רונה קינן: "עצם העובדה שמצפים ממני לכתוב שירי מחאה היא פשיסטית"

היא התחילה ללמוד ברימון, מאמינה למנטורים של ”The Voice”, ולא מתכננת לכתוב את הפסקול של המחאה הבאה. רונה קינן נשמעת בסך הכל מפויסת, אז איך דווקא היא מצאה את עצמה מואשמת בתמיכה בשאהידים?

איתי מאירסון, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתי מאירסון, עכבר העיר

אני חושב שראיונות צריכים להיות רצף של שאלות ותשובות. מצד שני, במקרה שלך, נראה לי מתאים להכניס כמה פסקאות אווירה, מהסוג של “אני צופה ברונה מרחוק עושה את דרכה למקום המפגש שלנו בגן מאיר, צועדת בין הברושים עם גיטרה ארוזה על הגב וחיוך קטן של צהריים, שבוודאי רק חבריה הקרובים מבינים את פשרו”. אבל אולי זה מיותר. לא יודע. מה את אומרת?“מצחיק, אף פעם לא חשבתי על זה מהצד שלך. האמת היא שכשאני קוראת ראיון בעיתון אני מדלגת על הקטעים האלה וניגשת ישר לחלק של השאלות והתשובות – אלא אם אני מכירה את זה שכותב, ואז אני קוראת גם את החלקים שאתה מדבר עליהם. אין לי מושג מה להגיד לך. זה ממש תלוי בך”.» רונה קינן בהופעה - כל הפרטים

רוצה להרים

רונה פורקת את הגיטרה מהגב ומשעינה אותה על ספסל בצד. היום היא לוקחת אותה לתיקון. במשך כל השיחה היא תשלח אליה מבטים דואגים ומתנצלים, מהסוג שאנחנו נותנים לחתול שלנו בתור לווטרינר. יש תחושה שמשהו טוב עובר עליה באחרונה. לא על הגיטרה, על רונה; אווירה של התחדשות. זה התחיל בסדרת ההופעות החדשה שלה בבארבי, “המראות ונחיתות” (בזו הקרובה, ב־7.4, תארח את להקת הפשרות, דיגיטל_מי ואסף אבידן), ונמשך במהלך המפתיע של הרשמה לקורס פרוטולוס, תוכנה לעריכת סאונד. מה שמפתיע יותר הוא שהקורס מתקיים בבית הספר רימון.

למה לך קורסים עכשיו?“הרבה זמן הרגשתי שחסר לי ידע טכני. יכולתי להלחין על תוכנה בסיסית, אבל היה חסר לי משהו כדי לעשות צעד קדימה. בלי ידע טכני אתה כל הזמן תלוי באנשים אחרים. אתה יושב שעות באולפן ומסתכל על המסך, ולא ממש מבין מה הולך שם. זו תחושה די בודדה. מעבר לזה, הקורס החזיר לי איזושהי תחושת ערך שהיתה חסרה לי, על כך שכל מה שאני יודעת לעשות זה לכתוב שירים ולשיר אותם. זה לא מספיק”.משפרת טכניקות. רונה קינן:

התחושה הזאת קשורה לעבודה על האלבום האחרון שלך?“ללא ספק. תוך כדי עבודה גיליתי שזה ממש מגניב לערוך טייקים בבית. מבחינה טכנית, הייתי הרבה יותר מעורבת באלבום הזה מאשר באלבומים קודמים. תמיד הייתי יושבת עם הלהקה שלי, וכשהם היו מתחילים את השיחות שלהם על מערכות טכניות, מחשבים, תוכנות, הייתי צוללת לתוך הזיות ומאבדת אותם לגמרי. היום אלה השיחות שהכי מעניינות אותי”.

את מודעת למשמעויות הנלוות להיותך סטודנטית ברימון. נוח לך עם זה?“אתה לא מתכוון לזה שצריך לנסוע עד רמת השרון, נכון?”.

נכון.“אה, כי דווקא הנסיעה היא החלק הקשה. למרות שחניה יש. זה גם לא תמיד הכי קל לי לקום ביום שישי בשבע בבוקר כדי להגיע לשיעור, אחרי שחזרתי מהופעה בארבע בבוקר. אבל אם אתה שואל על חבורת רימון, אז אני מודה שזה בכלל לא עניין מבחינתי. שמע, אני לא סטודנטית מן המניין, אני בסך הכל מממשת רעב גדול שהיה לי לדעת יותר בתחום ספציפי. וזה קורס טכני לחלוטין, בלי שום אג’נדה מוזיקלית”.

אז בואי נדבר על אג’נדה מוזיקלית. עד כמה ההופעות שלך בבארבי שונות מהקודמות?“הבארבי זה מהלך מבחינתי. זו סדרה שאני מנסה להפוך למעין מיני פסטיבל שקורה אחת לחודש וחצי. הופעתי שנים בתמונע, אחר כך בזאפה – שזה עדיין המגרש הביתי שלי – אבל הרגשתי שההופעה האקוסטית והשקטה הגיעה למקום שהיא רוצה להרים את הווליום ולהתפרץ, ואני הולכת עם זה עד הסוף. זו הופעה מובנית, עם שלושה חלקים, עם מופעי פתיחה, עם אורחים סופר מוכשרים, והכל משתלב לפאזל מוזיקלי אחד, שהוא חוויה כוללת ושלמה”.

את באמת נשמעת פחות כמו פרפורמרית ויותר כמו מנהלת אמנותית.“באיזשהו מובן כן. עשיתי תחקיר לנבכי האינדי הישראלי. זה עולם שהייתי חלק ממנו בעבר, אבל עם השנים קצת התרחקתי ממנו ולא יצא לי לצאת הרבה מהבית לראות הופעות. הרגשתי שיש בעבוע מתחת לפני השטח וקורים דברים מעניינים, אבל עד עכשיו לא היה לי תירוץ להיכנס לזה. באחרונה יש לי תחושה שאני באזור מספיק שנים כדי לפתוח קצת את הזירה, לתת לצעירים להיכנס. פתאום אני לא הבנאדם הכי צעיר בעסק. פתאום יש באפשרותי לתת במה לאנשים אחרים”."ההופעה מספקת חוויה כוללת ושלמה". הקולב:

בערוץ 2 קוראים לזה מנטור. אם תקבלי טלפון מ-“The Voice”, זה בא בחשבון מבחינתך?“אני באמת לא יודעת. השאלה היא האם אני מסוגלת לשים את עצמי במעמד שמכתיר, ממליך, ואז מדיח. אני לא אדם רכרוכי במיוחד, אבל אני מניחה שזה יתנגש עם מקומות מסוימים באישיות שלי. לא בטוחה שאני רוצה לקבל את סוג הכוח הזה. נראה לי מפחיד. מעבר לזה, אני רואה מה קורה לאלה שנמצאים בעמדות השיפוט. משהו אצלם נורא מיטשטש. הכל נשפט בקריטריונים המאוד מסוימים של התוכנית, וזה ממסך את הדעת. יש אנשים שאם היית שומע שירים שלהם מחוץ ל-The Voice, לא בכזאת קלות היית אומר – ‘אתה אמן גדול’”.

המנטורים באמת כל הזמן “מתרגשים”. את לא קונה את זה?“להפך. אני מאמינה להם לגמרי. פשוט החוקים של התוכנית יוצרים עולם הרמטי, שאין לו קשר למציאות. הכל נשפט ביחס לדברים אחרים בתוכנית. זה כמו להיכנס לבית ‘האח הגדול’. אתה חי לפי סט אחר של חוקים, שאפשר להתווכח אם הוא ממשי או לא, אבל הוא ללא ספק אחר. ובכל זאת, מהתוכניות האלה יוצאים אנשים שאולי היו מגיעים בדרכים אחרות. בעיני עדיין יש שם אמנים מסקרנים וטובים”.

ב”The Voice” יש המון אנגלית. מה היחסים שלך עם יצירה באנגלית? כי יש תחושה שאת משייטת בין שתי השפות.“זה נכון, ובשנה האחרונה אפילו יותר. זה קשור לזה שבא לי משהו חדש – ובשבילי שפה כמו אנגלית, או תוכנה כמו פרוטולס, הם ממש כלי נגינה חדשים. מבחינתי הטכניקה יכולה להחליף את המוזה. תמצא כלי טכני חדש – זה שווה ערך לרוח יצירתית. זה יכול להיות אפילו אפקט חדש לגיטרה. ענבל פרלמוטר ז”ל אמרה לי פעם, שבכל פעם שהיא קונה פדאל לגיטרה היא כותבת שיר. זה הניסיון להשמיש כלים חדשים”.

אז כשאת רוצה להתחדש, יותר קל לך באנגלית?“תשמע, אני לא גדלתי על מוזיקה ישראלית. אריק איינשטיין, שלום חנוך וכוורת הגיעו לי בשלב מאוד מאוחר. כל מה שידעתי בגיל צעיר היה ביטלס, לו ריד ודיוויד בואי. ועדיין, באנגלית לא יכולה להיות לי אותה גמישות ואינטואיציה שיש לי בעברית. אם אני שולחת יד למעמקי התודעה ושולפת משם צירוף מילים חדש – הוא יהיה בעברית. הדרך היחידה שלי לחדש באנגלית היא להשתמש בחוסר האינטימיות שלי עם השפה לטובתי, ליצור צירופים שבנויים על שגיאות, כאלה שאנשים שמכירים אנגלית על בוריה לא היו מעזים לעשות”.

זה יושב לך על איזה חלום לצאת לטור בחו”ל? את רואה את עצמך נכנסת עם הלהקה לוואן ויוצאת לדרכים?“יש לי משאלה לא ממומשת לחיות קצת במקום אחר. זה דבר שלא עשיתי מעולם, ומתישהו נראה לי שזה יקרה. אז אולי הכתיבה באנגלית היא ניסיון לגייס מוטיבציה, מעין פיילוט לקראת נסיעה. מצד שני, אני שואלת אם עצמי אם זה באמת מושך אותי או שזה סתם משהו שאני רוצה לעשות עליו וי. לא בטוחה שזה מתאים לאופי שלי. מפחיד אותי להיתלש ממה שאני מכירה, למצוא את עצמי לא במגרש הביתי שלי, מפחיד אותי העניין של השפה, להופיע מול אנשים שלא יודעים מי אתה”."באנגלית אין לי את אותה גמישות ואינטואיציה שיש לי בעברית". מבול:

שיר אחד לא יעשה רעש

נחזור לארץ. מפת המוזיקה הישראלית של 2012 שונה מאוד מזו שהכרת כשהתחלת להופיע. הרוק הפך מ”מוזיקה ישראלית” ל”ז’אנר”. יכול להיות שאלה הממדים הטבעיים שלו?“יכול להיות שזו מוזיקה שמחמיא לה להיות בעמדה מתריסה, שיש בה ממד אנדרדוגי. יכול להיות שרק משם היא תוכל להפוך לדבר שיש בו מעט מחאה”.

העמדה המתגוננת של הרוק היום היא קרקע מושלמת ליצירה ביקורתית ופוליטית. את מרגישה שאת מספיק פוליטית?“מספיק זה לפי קריטריונים של מישהו אחר. עצם העובדה שמצפים ממני לשירי מחאה היא קצת פשיסטית. את המעורבות והמחאה שלי אני אוהבת לעשות בדרך שאני בוחרת, ואני מרגישה שאני עושה את זה לעתים קרובות. אלה הם מקומות שלא תמצא בהם צוותי חדשות של ערוץ 2, אבל כשמזמינים אותי לתמוך במטרה שנראית לי חשובה ושבוערת בי, כמו הפגנה של השמאל או סרטון נגד חוק החרם – אני אעשה את זה”.

את מדברת רק על הופעות.“ואתה מדבר רק על תוכן. תוכן הוא רק חלק מההתגייסות. חלק לא פחות חשוב מההתגייסות הוא להשאיל את עצמי למטרה ולהראות נוכחות. אם אני שרה את ‘שחקי שחקי’ של טשרניחובסקי בערב של בית העם, שנועד לגייס כסף למאבק משפטי של נערות פלסטיניות מדרום הר חברון, אז באותו רגע ‘שחקי שחקי’ חזק יותר מכל שיר שאני יכולה לכתוב. כמוזיקאים, גם אם לא כתבנו את שיר המחאה האולטימטיבי, יש לנו את הקול שלנו, את הכישרון שלנו ואת הנוכחות הבימתית שלנו, ואנחנו יכולים לגייס אותם לטובת המטרה”.

לא נראה לך טבעי לקחת את הכעס לאולפן ולפתוח פה על כל מה שמכעיס ובוער?“צריך לדעת לכתוב את השירים האלה. אני מרגישה שזו תעלומה שעוד לא הצלחתי לפצח. אולי אצליח יום אחד. העבודה האמיתית היא האקטיביזם האמיתי. אנחנו בעידן שבו המטרות, הסיסמאות הגדולות ומפגני הכוח האלה כשלו. הישועה, אם תבוא, תבוא מיוזמות קטנות יותר, שהן לאו דווקא מוזיקליות”.

אבל הן צריכות פסקול.“כן, אבל יש לנו מספיק מאיפה לשלוף. אפשר ללכת לחפש בארכיון – הוא מלא. רצוי ונחוץ שיהיה פסקול מעודכן, אבל אני לא יודעת אם בישראל של היום, שיר אחד יוכל באמת לעשות רעש. אנחנו מצפים שמישהו יכתוב שיר, והוא יהדהד בגלגל”צ ויפוצץ את המדינה וכולם ידברו על זה. זה תסריט מדע בדיוני”.

לפני שבועיים רונה ספגה על התגייסות מהסוג הזה לא מעט אש. “מקור ראשון” פרסם ידיעה, שלפיה “המוזיקאית רונה קינן עמדה דום לאות הזדהות עם שאהידים במהלך כנס סולידריות עם נשים פלסטיניות”. כן, כל הנוגעים בדבר עשו את המצופה מהם: רונה השתתפה בכנס כדי להשאיר סיכוי לדיאלוג בין יהודים לערבים, המארגנים ערכו דקת דומייה כדי להשאיר סיכוי לדיאלוג בינם ובין פלסטינים אחרים, והאורבים בפינות החשוכות של הטוקבקים ארבו בפינות החשוכות של הטוקבקים. רונה מעדיפה לא להוסיף התייחסות למקרה הזה, פרט להודעה המסודרת והמנוסחת היטב שפרסמה באתרים.

אני עדיין צריך את העזרה שלך לגבי פסקאות האווירה. מה את אומרת, להכניס או לא להכניס?“אני באמת לא יכולה לעזור לך בזה. אולי פשוט תכניס לראיון את עצם הדיון בשאלה”.

ואז היא הולכת. גיטרה ארוזה על הגב, גן מאיר, ברושים, צהריים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ