"תחת שמי אפריקה": כשהמוזיקה של פול סיימון פגשה את הפוליטיקה

בסרט הדוקומנטרי "תחת שמי אפריקה", שישודר הערב (א') ביס דוקו אנו מתוודעים לדילמות המוסריות והפוליטיות שליוו את יצירת האלבום המצליח "גרייסלנד", שהוקלט בדרום אפריקה בשיא תקופת האפרטהייד

עדית אזולאי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדית אזולאי, עכבר העיר

"אלו ימים של ניסים ונפלאות,זוהי שיחת הטלפון למקומות רחוקים.האופן שבו המצלמה עוקבת אחרינו בסלו-מושן,האופן שבו אנו מתגלים לעצמנו,ואיך שרואים אותנו מכוכבים רחוקיםשמתים להם בקצה השמיים.אלו הימים של הניסים והנפלאותואל תבכי, מותקאל תבכי"

(הילד בבועה, מתוך גרייסלנד)

השוטים הראשונים של הסרט "תחת שמי אפריקה", שישודר הערב (א') ביס דוקו, נותנים מושג די ברור על מה עושות השנים לבנאדם. כמו על רבים וטובים אחרים, גם על פול סיימון רואים את השנים, ולא משנה כמה משוגע הוא נשאר אחרי כל השנים האלה. על המוזיקה של "גרייסלנד", לעומת זאת, לא שומעים את הזמן שעבר. האלבום, שהגבולות שפרץ נמתחו הרבה מעבר למוזיקה, נשמע רענן וכובש גם היום, ממש כמו לפני חצי יובל כשרק יצא. "תחת שמי אפריקה" חושף את מאחורי-הקלעים המרתקים של העבודה על "גרייסלנד", מזגזג בין המוזיקלי לפוליטי, ומוכיח שוב ושוב שאמנות טהורה גוברת על הפוליטיקה, צודקת ככל שתהיה; הסרט מזכיר לנו שיש איסורים שנועדו שיפרו אותם בדרך לדברים גדולים באמת. אמנות גוברת על פוליטיקה. טריילר הסרט:בשנת 1985 התגלגלה לידיו של פול סיימון קלטת של הרכב דרום-אפריקאי עלום שם. הקלטת הזאת פתחה משהו בצ'אקרות של סיימון; הוא האזין לה שוב ושוב, מרותק לצלילים הזרים והכובשים. סיימון חיפש דרך להגיע למוזיקאים האלמונים וכשמצא אותם, שם פעמיו לדרום אפריקה, לשבועיים אינטנסיביים של הקלטות חופשיות. » הרגעים הגדולים בקריירה של פול סיימוןב-1985 המאבק נגד האפרטהייד היה בשיאו. הקואליציה של ארגוני זכויות-האדם השחורים בדרום-אפריקה פרסמה דרישה בלתי-מתפשרת לחרם תרבותי כולל, שהתווספה  לחרם הצבאי והבינלאומי שהטיל האו"ם על המדינה. במילים אחרות, פול סיימון לא היה אמור להתקרב בכלל לדרום-אפריקה, שלא לדבר על לשתף פעולה עם מוזיקאים מקומיים, שחורים ככל שיהיו. לשמחתנו, העבירה על החוקים הולידה את אחת מיצירות המופת הרלוונטיות תמיד של התרבות, בעיקר זו המערבית. שני צדדים לסיפור "תחת שמי אפריקה" מניח את התמה המרכזית שלו בפשטות רבה: הפוליטיקה לעולם לא תצליח לגבור על האמנות. וזה לא רק מפני שבאמנות, כמו באמנות, אין חוקים. זה מפני שאמנות טהורה מחברת בין אנשים באופנים שהפוליטיקה פשוט צרה מלראות ולהכיל. את הדיון המרתק על הלגיטימיות של הגעתו של סיימון לדרום-אפריקה מעמיד הבמאי ג'ו ברלינגר כציר המרכזי של סרטו: המפגש הטעון בין סיימון, הילד המרדן והסקרן, ובין אחד המנהיגים הצעירים של ארגוני זכויות השחורים, אדם שהתנגד נחרצות למה שעשה סיימון באותם ימים, מציג את הסיפור כפי שכל אחד מהצדדים רואה וראה אותו. הדיון הזה הוא נקודת המוצא של הסרט והצומת בה נפגשים קצוות הסיפור, כאשר מדי פעם חוזרים לאותה ספה שהשניים יושבים עליה, בניסיונם ללבן את העניינים. השפעה גדולה על התרבות המערבית. פול סיימון ומרים מקבה (צילום מסך) הסיפור של סיימון חושף אותנו למוזיקאים המדהימים שעבדו איתו בהקלטות; לתקשורת האינסטינקטיבית בגובה העיניים, גם בהיעדרה של שפה מילולית משותפת; לסשנים של הקלטות ולימים של שיתוף פעולה ויצירה מרתקת, שפתחה עולמות חדשים לכל מי שנטל בהם חלק. כולם, כאחד, נזכרים בערגה באותם ימים ומשתפים את הצופה באנקדוטות מעניינות על אופן העבודה ויצירת האלבום, ועל דרך העבודה של סיימון בהקלטות. העריכה עושה חסד רב עם המוזיקה, בחברה את הקטעים שצולמו באולפן לפני 25 שנה לקטעים החדשים, שצולמו לפני כשנה, לרגל החזרות לקראת המופע החגיגי. כשהמציאות נכנסת לחדר ההקלטות הפוליטיקה לא מעניינת את סיימון, ואפשר אפילו לשכוח מקיומה כשכל הצלילים הנפלאים האלה ממלאים את הלב, עד הרגע שבו סיימון נחשף, באופן הכי לא צפוי, לגזענות: ביום לא מוצלח במיוחד, אחרי שהנגנים של אחד ההרכבים לא הצליחו לבצע קטע מוזיקלי מסוים, אמר אחד מטכנאי הקול הלבנים לסיימון משפט שנשמע כמו: "נו, אתה רואה עם מה אנחנו צריכים להתמודד פה? הם לא מסוגלים לעשות שום דבר כמו שצריך!". הופ. הגענו אל הפוליטי. עכשיו תור הפוליטיקאים להציג את הסיפור מהצד שלהם. עכשיו נחשפים האפרטהייד והמשמעויות שיש לביקור המוזיקלי הזה בימים של ניסיונות ודרישה למהפכה אמיתית. עכשיו נחשף האופן שבו הביקור של סיימון מאיים על המהפכה, בעיני הפוליטיקאים, לפחות. עכשיו הראיונות עם המוזיקאים השחורים מקבלים משנה תוקף והופכים טעונים במשמעויות אנושיות, שאולי נראות לנו יסודיות ובסיסיות, אבל לא היו כאלה עבורם. תקשורת מעולה גם בהעדר שפה משותפת. Homeless:הסרט רצוף בקטעי ארכיון, שממחישים את גודל זוועות האפרטהייד ואת המאבק העיקש בו. לצופה קשה להתחמק מהשאלה: "מה אני הייתי עושה לו אני פול סיימון ב-1985?", לצד ההבנה שבמקרה הזה האמנות והפוליטיקה שואפות לאותה אוטופיה: מציאות שוות זכויות לכולם; מציאות שבה הפרט לא יונק תודעה של השפלה ונחיתות משד אמו. ההתנגשות בין שני הסיפורים האלה, בין שני הכוחות השונים כל כך ששואפים לאותה מטרה, היא זו שהופכת את "גרייסלנד" לסרט מרגש ובעל אמירה. והמוזיקה, כמובן."פול סיימון: תחת שמי אפריקה" ישודר בבכורה ב-yes דוקו ביום ראשון, 3.6, 22:00

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ