זאב אייזיק: "לשכנע אמנים לבוא לארץ זה קשה"

עם הרבה אידאולוגיה ומעט קשרים הצליח זאב אייזיק להביא לארץ את מדונה, מרסדס סוסה, אריק קלפטון ואחרים. כשיזם את פסטיבל מוזיקה והעיר הלבנה הוא ציפה לקבל מעט תמיכה ממסדית. גם הפעם היא לא הגיעה

אייל מלובן, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אייל מלובן, עכבר העיר

"העולם היום קטן, ואם אתה רוצה לראות הופעה של אמן, אתה תמיד יכול לקחת טיסה לאירופה ולראות אותו, אז אתה כבר לא חייב להביא אמנים לארץ בשביל שהקהל יראה אותם. חיפשתי לעשות משהו אחר, הרפתקה שתשלב הרבה אמנים, ישראלים וזרים, באותו זמן ובאותו מקום, ואז האלתור ייצור משהו מוזיקלי שונה". כך מתאר זאב אייזיק, יוזם ומפיק פסטיבל מוזיקה והעיר הלבנה, את הרעיון שעומד מאחורי הפסטיבל, שיימשך עד 10 במאי וישלב ג'אז, Fאנק, רוקנרול ואמנויות במה מגוונות בהאנגר 11. יהיו שם בובי מקפרין, גוראן ברגוביץ, הגיטריסט דומיניק פרסקה, הסקסופוניסט קורטני פיין, המתופף אל פוסטר, להקת אוי ואבוי, סטיב האקט מג'נסיס ועוד רבים.» פסטיבל מוזיקה והעיר הלבנה - כל הפרטיםאייזיק עלה לארץ בשנת 87', אחרי שנים רבות של פעילות כאמרגן ומפיק בינלאומי באוסטרליה והפסיפיק, ציוני שעלה להפריח את התרבות. הוא הביא אלינו, בין השאר, את מדונה, אריק קלפטון, הג'יפסי קינגס ומרסדס סוסה.לקחת על עצמך משימה לא פשוטה, להרים פסטיבל כזה ללא תמיכה. "כשאני מסתכל על עצמי באופן אובייקטיבי, אז אתה צודק, זה מעבר ליכולת של בן אדם אחד שרוצה לחיות חיים נורמליים. אני מודה שכשהתחלתי לעבוד על הפסטיבל היתה לי ציפייה שיצטרפו אלי גורמים נוספים. רוב הפסטיבלים הגדולים בארץ נעשים בשיתוף פעולה ובתמיכת מוסדות ציבוריים וממשלתיים. אז כן, היתה ציפייה שיעזרו – לא בכסף, בעיקר בשיווק ובהפצת המסר, כי אני מאמין שהפסטיבל הזה טוב וחשוב לתל אביב. אני גאה במה שנוצר, אמנים רבים באים במיוחד להופיע. אפשר לעשות פסטיבל מחוץ לתל אביב כשיש לך תמיכה של הרשויות המקומיות. אני לא טוב בזה, אין לי קשרים מול הרשויות. כאן זה המקום שלי, אני יכול להזיז דברים".ניהל משא ומתן של ארבעה חודשים ובסוף לא הגיע. נייג'ל קנדי:אז מה פתאום קם בנאדם נורמלי ומחליט להרים פרויקט כזה?"אתה יכול ללכת אחורה בשאלה שלך ולשאול מה פתאום קם בנאדם נורמלי שיושב באוסטרליה ויש לו עסק מוצלח וחיים טובים ויציבים, מה פתאום הוא קם בוקר אחד ומגיע לארץ ישראל, בלי קשרים, בלי כלום. זה האופי שלי. כשהגעתי לכאן לפני 25 שנה רציתי להיות מדריך ילדים. ענף הבידור והמוזיקה לא היה כל כך מפותח כאן, והיו לי הרבה קשרים בינלאומיים שהבאתי איתי. ראיתי בכך אתגר לעשות את זה כאן. אנשים בעולם רואים כל מיני דברים על ישראל, ואני אומר שאנחנו צריכים להראות גם את הצדדים הנוספים, כדי שהעולם יידע. כשאמנים מהעולם באים לכאן ורואים אותנו זה מאזן הרבה אינפורמציה אחרת שמעבירים להם. כשהתחלתי לעבוד על הפסטיבל אמרו לי 'תעשה משהו נחמד של ארבעה ימים', ואני רציתי ללכת רחוק יותר. אני מחפש עוד ועוד כי אני רוצה ליצור משהו אחר".למרות העבודה הממושכת עם אמנים, אף פעם לא היית מנהל אישי."לא רוצה להיות. באוסטרליה הייתי מנהל של להקת רוק ומנטור של כמה אמנים. זו עבודה נפלאה אבל אתה צריך להיות ממש בייביסיטר של האמן ולתת לו 100 אחוז מהזמן שלך. אתה חי איתו 24 שעות. לא בשביל זה עליתי לארץ. כפי שאמרתי קודם, בכלל רציתי לעבוד עם ילדים. אני פעיל בבית הילדים ע"ש אלעזרקי בנתניה, שבו יש 200 ילדים בסיכון. זה תענוג לא פחות מאשר ההפקה. כשאתה רוצה לעשות משהו מיוחד לאמנים או לילדים, האתגר הוא אותו אתגר – ליצור משהו מאפס, לעשות משהו למען החיים של מישהו אחר. המקום הזה, האנגר 11, נותן חזרה לחברה. אנחנו עושים כאן לפחות פעם בחודש מופע התרמה. בתקופת מלחמת לבנון כל האירועים שהיו מתוכננים כאן בוטלו, ואז התקשרנו לבעלי עסקים בצפון והבאנו את כולם לכאן. שמנו להם דוכנים, עשינו פרסום, העירייה עזרה לנו. הבאנו 160 דוכנים והיו כאן 20 אלף איש שבאו וקנו את הסחורה. זה גורם לי הנאה לא פחות מדברים אחרים".קשה להביא אמנים בינלאומיים? "התחלתי לעבוד על הפסטיבל לפני חצי שנה. זה לא הרבה זמן, אבל לשכנע אמנים לבוא לארץ זה קשה בין שאתה מתחיל שבועיים לפני או שלוש שנים לפני. זה תלוי אם הם רוצים לבוא באופן עקרוני, אם הם פנויים וכמובן אם התקציב מתאים. פניתי לנייג'ל קנדי, שידעתי שהיה בהפגנות נגד ישראל. חשבתי שחשוב שאמן כזה יבוא לכאן והצעתי לו לעשות הופעות משולבות עם אמנים אחרים. הוא ניהל איתי משא ומתן ארבעה חודשים, התעקש שאקח אותו לרמאללה, הפכתי את העולם בשבילו ואז אני מקבל מכתב שהוא לא יגיע. אין לי בעיה עם מי שאומר מההתחלה שהוא לא רוצה לבוא, אני אעשה את הכל כדי לשכנע אותו. אבל אני שונא אמנים שהמצפון שלהם נדלק קצת לפני הפסטיבל, כי המצפון צריך לפעול גם כשאתה מבטל והורס עבודה מאומצת של אנשים". לא הגיעו בגלל גשר שקרס. U2:אתה פועל בארץ 25 שנה. עשית הפקות גדולות ללא סבסוד, ונשארת אחד המפיקים הפרטיים היחידים."זה קשה מאוד. אין כאן תמיכה. באוסטרליה אתה מוציא מופע למכירה כמה חודשים מראש, במחיר אחיד. הכל ברור ומאורגן. כאן אתה כל הזמן מקבל זעזועים מכל הצדדים. לדוגמה הסיפור של U2. המופע היה מתוכנן לאיצטדיון רמת גן, הצוות הטכני של הלהקה היה כאן הרבה זמן מראש, ואז, חודשיים לפני המופע וארבעה ימים לפני שאני מתחיל במכירת הכרטיסים, קרס הגשר. למחרת בבוקר אני מקבל הודעה שכל האישורים שלי מבוטלים. אני מציע להעביר את זה לפארק הירקון ואומרים לי 'לא כאן ולא כאן', ואין מי שידבר איתי בכלל. כבר שילמתי ללהקה והשקעתי המון. אתה יושב ולא יודע מאיפה לנשום. הייתי מבין אם הגישה היתה 'קרה אסון, אנחנו רוצים לחקור אותו, בוא בעוד שבוע ונחשוב יחד איך מתמודדים עם המצב'. אני לא למדתי בכיתה עם הבן של ראש הממשלה או הבעל של השופט. לא היתה לי ברירה, הגשתי בג"צ. עבדתי חודשים על המופע ובסוף לא ראיתי אפילו דקה ממנו".אז מה מחזיק אותך?"אני דווקא חושב שלאחרונה למדתי להגיד סטופ. עשיתי הרבה אירועים בכל העולם, ותמיד כשמישהו מביא אמן גדול ואני לא מעורב בזה, אז יש רגע שזה כואב לי, ואז אני אומר לעצמי 'תירגע, אתה לא חייב את זה'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ