אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: ג'ירפות מחיים את המחאה, מיכל אמדורסקי הורגת את הדאבסטפ

מיכל אמדורסקי כמעט קיבלה את תואר הסינגל הגרוע של השבוע, אבל אז שמע המבקר את הסינגל של התקווה 6. לעומתם, ג'ירפות ואפרת בן צור מצילים את המצב

תגובות

בספרו הפופולארי מ-1976, "הגן האנוכי", מבהיר ריצ'רד דוקינס את האבולוציה הביולוגית. הוא חשף את היחידה הביולוגית הבסיסית, הגן, ויכולתה להשתכפל ולשרוד. ככל שגן משכפל עצמו יותר פעמים, ומפזר עותקים של עצמו לכל הכיוונים, כך הוא שורד יותר והתכונות שהוא מכיל נשארות גם הן מדור לדור. מעבר לפן הביולוגי, יש בספר אמירה תרבותית מעניינת וחשובה לא פחות. דוקינס לוקח את התאוריה הביולוגית ומשליך אותה על העולם התרבותי, שם יחידות השכפול הבסיסיות הם ה-Meme (מים). וכמו בביולוגיה, גם בתרבות היחידות הללו שורדות בזכות היכולת שלהן להשתכפל ולעבור לכמה שיותר מוחות ונפשות אנושיים.

קליפ של ג'סטין ביבר שמשכפל עצמו למאות מיליוני מחשבים הוא בעל שרידות גבוהה מאוד, למשל. ה-Meme לא בוחל באמצעים, והוא לא מתעכב על איכות. כל מה שמעניין אותו זה להשתכפל ולהמשיך לשרוד. את בקרת האיכות אנחנו צריכים לעשות בעצמנו, בתור יצורים חושבים ובעלי יכולת שיפוט. לא כל דבר אופנתי שמתפשט כמו אש בשדה קוצים הוא משהו שצריך בהכרח לקבל ולחבק. מיכל אמדורסקי, למשל, זיהתה שדאבסטפ זה הדיבור הנכון ורצתה גם. גם התקווה 6 זיהו מתישהו שרגאיי הוא כיוון ראוי ושמאיר אריאל מאוד פופלארי, וג'ירפות משתמשים בלא אחרת מאשר דפני ליף. רק אפרת בן צור חוזרת למאה ה-19, ובוחרת את המשוררת אמילי דיקנסון, כדי לייצר אמירה מקורית אמיתית.

הגלגול הבא: ג'ירפות – דפני דפני לג'ירפות יש שני גלגולים מרכזיים. בגלגול הראשון היו שני האלבומים הראשונים שיצאו בהפרש גדול זה מזה, אבל הרוח שלהם דומה למדי, ובגלגול השני יצא האלבום השלישי, זה שנכתב ברוח המסע שלהם להודו. הגלגול הראשון היה ומלא באנרגיות היתוליות ושמחה צינית, משהו שהגיע משוטי (ושותי) הכפר האינטיליגנטים. הגלגול השני, לעומת זאת, היה סטייה הצידה מהעולמות האלה והחצין צד אחר של הלהקה. צד אפל יותר, איטי יותר, אמורפי יותר. פחות טקסטים גלעד כהנאים בהוויתם ויותר בגרות, לכאורה, גם ברמה המוזיקלית. סטייה הצידה היא דבר מבורך אצל כל להקה שמחזיקה יותר מכמה שנים ביחד. לא משנה אם המעריצים אוהבים את זה או לא, היא חשובה להתפתחות ולהכרה. אני מודה שגם אני לא אהבתי מי יודע כמה את האלבום האחרון שלהם, אבל זרמתי עם המסע הזה להודו וחיכיתי בסבלנות לראות מה יוליד יום. אז הגיע היום והוליד סינגל ראשון מתוך אלבום רביעי שנראה כאילו מחזיר את כולנו לגלגול הראשון. וטוב שכך. היינו רציניים, חשבנו על פילוסופיה ועל מקומות רחוקים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה, לכפר שחיכה שהשוטים שלו יעשו עם עצמם משהו. "דפני דפני" לא הולך סחור סחור ועוסק בלא אחרת מהאישה, הכובע והמחאה, דפני ליף. אבל כמו שיודעים ג'ירפות לעשות כל כך טוב, האמירה מתחבאת אי שם עמוק בניואנסים, ולא תמצאו פה מחאה של ממש. פסאודו מחאה. רק מחשבה על מחאה, ואיך היא נראתה, ומה מקומה של ליף כסמל. "קוראים לה דפני דפני / שמאל ימין שמאל ימין שמאל / לא יודעת מה נפל לה". גם ברמה המוזיקלית יש הרגשה שחזרנו הביתה. שיר קופצני, מתלוצץ וקורץ כל העת, כיף מהסוג שידענו מהם בשני האלבומים הראשונים. כהנא סיפר שהשיר הזה יחסית עדין ושהמשך האלבום יהיה רדיקלי יותר. הכפר רועש וגועש. וישחקו השוטים לפנינו, אנחנו כבר נלך אחריהם.

לקפוץ על הרכבת: מיכל אמדורסקי & MAZE – תוציא את מה שיש לך כשיש אופנה או טרנד, בכל תחום שהוא, רבים נוהרים אחריו ורוצים לקפוץ על הרכבת. זה לא אומר שכל מי שהולך בתלם האופנה מיד יעשה משהו טוב או איכותי. בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. במוזיקה הישראלית בתקופה האחרונה, כל מי שחושב שהוא מגניב מנסה לשלב דאבסטפ בתוך היצירה שלו. מעטים עושים זאת כמו שצריך בעוד רבים אחרים שמנסים לעלות על הגל כושלים ומציעים מוצר בינוני ומטה. זה המקרה עם מיכל אמדורסקי וזוהר דותן (חברה בהרכב הדאנס MAZE) שמנסות לשלב בין דאנס טראשי לדאבסטפ כלשהו. כאמור, לא כל מקצב דאבסטפי הוא בהכרח טוב, והתוצאה אכן לא טובה, בלשון המעטה. זה אפילו מרגיש על סף הזלזול באינטיליגנציה של הקהל. אמדורסקי מגיעה מטראש ומייצרת טראש, שזו עובדה שאין איתה בעיה בהכרח. גם טראש אפשר וצריך לעשות ברמה גבוהה. אבל הפעם אמדורסקי, שכנראה מנסה להישאר רלוונטית, פשוט בחרה לה סביבה לא נכונה והמכלול מרגיש נמוך, לא מעניין וממש מהנה. זה אמור להיות להיט רחבות ריקודים, אבל אין לי עניין להיות במסיבה שבה מנגנים אותו.

אלבום רביעי עומד לצאת ל"התקווה 6". מי היה מאמין שמאז "אם אפגוש את אלוהים" ב-2007 נכתב ובוצע על ידי הלהקה מספיק חומר בשביל ארבעה אלבומים. זה קצת קשה להאמין כי פרט לאותו סינגל שכבש לדקה וחצי את רשימות ההשמעה, לא שמענו מהם שיר שבאמת השאיר חותם. המדקדקים יציינו את גרסת הכיסוי שלהם ל"אני אשיר לך שיר" של אריק לביא, במסגרת פרויקט עבודה עברית. אבל זו גרסת כיסוי במסגרת פרויקט אקלקטי, אז קשה לייחס לזה חשיבות רבה. והנה הם חוזרים לאלבום נוסף, "כשהיית" הוא הסינגל השני מתוכו, והוא לחן וביצוע שלהם לטקסט של מאיר אריאל שמעולם לא פורסם או הולחן. על פניו, רעיון טוב. כי מאיפה לקחת טקסטים בעברית אם לא מלהטוטן המילים הגדול? רק חבל שזו הפרשנות שהם החליטו לתת דווקא לטקסט הזה. אם קוראים את המילים בלבד, ללא הביצוע המוזיקלי ברקע, מגלים עד כמה זה שיר עצוב. "אסור היה לי לאהוב כל כך / אך אותך לא יכולתי אחרת... פחדתי כמו לראות את השם ולמות, אך בכל זאת שכבתי אשם כל הלילה". אריאל מדבר על רגשות קשים. האסון שבאהבה, הפחד מהמוות בעקבות אהבה גדולה מנשוא, תחתיה קורסים הרומנטיקנים הגדולים, אשמה שמגיעה עם לילה.

טקסט יפה, אין מה לומר, אז לא ברור למה בחרו "התקווה 6" דווקא אותו בשביל אווירת הרגאיי הקלילה והקיצית שהם מציעים. השילוב הזה עובד כל כך לא נכון, שהוא פשוט משחית טקסט שיכול היה להתגלות על ידי מישהו אחר ולהפוך לעוד מופת מבית היוצר של אריאל. אפשר לפעמים לקחת טקסטים עצובים ולתת להם לחן שמח, בשביל להדגיש את הקיצוניות והציניות וכך להעצים את האפקט. זה לא המקרה. ההרכב הזה עושה בדיוק את הדבר האחד שהוא יודע לעשות. אין להם עוד טריקים בשרוואל, וכך מתקבל שיר רגאיי שאנטי פשטני מאוד, לטקסט שאפשר היה להפיק ממנו הרבה יותר. ואולי זה כל הסיפור של הלהקה שעל טיבה עוד לא הצלחתי לעמוד. אולי זו הסיבה שאנחנו לא זוכרים מהם כלום פרט לאותה פריצה אי אז לפני חמש שנים. ובינתיים, מאיר אריאל מתהפך בקברו.

כתבות שאולי פספסתם

*#