סינגל שוט: ארקדי דוכין יודע לספר סיפור, נינט מרגישה בבית

וגם: Lunacidal Tendencies מעלים ציפיות בלתי אפשריות, כל החתיכים אצלי מתבגרים ואתי אבן חיים מרגשת

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

סיפור טוב לבדו, הוא לא מספיק. התוכן חשוב, אבל כדי שסיפור יעבוד באמת וירתק את השומעים, צריך לדעת להגיש אותו כמו שצריך. יוסי אלפי בנה על זה קריירה. למעשה, גם גורי אלפי. מה זה קומיקאי טוב אם לא מספר סיפורים דגול, עם תזמון מדויק, אינטונציה נכונה ומחוות תיאטרליות במקומות הנכונים? ובכלל לא צריך ללכת כל כך רחוק. גשו לבית הקפה השכונתי וזהו כמעט בכל קבוצת אנשים את זה שמדבר בהתלהבות על אירועי היום, שכמעט לא משנה מה יאמר כולם יגמרו על הרצפה. גם במוזיקה הישראלית אנחנו שוכחים לפעמים שחשובה גם ההגשה, היכולת להעביר למאזין את הסיפור הנתון בצורה הטובה ביותר, עם ערך מוסף משמעותי. ארקדי דוכין הזכיר לנו השבוע שהוא אחד מהמספרים הגדולים שיש לנו. גם נינט מפגינה כשרון ומראה איך מגישים רוק-אנרגטי-נשי כמו שהוא צריך להישמע. לוקץ' מגיש קלילות, אנרגיות חיוביות וצחוקים בשכונה, בעוד ש-Lunacidal Tendencies מגישים אבק כוכבים שכולנו מקווים שלא יתפוצץ לנו בפנים. ורק אתי אבן חיים מגישה את החורף על מגש של עצב, אבל זה בדיוק הקסם שביכולת הסיפורית שלה.

סינגל השבוע:  I C U של נינט יקום מי שצקצק בלשונו כשנינט יצאה מהכוך של הפריים טיים המסחרי ויצרה אלבום בכורה רוקיסטי עם אביב גפן. יעמוד מי שנענע ראשו באכזבה כשהחליטה להמשיך ולנבור בנבכי הרוק, לסטות קצת מהזרם המרכזי הנעים, והשתמשה ברוקפור באלבומה השני המצוין. אי אפשר להביט בדרך שעשתה ולא להעריך את העבודה הקשה, את ההתעמקות בפרטים, את האומץ שלא להתפשר, את התשוקה הגדולה שזועקת מכל פזמון. זה הזמן לקחת את כל הכובעים ולהכין מהם ארוחת מלכים. השפים הם חברי "רוקפור", המופע המרכזי בנשף הוא נינט, וזה אחד המופעים המוצלחים שנראו פה בתקופה האחרונה. "I C U" הוא הסינגל הראשון מהאלבום החדש והוא בקלות סותם כמה פיות מדכאים. אנשים אוהבים לדבר על רוק נשי עוצמתי ולהדביק אותו כתווית כמעט לכל אישה עצמאית-מודרנית-חזקה-משוחררת בתוך עולם פטריארכלי אגרסיבי. הקשיבו קצת לנינט וגלו מה המשמעות שעומדת מאחורי כל המילים היפות האלה. ככה נשמע רוק עכשווי, מעניין, מלא בתוכן, קצת עצבני, קצת נעים, קצת לוחש וקצת צועק. נינט היא זמרת מפוארת עם מנעד רחב מאוד. המעטפת שבונים לה חברי "רוקפור" היא רחם חם מאוד, מדויק בשבילה, והתוצר נשמע פשוט נכון. אפשר לשמוע אותה מתפרקת על המיקרופון, ומיד עולה הויזואליות שלה מתנועעת סביב הסטנד, מתפתלת בהנאה מכל תו. כמה פאסון יש עליה. כן, נינט מרגישה בבית, וזה עושה לה רק טוב. ומה שטוב לה גם טוב לנו. יש באוויר תחושה שהאלבום הזה הולך להיות אחד הדברים הכי כיפים שקרו במוזיקה הישראלית בתקופה האחרונה.

פסטיבל מספרי סיפורים: "הבלדה על אלישע ונלי" של ארקדי דוכין אין המון מספרי סיפורים טובים במוזיקה הישראלית. מאיר אריאל היה הכוהן הגדול, ובמובנים מסוימים שלומי שבן ממשיך את דרכו. בין שניהם אנחנו לפעמים קצת שוכחים שהתברכנו בארקדי דוכין שנמצא שם מאמצע שנות ה-80, הן באלבומי הסולו והן בשיתופי הפעולה עם מיכה שטרית ו"החברים של נטאשה". אנחנו שוכחים כי לא תמיד דוכין סיפק את הסחורה בעולם הסיפורת. הוא פזל לכיוונים אחרים, כמו באלבום הסולו מ-2001, "להרגיש", שהחצין צד רך מאוד, מלא בשירי אהבה מתקתקים שלא בועטים לנו בראש, אלא קצת משחקים עם הלב. כמה טוב שלפעמים הוא חוזר משום מקום עם פיסת אמנות אפלה וקודרת. הסינגל הראשון מהאלבום החדש הוא התזכורת שאנחנו צריכים ממנו כבר תקופה. זה שיר שמתרכז בתוכן, בטקסט, וביכולת של דוכין להעביר לנו אותו בשלל האמצעים המיוחדים לו, כמו אינטונציה, מבטא, משחקים תיאטרלים עם הקול והטעמת החלקים הנכונים בכל משפט. זה לא שיר רוק קלאסי, אין בו מבנה סדור של בתים ופזמונים חוזרים. אין פה אפילו שורה אחת שחוזרת פעמיים, אלא סיפור שנפרס לאט לאט, מציף אותנו עם הרבה מידע, בונה דמויות ומציב אותן בעולם.

נלי היא אשת העולם הגדול, אליטיסטית, חזקה, מתנשאת ורודפת בצע ופרסום. אלישע הוא אדם פשוט, עובד זבל שהריח לא מצליח להתנדף ממנו ומגדר אותו כמתבודד שמסתובב סהרורי בלילות. את סיפור האהבה שלהם מגיש לנו דוכין בדרכו הדרמטית והאפלה, נשאר נאמן למדיום הספרותי ולא נכנע ללחצי הזרם המרכזי המנרמל. סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שנגמר בדיוק בסוף ולא שניה אחת יותר. בשיר הזה אין הדרן, כדי שהתסכול יידבק אלינו ולא יעזוב, כמו סרחון הזבל על עורו של אלישע. הלוואי שדוכין לא ישכח להמשיך לספר לנו עוד סיפורים בעתיד.

פאנקנשטייןהדג נחשהאחים רמירזגדי אלטממיקה שדהקרולינהקותימןגבע אלון

"The Waiting Room" מבוצע על ידי גדי אלטמן ומיקה שדה. כשהגרעין הקשה של ההרכב מלווה אותם ברקע, מתקבל שיר Fאנקי מדליק מאוד, עם הרבה נגיעות סול, בעיקר מצידה של שדה, שהיא בדיוק הבחירה הנכונה לביצועים מהסוג הזה. השילוב שלה עם הקול העבה של אלטמן הוא מדויק, ואף אחד מהם לא נבלע בתוך השני. וזה כל סוד הקסם, היכולת להכיל זה את זה, גם אם כולם מאד מוכשרים. אין ספק, השיר הזה מבשר על חדשות טובות. יש בו אנרגיות לא מהעולם הזה, והתאבון רק גדל. יחד עם זאת, זה כמעט בלתי אפשרי לספק את המוח המגורה כשמסנוורים אותו עם הילה זוהרת, עוד לפני שנשמע תו אחד. כמות השמות הלא סבירה מביאה עימה ציפיות מפה ועד ג'מייקה. בינתיים עושה רושם שהדרך נכונה, אבל שהשיא עוד לפנינו. השבוע קיבלנו טיזר נחמד, אנרגטי, מקפיץ מצברוח, אבל אם זה לא יתרומם למחוזות באמת חדשים, גם הספינה הזו תשקע למצולות אוקיינוס הציפיות הגדול.

ארץ נהדרתמצב האומה

"אצלנו בשכונה" מתוך אלבומו האחרון שיצא בשנה שעברה, מדגיש את הנקודות הללו. טקסט קליל שמעלה חיוך ("אצלנו בשכונה, אם אתה לבן מאן, אצלנו בשכונה, מורידים אותך עם שאט גאן, אצלנו בשכונה, אחושרמוטה מסוכן כאן... אני כושי יו יו, מעשן את הוויד, משחק את הפרו"), הפקה ברמה גבוהה, שימוש בפזמונים באוטוטיון שמאז קניה ווסט הפך למאוד מגניב, וכמובן קליפ בשביל להשלים את התמונה, עם ערך מוסף ויזואלי שרק לוקץ' מסוגל לתת (אם לא ראיתם אותו מעולם, לא אהרוס לכם את ההפתעה). מה שהיה ומה שיהיה: "כל הסיבות" של כל החתיכים אצלי ב"כל החתיכים אצלי" נתקלתי כמו כל עם ישראל. דרך כוכב נולד, איך לא. איה זהבי פייגלין, סולנית ההרכב, הגיעה וביצעה אודישן בלתי נשכח עם שיר מקורי פרי עטה. היא כמובן התקבלה לנבחרת, אבל הודחה בתוכנית הראשונה. הפריים טיים נתן להם מקפצה לתודעה הציבורית, ופייגלין והלהקה שלה השתמשו בה בחוכמה. עובדה שלפני כשנה וחצי כשיצא אלבום הבכורה שלהם, ניגשתי לחנות הקרובה ורכשתי עותק. הפלישה לתודעה הצליחה, ועוד צרכן קנה את המוצר. לגבי המוזיקה שלהם, אני זוכר שנורא התרשמתי מהאנרגיות הבלתי נגמרות, ומהיכולת להתפרע על הכלים ולהחריב את הבמה כמו רוקרים אמיתיים. פחות התרשמתי מהתוכן עצמו. הטקסטים היו מעט ילדותיים ולא מגובשים, והמבנה המוזיקלי גם הוא לא הראה מעוף מיוחד."כל הסיבות" הוא הסינגל הראשון מהאלבום החדש, והוא מלמד אותי דברים חדשים על הלהקה. למדתי שהם קצת התבגרו, שהם כבר לא כל כך אגרסיבים כמו שהיו פעם. גיליתי שאפשר לשלב מלודיה ורוך בתוך עולם של גיטרות וצרחות. הבנתי שהם עדיין מוזיקאים מוכשרים עם יכולות גבוהות, ושאפשר לשמוע את החיבור הטוב שיש בין חברי הלהקה. אבל גם הבנתי שזה עדיין לא ממש שם. שעוד חסר לי משהו, שאפשר לעשות עם זה יותר, בעיקר בגלל הכשרון הגדול. על השיר הזה מרגישים את הדרך שנעשתה, ואת זו שעוד אפשר לעשות. אני סקרן לגלות לאן מוביל השביל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ