ללא אג'נדה: דג'נגו דג'נגו לא דומים לשום דבר

הרבה זמן חיפש איתמר הנדלמן סמית מוזיקה חדשה, עד שנתקל בהרכב הארט פופ הסקוטי "דג'נגו דג'נגו". את האש שהם הציתו יהיה קשה לכבות

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

לא ברור מה זה דג׳נגו דג׳נגו. זה לא הסרט החדש של קוונטין טרנטינו וזה לא נשמע כמו שום דבר אחר ששמענו קודם לכן. אז מה זה כן? לא ברור. באמת שלא ברור. דג׳נגו דג׳נגו היא להקה של ארבעה מוזיקאים סקוטים (במקור מאדינבורו ועכשיו במזרח לונדון) שמנגנים על גיטרות, קלידים, תופים וכלי הקשה אבל אין שום קשר בינם ובין מושג הלהקה כפי שהיה מוכר לנו עד היום. בעצם, כשחושבים על זה, אין קשר בין דג׳נגו דג׳נגו ובין שום דבר אחר. דג׳נגו דג׳נגו זה קיום בלי הקשר. » איתמר הנדלמן סמית' - כל הטורים

מעולם לא הייתי חסיד גדול של ארט־רוק. מעולם לא הייתי חסיד גדול של הפרוגרסיב־רוק של גט’רו טאל או קינג כרימסון, וגם לא חסיד גדול של פיטר גבריאל או בריאן אינו. גם מעולם לא הייתי חסיד גדול של הזרם החדש של הארט־רוק עם להקות כמו דירהוף, פרנץ פרדיננד או ארט ברוט. הן כולן בסדר (וגם אני בסדר) אבל לא יותר מזה. אז כשחבר המליץ בלונדון, לפני שבועיים, על האלבום של דג’נגו דג’נגו והציג אותם כ”הרכב פסיכדלי שהמוזיקה שלו לא נתחמת בהגדרה ברורה”, הגבתי בקרירות ספקנית. ברם, כשראיתי את האלבום על הסטנד המטאלי השחור בחנות התקליטים ראף טרייד בבריק ליין, גמלה בלבי ההחלטה האמיצה לרכוש אותו ולתת צ’אנס לארט־פופ של דג’נגו דג’נגו. קיום ללא הקשר. Default:

מה גרם לכך שחרגתי ממנהגי (להתעלם) ונתתי צ’אנס לארט פופ של דג’נגו דג’נגו? מכלול של סיבות. זה זמן רב שאני מרגיש כמי שזקוק למוזיקה חדשה. להקות הרוק הגדולות של העשור הקודם (פרט לארקטיק מאנקיז) התפרקו (ווייט סטרייפס) או סתם ירדו מגדולתן (סטרוקס) ונדמה שתחיית הרוק של שנות האלפיים איבדה את המוג’ו שלה. מדי פעם בפעם מבליחים לתוך הסצנה משבי רוח רעננים בדמות להקות כמו הדראמז, הוואקסינז או הדאם דאם גירלז אבל הם בדרך כלל מתאיידים באותה המהירות שבה הופיעו. וכך יצא שזה זמן רב אני מחפש אחר דברים חדשים, אחר מוזיקה חדשה. לראשונה בחיי אני מקשיב בעיקר למוזיקה אלקטרונית ולהרכבים ניסיוניים שונים. גם בתחום הזה לא תמיד הכל ורוד (זרחני במקרה הזה, כמו לייטסטיק במסיבת אסיד או חרבות האור של אבירי הג’דיי) אבל שילוב פעולה מעניין כמו בת דיטו וסימיין מובייל דיסקו דווקא כן עושה לי את זה. זה לא מרעיש את עולמי אבל משרה תחושה שלא אפסה תקוותנו למוזיקה מאתגרת. אבל אז, באותו אחר צהריים של יום ראשון במזרח לונדון, גיליתי שבילים נסתרים אל מוזיקה חדשה של ממש. בהאזנה הראשונה הבנתי שדג’נגו דג’נגו הם לא ממש להקת ארט־רוק במובן הרגיל (אם ישנו אחד) של ארט־רוק. אולי ארט־פופ, ואולי, למגינת לבם של מבקרי המוזיקה, בלי אג’נדה בכלל.

האלבום של דג’נגו דג’נגו מורכב מ־13 רצועות שלא דומות לשום דבר אחר אבל איכשהו, באורח פלא, מצליחות לשמור על קוהרנטיות מסוימת לכל אורך ההאזנה. כבר מהרגע הראשון ברור למאזין שלדג’נגו דג’נגו יש צליל מאוד מסוים שהוא רק שלהם. הצליל הזה עובר כחוט השני בין כל הסגנונות שהם מתקשטים בהם. מה אין באלבום הזה? כלי הקשה שבטיים, גיטרות סרף או מקצבי ריתם אנ' בלוז עטופים בשכבות של אלקטרוניקה נוסח הוט צ’יפ ופזמונים קליטים המושרים במקהלה לאורך כל האלבום. רצועה מספר תשע נשמעת כמו פסקול לסרט ערבי בבימויו של טרנטינו (כן, אולי הקשר היחיד שלהם לעולם החיצון זה עולם הדימויים של טרנטינו) ורצועה מספר שלוש נשמעת כמו שבו דידלי היה נשמע אם היה עולה על שפיץ של הופמן במועדון ההסיינדה. מבקרי מוזיקה, ואני בתוכם, אוהבים לקשור כתרים ולהתלהב ללא גבול אחת לכמה שבועות. במקרה הספציפי של דג’נגו דג’נגו, כל ההתלהבות וההייפ שבעולם הפרינט לא יצליחו לכבות את האש שהלהקה הזו הציתה. מהפכה? לא נכחיש זאת. אפילו קוקה קולה זיהו את הפוטנציאל. WOR:

קשה לומר מה יעלה בגורלם של דג’נגו. האם ימשיכו לרכוב בגפם אל השמש השוקעת מעל המדבר של הממשי או שמא יאומצו לחיקו של המיינסטרים התובעני (קוקה קולה כבר השתמשה בשיר שלהם, "WOR", בפרסומת למשקה האנרגיה הסקנדינבי החדש שלה, BURN). נחיה ונראה (דג’נגו לנצח). ולפשר השם הכפול: האגדה גורסת שהשם נלקח מאחד ממוריו של גיטריסט הג’אז הבלגי דג’נגו ריינהארט; המורה סבל מגמגום קשה, ובכל פעם שבדק נוכחות היה אומר “דג’נגו דג’נגו”, ומכאן שם הלהקה. מצד שני, לא תמצאו במוזיקה של דג’נגו דג’נגו יותר מדי ג’אז או בלגיה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את קרל לגרפלד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ