סינגל שוט: מוש בן ארי ונתן גושן חוגגים את הבינוניות

מוש בן ארי סוגר עשור משעמם עם סינגל תואם, נתן גושן מוסיף להעלות תמיהות לגבי בחירתו כמלחין השנה, שרית חדד מלאה בכוונות טובות אבל הביצוע מפוספס ומירי מסיקה עדיין לא מממשת את ההבטחה

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

בעולם שבו עוקבים אחרי דמויות 24 שעות ביממה ועושים מזה טלוויזיה, השיח על הקשר בין איכות להצלחה צובר תאוצה. מצד אחד אנחנו מלינים על הרס תרבות, על בינוניות משוועת, ועל כוכבי אינסטנט שלא היו צריכים לעבוד קשה בשביל המעמד שקיבלו. מהצד השני, דווקא הדברים האלה מוכיחים עצמם כנכונים מסחרית. ההמון תמיד מתפשר על האמצע, וסוחב את כולם למרכז. בסטטיסטיקה זה נקרא ריגרסיה לממוצע. יש לו כוח שואב והתעשייה המוזיקלית הולכת אליו חזק יותר מאי פעם. » סינגל שוט - כל הטוריםהשבוע הכוח המסחרי גבר על האמנות, קבר אותה באדמה וכיסה אותה בערמות של אשפה. מוש בן ארי חוגג עשור לפעילות עם אוסף חדש, שכולו פשרה אחת גדולה. נתן גושן זכה אמנם בתואר "מלחין השנה", ועוד שיר מאלבום הבכורה המצליח שלו מלמד על הסטנדרטים הנמוכים שלנו להלחנה טובה. מירי מסיקה כבר מרגילה אותנו לאכזבות כשהפער העצום בין היכולות הווקאליות שלה לשירים שהיא מבצעת שוב נחשף. ורק שרית חדד משתמשת במעמד שלה כדי לנסות כיוונים קצת אחרים, כשהתחברה למפיק רן שם-טוב בשיר החדש. אמנם התוצאה לא מדהימה, אבל לפחות היא ממשיכה לעבוד קשה בשביל הקהל שלה. אפשר לנסות ולהתנחם בעובדה שאנחנו חייבים להיחשף גם לבינוני ולגרוע כדי שנוכל להעריך את הטוב שאנחנו מוצאים לפעמים. או כמו שאיינשטיין אמר, הכל יחסי.

אוסף ריק: "תני לי סימן" של מוש בן ארי הנה לכם רעיון למתנה יפה לפסח, כזו שאומרת "יצאתי לידי חובה, ואני לא באמת אוהב אותך". אלבום אוסף ראשון למוש בן ארי, שמתהדר בעשור של פעילות עצמאית במוזיקה הישראלית. "נכסי צאן ברזל", זועק הקומוניקט המלווה את יציאת האלבום הכולל 15 מהלהיטים הגדולים ביותר של בן ארי לאורך הקריירה שלו. לא ברזל ובטח שלא נכס. אולי צאן, וגם זו אסוציאציה שעולה בזכות השיער המרשים. את הוצאת האלבום מלווה שיר חדש, כמיטב המסורת באלבומי אוסף. "תני לי סימן" הוא אולי האלמנט היחיד שעושה את עבודתו כהלכה במערכת הזו, שכן הוא מסכם לנו בדיוק איך נשמע עשור של פעילות מגרונו של מוש בן ארי. עשור אפרורי, בינוני להחריד, שהנרטיב שנרקם במהלכו הוא מוזיקת פופ-רוק קלילה ורכה, עם יומרה מסוימת לכיוון מוזיקת עולם. כזו שאמורה להוסיף לחבילה תו תקן איכותי מסוג כזה או אחר, לפחות בעיניים מסוימות. עשור של פלייליסטים בגלגל"צ. וגם, חייבים לומר זאת, עשור של הופעות ומכירות יפות, כך שבקנה מידה אובייקטיבי מדובר בעשור של הצלחה מסחרית לא מוטלת בספק.

על אף הנאמר כאן, היו כמה תחנות סבירות במהלך הקריירה של בן ארי, אם כי אפשר לספור אותן בקלות על יד אחת, ועדיין יישארו כמה אצבעות חופשיות. "ועוד יום", הדואט המופלא שלו עם דין דין אביב הוא ללא ספק השיא האמנותי שלו, והוא הגיע אי שם בתחילת הקריירה, כך שהרבה לא קרה מאז. גם לא בטוח שהרבה יקרה. מה שכן, כפי שהדברים נראים עד כה, סביר שבעוד עשר שנים ניפגש כולנו לסכם עוד עשור של שעמומונים.

אני לא יודע מה מסתתר מתחת לכובע הזה של גושן ומבעד למבט העאלק-חודר שכנראה ממיס כל מיני בחורות, אבל מבחינה מוזיקלית אני רחוק מלהבין על מה כל הרעש. כל כך רחוק שלפעמים אני מתחיל לחשוב שאולי משהו בי לא בסדר. ואני שומע שוב ושוב את השירים, כולל את הסינגל האחרון מתוך האלבום, "עכשיו", ובאמת משתדל לנסות ולהתחבר. ובכל פעם מה שאני מצליח לקלוט זה עוד צ'ארמר רגיש ומסתורי עם גיטרה, שמגיש רוק רך שהפך לברירת מחדל פשוטה לכל מי שרוצה להצליח בעולם המוזיקה. שם קוד לבינוניות מוחלטת שכובשת בקלות את כל המצעדים. בינוניות כי אי אפשר להבחין בין שיר לשיר, הם כולם נשמעים אותו הדבר, עם אותו השטיק. בלדות רוק מהדרגה הנחותה ביותר, אופיום להמונים. עצם זכייתו של גושן בפרס רשמי היא תעודת עניות לתעשיית המוזיקה הישראלית. לא בטוח שמישהו שם בכלל הקשיב למוזיקה שלו, ונדמה ששיקולי רייטינג ופופולריות בלבד הם אלה שהכריעו את הכף. יחד עם זאת, דברים שמגיעים מהר נוטים להיעלם עוד יותר מהר. בשנה הקרובה נוכל להבין לאן נושבות הרוחות.

The Voiceדיקלהאיזבו

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ