אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מניף את הדגל: יובל הרינג וילדי האינדי האבודים

פרויקט מיוחד: יובל הרינג מייחל שהילדים הישראלים ימצאו את "ארץ לעולם לא"

תגובות

אחרי קיץ של הבטחות וחורף של אכזבות, מנסה המחאה החברתית להרים שוב את ראשה. בפרויקט מיוחד מניפים שורה של אנשי תרבות את הדגל שלהם, כדי שלצד מדיניות כלכלית שפויה יותר, נוכל ליהנות גם מתרבות טובה ומגוונת בהרבה.

» חגי דגן מחפש פטרון לאמנים» ריי שגב אומרת לא לעריצות הרזון» דביר בנדק דורש כבוד לשחקנים» המהפכה הטבעונית של אורי שביט» יוני רועה נגד תרבות הקומבינה» נטלי עטיה שוברת קירות» המאבק בשמרנות של הדס רשף» עדו ריקלין חולם על תיאטרון עם אמירה» יובל הרינג וילדי האינדי האבודים» רני בלייר רוצה תקציב לתרבות» סעיד אבו שקרה מקדם דיאלוג בין תרבותי

ג'יימס מתיו ברי, בספרו "פיטר פן", מתאר את "ארץ לעולם לא" כהתגלמות בו זמנית של כל חלומות בני האדם באשר הם. כשוונדי, ג'ון, ומייקל מגיעים אליה סוף סוף אחרי ירחים ארוכים של טיסה, היא מרגישה להם מוכרת, כאילו חלמו אותה קודם. ה"חופים הזהובים" שלה נגלים לעינייהם רק כאשר הם לחלוטין אבודים, וכבר התייאשו מלעקוב אחרי פיטר פן, שטס הרבה לפניהם ונעלם להם כשמתחשק לו. אילו היו טסים בקו ישר, או על פי ההיגיון, או באמצעות מפה, לא היו מוצאים אותה. ברי מתאר את רגע ההגעה אל "ארץ לעולם לא" בתור הרגע שבו הילדים הפסיקו לחפש אותה, והיא מצאה אותם. בשנות ה-80 המוקדמות באמריקה, בבתים פרבריים של משפחות ממעמד הביניים, במוסכים ומרתפים מקליפורניה עד די-סי, הרבה מאד ילדים הפסיקו לחפש את "ארץ החלומות", והתחילו להרגיש באמת "אבודים". זה היה אז ש"ארץ לעולם לא" מצאה אותם, והם זכו לראות את "חופיה הזהובים".באותה תקופה, בצורה כמעט ספונטנית, הוקמו ברחבי ארצות הברית להקות ולייבלים עצמאיים, שהחלו לחשוב בצורה ריאקציונרית. זה היה אז שה"אינדי" נולד, עוד בטרם קראו לו "אינדי", בתור ריאקציה לתעשיית הרוק. כמו קריאת הקרב של ילד אבוד אל מול פיראט -  קריאה שסימנה שינוי מהיסוד באופן שבו "האדם הפשוט" רואה את מקומו אל מול "התעשייה". ה"אינדי" הייתה תנועת "אנדרגראונד" שייצרה לעצמה תקליטים, לא ביקשה רשות מאף אחד, קבעה לעצמה הופעות במקומות שקודם לכן לא עלו על הדעת כמקומות מקובלים להופעה, והגיעה להופעות הללו, לא באוטובוס וללא ליווי מנהל, אלא בוואן של ההורים ובליווי כמה חברים קרובים. שנים מאוחר יותר, בשנות ה-90, המונח "מוזיקה אלטרנטיבית" נטבע כשחברות התקליטים הגדולות הריחו את מה שקורה בתחנות רדיו קולג' ברחבי ארצות הברית, ופנו לנכס את ה"אנדרגראונד" כדי לעשות עוד כסף. "הילדים האבודים" התבגרו, ועם השנים חזרו לעולם האמיתי. גל "האלטרנטיב" העניק להם עדנה מחודשת ואפשרות להתמסד. כשהאינטרנט הגיע בשנות האלפיים, המונח הריאקציונרי "אינדי" כבר הפך מזמן למונח סגנוני שרחוק שנות אור ממקורו : משהו תאגידי וגנרי שנשמע קצת "רחוב" ומשדר קצת "נעורים", אבל בעיקר לא אומר שום דבר קונקרטי ותמיד קצת יותר מדי "סגור על עצמו" כדי באמת להיחשב כאותנטי. זו בערך הנקודה בזמן שבה ה"אינדי" נחת בישראל.לידת האינדי בשנות ה-80: טריילר לסרט על המינט-מן:ישראל הקטנה וטרודת הבעיות מעולם לא איפשרה לנוער שלה באמת להיאבד, לא מנטלית, ובטח שלא גיאוגרפית. האחריות המוטלת על ילד בן 18 בארץ היא ענקית, ואחריות זו גם גודעת כל סוג של אובדן דרך פוטנציאלי אצל ילדים ישראלים. גם תעשיית המוזיקה בארץ מעולם לא הייתה כזאת שגררה תגובות קיצוניות של אנטי, כי היא תמיד הייתה חלק מהמפעל ההתישבותי. בשנות ה-90, כשאם טי וי הגיע לישראל, כל מוזיקאי מבאר שבע עד הכנרת רצה להקים להקת גראנג'. בשנות האלפיים, כשהאינטרנט הגיע כולם רצו לעשות "אינדי", לצאת לטורים, להקליט בחו"ל. בזמן שהרעיון המרדני כבר הגיע אל קיצו הציני בשאר העולם, בישראל קיבלו את תוצרי הלוואי שלו. כמו ענפים בלי שורשים, דרך הטלויזיה ומאוחר יותר האינטרנט, אלה התפרשו כמרד אמיתי, שיכול להיות רלוונטי גם פה. מה שהתפספס היו הנסיבות שבהן הדברים נוצרו מלכתחילה, הנסיבות להווצרותו של ה"אינדי" למשל. במקום לנסות ולהבין את הנסיבות ולמצוא את נקודות ההשקה בינן לבין החיים בישראל, ניסו מרבית המוזיקאים האלטרנטיבים ליצור כאן מימזיס, או "ליישר קו עם חו"ל". שנות ה-90. MTV מאמץ את המוזיקה האלטרנטיבית:בהיעדר שורשים, סצנת האינדי הישראלית, כמו סצנת הרוק שקדמה לה, היא יצור מוזר. באמריקה מה שמניע את הסצנה זה הזיכרון של אותם "ימים אבודים", וההד שנוצר מהם, כמו גלים שנוצרים מאבן שנזרקה לבריכה. רעיון ה"אינדי" הוא רעיון שנבע מתסכולים ונסיבות מקומיות לחלוטין, ועל כן זהו רעיון אמריקאי במהותו, שהעיסוק בו גם היום, הוא כמו ציטוט היסטורי שעדיין יש לו יכולת לחשמל אמריקאים ברמה של זיכרון קולקטיבי. כיום, סצנת המוזיקה בארצות הברית כבר איננה מעודדת "אובדן דרך", אלא כופה הימצאות טוטאלית על המוזיקאים המתחרים בה בינם לבין עצמם למי יש את המפה המדוייקת ביותר. האנדרגראונד שלה הפך למשהו שלא שונה בהרבה ממה שהולך בה במיינסטרים. המרחב שלה, שקודם לכן הזמין להיאבד בו, הפך עויין יותר, יקר יותר, פחות אינסופי ויותר מכוון מטרות. אבל למרות כל החסרונות הללו יש בסצנה האמריקאית עדיין את אותו אלמנט קולקטיבי שמחבר אמריקאים ומזכיר להם מאיפה הם באו ולמה הם מסוגלים. בישראל, משום שאת שלב ההתפרצות הראשוני של ה"אינדי" פספסנו, וקיבלנו רק את השלבים המאוחרים דרך המדיה, אין ל"אינדי" כוח מלכד, והוא אינו נוגע באף זיכרון קולקטיבי שלנו כעם בארץ ישראל. לפיכך ה"אינדי" הישראלי הינו מיזם עסקי, אסקפיסטי, בדומה להיי-טק, רק פחות מוצלח, ועם יומרות אומנותיות. ממוסחר ועייף - כך נראה האינדי בשנת 2012:בישראל יש היום צורך, יותר מתמיד, בילדים אבודים חדשים, שיודעים שהדרך לעולם אינה חשובה כהיעדרה, ושה"אינדי", לא רק במוזיקה אלא בכל דבר, נובע מחוסר תכלית, ייאוש, ואבדון. גם לנו, כמו לאמריקאים, מגיע שתהיה מסורת אנדרגראונד - תקופה אמיתית של אובדן דרך, בסגנון קרואק, אמת קולקטיבית אינטואיטיבית, שאותה נוכל בימים גשומים להחזיק קרוב ללב ולעצום עיניים. הסוד נעוץ בלהפסיק להביט בתופעות שסביבנו ולהתחיל להביט פנימה. האחריות בהגדרת "אינדי" חדש מוטלת על המוזיקאים הישראלים הצעירים, שצריכים לקחת כמה צעדים לאחור ולבחון את הסביבה מחדש. הם צריכים להתנגד לכל סוג של השתתפות, וליצור לעצמם שפה וחברה סודית שאפילו אנחנו שקוראים מאמרי דעה לא נדע עליהם, כי הם יהיו ממחוץ למעגלים שבהם שפוטי מדיה חסרי תקווה שכמותנו דולים את המידע שלנו. המוזיקה הישראלית החדשה צריכה להתחבר לתסכול מקומי, לנושאים ורגשות שעולים מלחיות במקום הזה. היא צריכה להתנתק מלנסות ולרצות אנשים וגופים שמכתיבים מה מגניב. היא צריכה להתעלם מהעיתונות, להתעלם מהתקשורת, לא לכתוב אף קומוניקט, לא לכתוב אף מילה שמטרתה להסביר לאנשים למה מה שהיא עושה זה בסדר. היא צריכה להיות עצמאית עם רמה מנטלית של תיכוניסט שבעיקר מובך מעצמו. אסור לה לשאוף להגיע לשום דבר. המוזיקה הישראלית החדשה תיעשה על ידי בני נוער מלאי כעס שהשתעממו מפייסבוק, השתעממו מעצמם, ששונאים את העולם, ורוצים יותר מכל לצרוח את זה בעברית אל תוך מיקרופונים קרועי ממברנה אל מול קיר בטון.יובל הרינג הוא חבר לשעבר בלהקת "לבנון", אחד ממקימי הלייבל פיתקית, חבר ה"טי וי בודהאז", וכיום מנגן בהרכב חדש בשם "וועדת חריגים".

כתבות שאולי פספסתם

*#