סינגל שוט: יהודית רביץ מסקרנת, נינט ממשיכה לתת בראש

וגם: מיכל גבע מוכיחה שיש לה עוד מה להגיד, Lunacidal Tendencies הולכים ומתגלים כפלופ מוזיקלי ו-The Wake Up Suzzys מספקים כיף טהור. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

אני לא בטוח מה אומר המושג "רוק נשי". לצורך העניין, האם יש דבר כזה רוק גברי? למה שנמסגר נשים שעושות רוק בקטגוריה מוזיקלית אחרת? לא מוכרים לי מושגים כמו פופ נשי, ג'אז נשי, בלוז נשי, או דאבסטפ נשי, אז מה מיוחד ברוק שכל כך דחוף לנו לפצל אותו לפי המינים? כנראה שמוזיקת רוק, שהיא אולי אגרסיבית יותר משאר הז'אנרים, לא נתפסת בחברה הפטריארכלית כמשהו נשי. עד כדי כך שכשאישה בוחרת להיות אגרסיבית דרך המוזיקה שלה, אנחנו צריכים לשים עליה את התג ולהבהיר, שלא יהיו טעויות חלילה, שאת הדבר הזה עושה אישה. המושג הזה מתחבר לנשים חזקות ועצמאיות שלא דופקות חשבון לאף אחד. לאישה ששרה רוק אסור להיות רגישה או פגיעה, לא עלינו. אז לא, אני לא יודע מה זה רוק נשי, אני רק יודע מה זה רוק טוב יותר או פחות, שעושים אותו נשים וגברים, יחד ולחוד. יהודית רביץ, חוזרת עם אלבום חדש בהפקתו של ברי סחרוף, לא מבריקה בסינגל הראשון אבל בכל זאת נשארת אהובה. נינט מותחת את גבולות היצירה, וגם בסינגל השני מהאלבום החדש מראה איך צריך לעבוד. ומיכל גבע, בדרך לאלבום שני, מהפנטת עם הקול הענוג והמיוחד שלה. רגעים של נחת: נינט טייב – What are You People אני קצת נבוך להמשיך ולהמטיר סופרלטיבים על נינט טייב, אבל אני פשוט לא יודע איך להפסיק. אני יושב מול המסך הריק, מנסה לגבש פסקה מתאימה, לספר משהו על השיר השני מהאלבום החדש, אבל השפה מגבילה אותי. אולי לא צריך לחדש, את זה כדאי פשוט להשאיר לנינט שלא מפסיקה להשתבח מיצירה ליצירה. נאמר זאת שוב – רוק מפואר, עם מנעד יוצא דופן, ומעטפת נפלאה של רוקפור, ברמה בינלאומית בכל קנה מידה, שנראה כאילו התלבשו על נינט הכי טוב שאפשר, והיא התלבשה עליהם. כן, זה הולך להיות אחד מאלבומי הרוק הכיפים והמוצלחים של התקופה. אם בכל זאת ננסה לזקק את השיר החדש ולהבין מה בו עושה את העבודה, זה כנראה הפאתוס שנינט מביאה איתה. משהו בשילוב בין קול עמוק לרכות מלודית עושה את הכישוף ואת ההרגשה הנעימה בבטן. וגם, היא מהיחידות שיודעות לתת בראש מינוס כאב הראש שבא אחרי. ההתקדמות המתמדת שלה מייצרת אפקט פסיכולוגי שעובד לטובתה. מספיק לי רק לשמוע את הקול שלה ומיד אני נדרך להתרכז בשיר. התניה קלאסית שעובדת בכל פעם מחדש, כמו הכלבים של פאבלוב ששומעים את קול הפעמון ומריירים כי הם יודעים שתכף יגיע האוכל. אז עד המנה הבאה, הגבירו את הרמקולים. לב הקונצנזוס: יהודית רביץ – באתי בידיים ריקות אלבום חדש של יהודית רביץ הוא ארוע תרבותי בסדר גודל יחסית חריג בישראל. לפחות כך נדמה לי. אולי זו כמות השנים שהיא פעילה במרכז הבמה ולא ירדה ממנה מאז. יכול להיות שזה הקונצנזוס המטורף שיש כלפיה, והאהבה הבלתי תלויה שהיא מקבלת מהקהל לאורך השנים. ייתכן ואלה המרווחים שהיא לוקחת בין אלבום לאלבום, בניגוד למוזיקה הים תיכונית, שם החריג הוא זה שמשתהה יותר מחצי שנה כדי להנפיק אלבום חדש. ואולי, לא עלינו, זה פשוט בגלל שהיא זמרת איכותית, עמוד תווך ברוק הישראלי, וקול מזוהה ונקי שכולנו אהבנו עוד מימי "ששת" העליזים בסוף שנות ה-70. כך או אחרת, אלבום סולו נוסף עומד בפתח, ו"באתי בידיים ריקות" הוא הסינגל הראשון מתוכו.

מלכת שיתופי הפעולה מארחת הפעם את ברי סחרוף שהפיק לה את השיר, וקשה לחשוב על שיתוף פעולה יותר הגיוני מזה ברוק הישראלי. מצד אחד, זו לא בלדת רוק קלאסית שקטה ועדינה, ומצד שני זה גם לא שיר מחוספס שבא לתת בראש. רביץ וסחרוף מצליחים ללכת בין הטיפות ולספק יצור כלאיים שיש בו סכנה גדולה של קרחות מכל הכיוונים, אבל זה לא בדיוק מפתיע שהם לא נופלים למלכודת הזו. בכל זאת, יש פה כמה שנים של נסיון. ההפקה של סחרוף מאוד מדויקת, ורביץ שבעצמה הפיקה לא מעט, יודעת לא ללחוץ ולהגיע שקטה ורגועה לשיר הזה. המעטפת המוזיקלית מאוד מוצלחת, ומדגישה את החלקים הנכונים בטקסט בשביל להשיג את מירב האפקט. יחד עם זאת, לצד כל המחמאות, כדאי לומר שזה לא אחד השירים הגדולים שלה. היא תצטרך להתאמץ הרבה יותר מזה בכדי להתעלות על אבני הדרך שהוציאה לאורך השנים. ובכל זאת, גם כשזה לא השיר הכי טוב בעולם, רק הקול שלה כבר מספיק בשביל לעשות את העבודה.

סינגל השבוע: מיכל גבע – הביתה מיכל גבע הגיעה לתודעה הציבורית הרחבה, איך לא, דרך מקפצת הריאליטי המשומנת, במקרה שלה The Voice. אבל החיים לא מתחילים בריאליטי וגם לא נגמרים שם, לפחות במקרים הטובים יותר. גבע כבר הוציאה אלבום בכורה לפני כשנתיים, הרבה לפני שהתוכנית עשתה דרכה לסלוני ישראל. כבר אז סומנה כהבטחה, זכתה לתשבוחות וביקורות מפרגנות, אבל כמו שקורה יותר מידי, לא "פרצה" את החומות התל אביביים, ואת הביצה הקטנה והנישתית שרבים טובעים בה. הסיבוב השני הגיע, והסינגל הראשון מהאלבום השני שבדרך יוצא מעט אחרי שהתוכנית ירדה מהמסכים. בניגוד לרוב המשתתפים שמתייחסים לתוכנית כאופורטוניזם טהור, ומקדשים את הביצוע הרבה יותר מתוכן השיר, אצל גבע אפשר לשמוע שהתוכן הוא העיקר. היא ממשיכה את הקו של האלבום הראשון, ויש בה קול ייחודי שלא נסחף בהכרח אחרי זרם כזה או אחר. הקול הוא העיקר, ממש כמו המוטו של התוכנית ההיא, ואצל גבע אין פירוטכניקה מרשימה ושום הוקוס פוקוס מודרני. השיר מתחיל עם גיטרה ושירה בלבד, ואחרי הבית הראשון נכנסים הכלים שמעניקים את הקצב ואת העומק, אבל עושים זאת מבלי להשתלט. "אני רוצה לחזור עכשיו הביתה", שרה גבע, "אבל אני בבית". והיא אכן בבית, בסביבה הטבעית שלה. שם היא מרגישה בנוח, ושם היא צריכה להישאר. הקול שלה חייב להיות תמיד מקדימה. הוא כל כך ענוג וכל כך מרגש, שבאמת שאסור לוותר על האיכויות שלו ולעטוף אותו בכל מיני צלופנים בצבעים עזים. בטור הזה אני תמיד חוזר להפקה המוזיקלית, כי היא כל כך חשובה ומסמנת את הנקודות המרכזיות בשיר. מיכל גבע הפיקה לצידם של ניר גבע וטל לוי, והתוצאה מדויקת ופשוטה, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות. נותר רק לקוות שהשימוש במדיום הפופולרי כל כך של הפריים טיים הישראלי יעשה את העבודה הנכונה, ויאפשר לגבע להתרומם מעל היתושים המרחפים על שפת הביצה.

אלרן דקלגבע אלוןקרולינהקותימןבום פםנערות ריינס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ