומצוטטים בספר מצטברים כבדרך אגב לכדי כתב אשמה חריף כנגד הקנון הישראלי, שהדיר בעקביות משוררים מזרחים כמו ארז ביטון, ויקי שירן, מואיז בן הראש או ברכה סרי מהמחקר, מפרסומים בתקשורת ומתעשיית הפרסים המצומצמת גם ככה.לא עדיף בעיניך שמזרחי יכתוב על מזרחים?“מורה אחד אמר לי פעם שלא מצפים ממתמטיקאי להיות מרובע. באותה מידה אני מאמין שלא מצפים מחוקר ספרות מזרחית להיות מזרחי. המחקר הוא מחקר בפני עצמו, גם אם הורי הם יוצאי אירופה. באותה מידה אפשר להיות גבר ולכתוב מחקר פמיניסטי”. זיהה את הזרות שטבועה בכולנו. ארז ביטון (צילום: דודו בכר)גם כאן נשאלת השאלה האם ראוי שה”חזק” שבמרכז ידבר בשביל ה”חלש” שבשוליים.“העניין הוא שלא מדובר רק במרכז ושוליים. מחקר אחר שערכתי, וטרם התפרסם, מתעסק בשאלה מה היחס של התרבות הישראלית לגלות. נוכחתי לדעת שרוב הסופרים הקנונים ביותר הם סופרים שבניגוד למצופה הזדהו עם כל מאפייני הגלות שהתרבות הציונית דרשה מהם לשכוח. מה שאני אומר הוא שהתודעה של הגירה או של שוליים לא שייכת למזרחים, לערבים או לרוסים בלבד, היא שייכת גם למרכז. אבל המרכז למד להשתיק אותה. דווקא הספרות היתה המקום היחיד שבו התודעה של הגירה וחוסר שייכות נשארה מאוד ערה ודרוכה. ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג ואבות ישורון, שלא לדבר על ברנר ועגנון – מגוון עצום של יוצרים קנוניים שכביכול מייצגים את המרכז - היו גולים. כך שבעצם המרכז הזה הוא בעיקרו שוליים, שוליים מוסווים. המרכז הוא אשליה של מיקום זמני, המרחק בין המרכז והשוליים לא יציב בכלל”. אז האשכנזים הם שוליים?“בהחלט. אני שואל את עצמי, למה מהווים המזרחים אנטיתזה? הרי הם לא אנטיתזה לאשכנזים – אשכנזיות זה מושג מוכחש. אם כבר, הם אנטיתזה לישראליות. אנחנו נמצאים בתרבות שבה מה שנראה לנו כמו מרכז הוא בעצמו פיקציה, עם היסטוריה מאוד קצרה. הדוגמה הקיצונית ביותר היא אהרן אפלפלד, שהמשיך לכתוב כמו סופר אשכנזי; היתה לו בעיה לא עם המזרחים, אלא עם הישראליות. הישראליות הזאת, אין ציבור שעומד מאחוריה. אין כאן מרכז ושוליים קלאסיים כמו באנגליה, בגרמניה או בצרפת, אלא אשכנזיות מוכחשת שהפכה לישראליות. אנחנו רואים שהמרכז מתפרק”. כלומר, גם אתה שוליים.“בוודאי, גם אני לוקח חלק במשחק הזה. גם את”.

מטרה קלה מדי אופנהיימר כותב מאז ומתמיד על שוליים. ב־2003 פירסם את הספר “הזכות הגדולה לומר לא: שירה פוליטית בישראל”, שבו עסק בשירה נשית, בשירה פוליטית ובמשוררי ימין; וב־2008 את “מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית”. גם כשפנה לקנון הישראלי, בספרו “תנו לי לדבר כמו שאני”, בחר להתמקד בשירתו של אבות ישורון, המשורר שבחייו נחשב לא פעם למוקצה. “אני מתעסק בשוליים מטבעי”, מסביר אופנהיימר, שלמרות פרסום חמישה ספרי שירה מוערכים משל עצמו יודע דבר או שניים על שוליות. “הרבה מהדברים שעשיתי מיקמו את עצמם בעמדת התרסה כלפי המרכז. אבל חשוב לי לא להצטמצם שם, אלא לראות את הדינמיקה בין שוליים למרכז, וכיצד השוליים הם לא חסרי קול, אלא מגיבים, אם בהזדהות ואם בהתמרדות”. שאלות של עוני. אמירה הס (צילום: גיגי) למרות שרק בשנים האחרונות המחקר הפסיק להתעלם ממשוררים מזרחים, הרי שבתחומים אחרים מצבם כבר שונה בתכלית מכפי שהיה לפני 20 ו־30 שנה: כותבים כמו סמי מיכאל, סמי ברדוגו או רונית מטלון הם מזמן יוצרים מוערכים עם רבי מכר, ומשוררים כמו מואיז בן הראש וחביבה פדיה, אחרי שנים של התעלמות מצד הממסד, זוכים בשנים האחרונות בפרסים יוקרתיים ובתשומת לב תקשורתית. האם אפשר לטעון שמצבם של היוצרים המזרחים התהפך? “לא התהפך, אלא מתהפך”, מחדד אופנהיימר, “בשנים האחרונות רואים תהליך של תיקון. מי שרוצה להתלוצץ יכול לדבר על אפליה מתקנת. אבל העובדה שקיבלת טפיחה על השכם לא גורמת לך לשנות את זהותך. הפוזיציה המזרחית מקבלת לגיטימציה באמצעות הפרסום והפרסים, ודווקא אז הברז נפתח ונוצרות תופעות של התבדלות מהתרבות הישראלית”. דוגמה מייצגת להתבדלות כזאת היא המשורר מואיז בן הראש, שאחרי שנים של התעלמות זכה להכרה ממסדית בדמות פרס ראש הממשלה לסופרים עברים ב־2008. לאחרונה קיבל גם את פרס עמיחי על ספרו “לא הולך לשום מקום”. “בן הראש הוא משורר שנדחה לחלוטין”, אומר אופנהיימר, “כל ספריו למעט האחרון הוצאו בהוצאה עצמית. מה יכול אדם כזה להרגיש כשהוא כבר זוכה להכרה? עד כמה הוא יכול להזדהות עם הדבר הזה שנקרא ציונות?”.מהספר משתמע שהמזרחים הם היהודים האמיתיים, כי האשכנזים שכחו מה זה להיות נרדף ומושתק.“להאשים זה משהו שבחרתי לא לעסוק בו. זו מטרה קלה מדי, וזה כבר נעשה, גם מחוץ לשירה. אם כבר, מה שמעניין יותר הוא לעסוק בריקושטים. כלומר, לא רק הקושי להתמודד עם סטריאוטיפים אלא הקושי להשתחרר מהם. כשהשחור רואה את עצמו כשחור. המבט הישראלי על המזרחים מחלחל; אפשר להתמודד איתו, לפרק אותו, לדחות אותו, אבל הוא מחלחל. היופי הוא שהשירה המזרחית לא עוסקת בהאשמה או בקיפוח, אלא במה הסימפטומים של לגדול באווירת מקופחות, כיצד אפשר לצאת ולהיות חלק מתרבות שקיפחה אותך בעבר. זו דילמה מורכבת ומעניינת יותר מהאשמה ישירה, כי ברגע שהמזרחי אומר משהו על המדינה הוא אומר גם משהו על עצמו, משהו על העין שלו, ולא רק על המבט שהופנה אליו”. לקחת קבוצת משוררים מרקעים שונים וקראת להם “מזרחים”. מה משותף להם בעצם?“המזרחיות היא חוויה שנוצרה פה בארץ. המבט הישראלי־אשכנזי לא זיהה מאיפה סאלח שבתי בא. הופנה אליהם מבט אחד ויחיד, והמבט הזה יצר שרשרת של תגובות מגוונות אך משותפות. המזרחיות היא איזו התמודדות עם הקיר הזה, כי זה מן ראש בקיר. לא משנה מי אתה, כשתדפוק את הראש תרגיש את אותה המכה בדיוק, וזו המזרחיות, שנוצרה כמכה בראש וכתגובה למכה הזאת”. פער בין הכתיבה הספרותית לכתיבה הפופולרית. קובי אוז (צילום: אילייה מילינקוב) בחרת לא לעסוק בטקסטים של מוזיקה מזרחית.“התייחסתי לשירה באמת באופן ספרותי. שקלתי בתקופה מסוימת להתייחס לשירים עם ביצוע מוזיקלי, אבל למרות שלא בדקתי לעומק, נוכחתי שהתמלילים של השירה המזרחית הפופולרית לא מקיימים את העוצמה של השירה המזרחית. בדקתי למשל טקסטים של קובי אוז, שבעיני הוא כותב משובח, אבל יש פער עצום בין הכתיבה הספרותית שלו לכתיבה הפופולרית, כמו שירים שכתב לטיפקס. לא מצאתי את המורכבות ואת העוצמה שחיפשתי”. אז אתה לא מרוצה מאיכות הכתיבה של יוסי גיספן וחברים.“זה ז’אנר אחר. השירה המזרחית היא תרבות אליטיסטית. המעטים שקוראים אותה נתקלים במוצר תובעני, מרגש ומעורר מחשבה, מורכב וקשה לקליטה. המוצרים הפופולריים פונים לקהל רחב, שלרוב אפילו לא שם לב למילים. אפילו הריגוש שלו ממוחזר. זה ההבדל בין מוצר אליטיסטי לפופולרי, בין אם הוא מזרחי ובין אם לא”. דיזנגוף נשאר דיזנגוף השיחה עם אופנהיימר מתקיימת במשרדו, חדרון אפור וצנוע באוניברסיטת תל אביב. בספר מופיע פרק שנוגע לתל אביב עצמה, למרות שהיא רחוקה מלהיות מעוז מזרחי מובהק דווקא. “יכולתי להרחיב על ירושלים למשל, אבל בחרתי בתל אביב כי נכתבו עליה הרבה שירים מנקודת מבט מזרחית”, מסביר אופנהיימר, שמתגורר בירושלים עם אשתו וארבעת ילדיו. “תל אביב מייצגת משהו שירושלים לא מייצגת – איזשהו מרכז הגמוני ישראלי לבן. היא העיר הלבנה, שלא רואה את הפריפריה שלה עצמה, את הדרום שלה עצמה, את הפריפריות שדרומיות וצפוניות לה, בועה. בשירה המזרחית היא עוברת איזה תהליך של פירוק”. יש יחסי משיכה־דחייה מאוד אינטנסיביים בשירים המזרחיים על תל אביב.“זה מקרה טיפוסי של כניסה למרחבים הגמוניים, תוך ניסיון לייצג אותם בצורה שונה, שמגחיכה את הזרות של המשורר בה. למה ארז ביטון שר על דיזנגוף? דיזנגוף מייצג את התל אביביות השורשית, אבל זה גם שם זר, אין בו שום דבר ישראלי או עברי. אני חושב שהשיר הזה מצביע על הבניית הישראליות ככזו שהופכת את הזר לטבעי. דיזנגוף נשאר דיזנגוף – שם רוסי של ראש העיר, שהיה מהגר בעצמו. זה שיר שאומר ‘אני זר, אבל גם מה שאתם חושבים אותו לנכס מרכזי של התרבות הישראלית, יש בו זרות’. הדבר היציב, הברור מאליו, הלבן הזה, דווקא מצביע על כך שכולנו מהגרים, וביטון, זה שבא מהפרברים, רואה את זה”. פרק אחר, אולי המעניין ביותר בספר, עוסק בשירה פמיניסטית מזרחית, סוגיה שלאחרונה מקבלת סוף סוף במה. אופנהיימר בהחלט מחדש כשהוא מקדיש מקום נרחב לפמיניזם המזרחי שלא מתנהל רק מול גברים, אלא גם מול נשים אשכנזיות. “השירה המזרחית הפמיניסטית של משוררות כמו ויקי שירן, אמירה הס או יודית שחר לא חידשה במיוחד בהיבט המגדרי”, הוא טוען, “לעומת זאת, הן חידשו ועוד איך בשאלת האתניות. הפמיניזם המזרחי מתעסק בסוג אחר של בעיות חברתיות. הן טוענות שבעוד שהפמיניזם הישראלי מתעסק בשאלות של תקרת זכוכית, הן עוד עוסקות בשאלות של עוני, או על איזה ספסל לשבת באוטובוס”.יוצא שהפמיניזם הישראלי לא הומני כמו שנדמה לו.“הוא מתפרש ככזה שלא שם לב לבעיות של העולם השלישי. הפמיניזם הישראלי, בשירה ומחוצה לה, לא ממש מתעמק בשאלת שכר המינימום. המשורר המזרחי בכלל הוא לא האני הבודד של השירה המערבית. בתפיסה המזרחית, האני כל הזמן מסומן במרחק כלשהו מאיזה גוף חברתי קיים, שקולט ופולט אותו וחוזר חלילה. אין פה ויתור על האינדיבידואליזם, אלא הרחבה והעמקה שלו. מזרחיות היא היכולת להתגבר על הגבולות הכי עקרוניים שהתרבות העברית סיגלה לעצמה”. זה בעיניך מצב קיים או משאלת לב? “זה תהליך מתמשך של קביעת גבולות ופרימתם. מה שבטוח, זה אותנטי”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ