סינגל שוט: המחשפות ממחזרות, 1:1 מאכזבים

וגם: שלומי שבן מטפל כמו שצריך בטקסט השמח-עצוב של יוסי בנאי, ושיתוף הפעולה של עודד גדיר ורפי וייכרט מעורר ציפיות

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל הנדלס, עכבר העיר

את המשפט "ציפיות יש רק בכריות" הכרתי בזמן השירות הצבאי, כשימוש לא מאוד אינטיליגנטי בשפה על מנת להעביר איזשהו מסר קיקיוני. ציפיות יש בהרבה מקומות שהם לא כריות. ההורים מצפים ממני ללכת במסלול שיביא אותי ליציבות כלכלית; אני מצפה מעצמי להגשמה כלשהי; אוהדי הפועל תל אביב מצפים מאלי טביב שימכור כבר את הקבוצה; מצביעים רבים ציפו מקדימה להיות אופוזיציה חזקה ולא להישאב לממשלה. ציפיות יש בכל מקום, ומטבען לעיתים הן ממומשות ולעיתים מאכזבות. כך גם עם פרויקטים מוזיקלים שנראים מבטיחים על הנייר, אבל במבחן התוצאה התמונה לא תמיד ורודה. 1:1 מרימים ציפיות כבר שבע שנים, אבל לא ממש מצליחים לעמוד בהן. לעומתם עודד גדיר ורפי וייכרט מחברים כמו שצריך בין ספרות למוזיקה, אבל גם במקרה שלהם עוד יש לאן לשאוף. אצל המחשפות המחודשות לא ממש ברור למה אנחנו צריכים לצפות, והאם הן כאן לסיבוב זכרון קצר או לדרך מוזיקלית חדשה. ורק שלומי שבן לא מאכזב את יוסי בנאי ואותנו, ומגיש פנינה מורכבת ומענגת שמממשת את הפוטנציאל שעל הנייר.» סינגל שוט - כל הטורים

צומת דרכים: המחשפות – עד העונג הבא חלפו כמעט 20 שנה מאז יציאת האלבום פורץ הדרך של המכשפות, "עד העונג הבא", ו-15 שנים מאז הליכתה בטרם עת של הסולנית ענבל פרלמוטר. כל כך הרבה שנים ומתברר שהאש עדיין בוערת בעצמותיהן של חברות הלהקה. אש הזכרון של ההרכב המקורי ואש היצירתית שתאונת הדרכים ההיא כיבתה. האש הזו מספיק חזקה בשביל לאחד את הלהקה תחת שם מעט שונה, ועם סולנית חדשה. מלי שלום, רוקרית ואאוטסיידרית בנשמה, יוצאת כוכב נולד, נכנסת כעת לנעליה הכה גדולות של פרלמוטר ונדרשת לסחוב על גבה ביצוע מחודש ועדכני לאחד השירים האהובים ברוק הישראלי. אם ננתח את הביצוע המחודש בעיניים ואוזניים מחושבות, אז לא בטוח שיש משהו רע לומר. זה שיר רוק מעולה, עוצמתי ויציב, ושלום מבצעת אותו במקצועיות ובלי רגשי נחיתות. לעומת הביצוע המקורי, הגירסה הזו לא השתנתה משמעותית. העיבוד מעט יותר עדכני, והולך קצת יותר לכיוון הרוק הקברטי. מעבר לכך, השיר כולו פחות אפל והתנועה שבו קצת יותר זורמת.» המחשפות בהופעה - כל הפרטים

אחרי שכל זה נאמר, צריך לשאול למה בכלל להקליט גרסה חדשה? התשובה מתפצלת לשני שבילים. בשביל הראשון צועדת בגאון המכונה היחצנית, כאשר מטרת הקלטת השיר היא פריצה מחודשת לתודעה ומשיכת קהל לסיבוב ההופעות המתוכנן. אם זהו השביל שבו בחרה הלהקה, הרי שמה שהולך לאיבוד הוא הערך האמנותי של החידוש. כי גרסת כיסוי אמיצה אין פה ממש, אלא רק שיוף וחידוד של המקור. השביל השני, והמעניין יותר בעיני, הוא שימוש בהצלחת העבר כמקפצה להרכב חדיש עם כוונות להמשיך לפעול וליצור מוזיקה חדשה. שם הלהקה החדש יכול להוות סימן לכיוון הזה, כמו גם הבחירה המאוד נכונה בשלום שכבר בגרסת הכיסוי מביאה את השיקוי שלה לתוך סיר המכשפות. כולי תקווה שהשביל השני הוא זה בו יילכו חברות הלהקה, הגיע הזמן לעונג הבא.שאפתנות חלקי אכזבה: 1:1 עם רמי הויברגר – גסות רוח 1:1 הוא פרויקט שאפתני. לא רק בגלל שילוב הכוחות ושיתופי הפעולה שבו, אלא בעיקר בגלל ההתחייבות להמשיך ולייצר אותו במשך כל כך הרבה שנים. כבר שבע שנים שהקבוצה הזו עובדת על טרילוגיה ומשחררת שירים ואלבומים בקצב קבוע. בימים אלה יוצא החלק השלישי והאחרון של המיזם הספרותי-מוזיקלי. את כל הטקסטים כתב הסופר והמשורר ערן בר-גיל, ועל הלחנים וההפקה המוזיקלית אמון בועז ריינשרייבר.  על הנייר, הפוטנציאל קיים. כל המשתתפים הם אנשים מוכשרים בתחומם, והציפייה לאורך הדרך הייתה לקבל משהו מטלטל ומחדש. עד היום זה לא קרה, והתחושה הגדולה של הציפייה בסופו של דבר התרסקה והותירה אכזבה. "גסות רוח" הוא עוד שיר מתוכו ואני מודה שזו הפעם הראשונה שמשהו זז אצלי, אבל לא בטוח שזה קרה בגלל הפן המוזיקלי שלו. הטקסט מעניין ועומד בפני עצמו, כמו כל יצירה ספרותית אחרת של בר-גיל, והחלק היותר מרתק של השיר הוא כשרמי הויברגר מקריא חלק ניכר מהטקסט. הויברגר הוא שחקן ענק, ולשמוע אותו קורא טקסט, כל טקסט שהוא, נותן למילים נופך אחר ומענג. כך גם במקרה הזה, כאשר העונג של ההקראה גדול עשרות מונים מהביצוע המוזיקלי. כך שלמעשה, הייתי נהנה יותר אם הייתי יושב בערב הקראה של הויברגר. לא שהשיר עצמו כל כך גרוע, ממש לא, הוא פשוט לא עומד בסטנדרט של הטקסט או של ההקראה שלו. וזו, בעצם, התחושה שמלווה את כל הפרויקט.

סינגל השבוע: שלומי שבן – בגלגול הבא

לפני כשלושה חודשים התחילו לטפטף שירים מהאלבום "שירים אחרונים", שיצא שש שנים לאחר מותו של יוסי בנאי. האלבום מכיל טקסטים שכתב בנאי והעניק לאחרים להלחין עבורו. להקליט בעצמו את השירים הוא לא הספיק, אבל כעת כל אותם אמנים מבצעים את השירים ההם תחת ניהולו האומנותי של רע מוכיח. כל שיר שיוצא לרדיו רק מחזק את העוצמה הגדולה שיש בפרויקט. מוכיח מוכיח (הייתי חייב) עד כמה הוא תופס נכון את האוירה שיש ביוסי בנאי, ומצליח לגרום לכל שיר להישמע כאילו בנאי מרחף מעליו, לא משנה מי האמן המבצע.

הפעם זהו שלומי שבן שמטפל נכון בטקסט השמח-עצוב הזה, שמהזוית העאלק אופטימית שלו מדבר בעצם על כמה שאנחנו לא מספיקים לעשות בחיינו, והמחשבה על החיים שאחרי המוות מסייעת לנו להתמודד עם החרדה שבזמניות החיים. שבן מספר שאת השיר הלחין פעמיים, שכן בפעם הראשונה העניק לשיר לחן תיאטרלי וקודר, בהתאם לטקסט, וזאת לחוסר שביעות רצונו של בנאי. בעצתו, שבן שינה את הלחן למשהו מנחם יותר, שמח יותר, שיעטוף את הקודרות של הטקסט ויעזור לבלוע אותו טוב יותר. התוצאה מרעננת, חביבה ואפילו חמודה, עם מסר דוקר וצובט. אולי ככה נלמד פשוט לקום ולעשות, במקום לפנטז על הגלגול הבא.

ביקש לחן שמח ומנחם יותר. יוסי בנאי (צילום: ליהיא לפיד) שפה שניה: עודד גדיר ורפי וייכטר מארחים את רונית שחר – חוטים עוד משורר פוגש עוד מוזיקאי ועוד פרויקט משותף יוצא לדרך. את התבנית הזו אנחנו מכירים היטב, ולמרות הנימה השלילית שאולי עולה, אני מאוד בעד פרויקטים שכאלה. הם תמיד אוצרים בתוכם הבטחה מאוד גדולה, בעיקר כששני המוחות שנפגשים הם פוריים ומוכשרים איש איש בתחומו. הפעם נפגשים עודד גדיר, שלמרות שמאחוריו שלושה אלבומים, עוסק בעיקר במוזיקה לתיאטרון ולטלוויזיה, ורפי וייכרט, משורר ומתרגם מוכר של יצירות בפולנית. גילוי נאות, וייכרט היה המורה שלי לספרות בתיכון, ואני שומר לו מקום של כבוד כמי שפתח את עיני לקפקא ולשירה עברית. במידה כזו או אחרת, יש לו חלק בהיותי אדם של מילים בחיי הבוגרים, בעיקר בזכות אהבתו הגדולה לשפה, והכבוד שהוא מעניק לה.

נקודת הפתיחה בפרויקטים כאלו היא תמיד טובה, אבל זה כמובן לא מבטיח שהתוצאה תהיה ראויה. השיר הראשון מתוך הפרויקט, אליו הצטרפה רונית שחר, מהווה מצד אחד פתיחה טובה מאוד, אבל מצד שני עדיין לא מממש את הפוטנציאל הגדול. זה שיר קצר ונעים המלווה בערגה לתקופה ותרבות אחרות, במקרה הזה התרבות המזרח אירופאית. הטיפול המוזיקלי מדגיש את הנקודות הנכונות בטקסט, ומעניק לו את הכבוד הראוי לו, בדיוק כפי שוייכרט ביקש לפני אי אלו שנים בתיכון. הלחן מתייחס למילים ולא מנסה להתבלט על חשבונן. אין פה אגו, ולכן התוצאה היא שיר קטן ונעים, אנקדוטת זיכרון, חלון למקום אחר. יחד עם זאת, די ברור שהמבערים לא נפתחו עד הסוף, ויש פה עוד מקום להתפתחות. ימים יגידו אם האלבום השלם יענה על הציפיות ויפרח, או שינבול ויתנדף כלעומת שבא.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ